שו"ת ברוך השם צג

הוא משום דהוה קים להו דהאי י"א ודאי לאו ר' נתן הוא בבירור. אבל היכא דנקט י"א ולא פריך מאן י"א. ודאי ר' נתן הוא. עיי"ש היטב. וא"כ לפ"ז מדלא מקשה הכא מאן י"א. ודאי דברור להו דהיינו ר"נ. א"כ יוקשה דאיך ס"ד דמקשה דהי"א שהוא ר' נתן סובר דמלוה לאו להוצאה ניתנה. ולכן מקודשת. והא לקמן (דף מ"ח ע"ב) איתא דתניא בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת. ר' נתן אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. וכ"ש בשכר שעשיתי עמך. וא"כ איך נוכל כלל לומר די"א סוברים דבמלוה מקודשת. אך לתרץ זה נלפע"ד דהנה הא ודאי מדסתמו בש"ס מלפרש אי איירי הכא במלוה לזמן קבוע או לא. ע"כ מוכרח לומר דאיירי נמי במלוה לה סתם מעות. ולא קבע לה זמן. ועיין בש"ס (מכות דף ג' ע"ב) דבין מלוה בשטר. ובין מלוה ע"פ. אם לא קבע לו זמן. אין יכול לתובעם קודם ל' יום עיי"ש. והשתא נבאר הסוגיא דהכא. דהנה ודאי צ"ל דכ"ע סוברין דמלוה להוצאה ניתנה ולא דמי לפקדון. וכל עיקר מצות התוה"ק אם [פי' חיוב] כסף תלוה את עמי את העני עמך. ודאי לא ס"ד דלא יוכל העני להוציא את הכסף להוצאת פרנסתו צונו ית'. אלא שילוה לו להוציא הכסף להחיות נפשו העני' והא דס"ד דהמקשה לימא כתנאי דפליגי אי להוצאה ניתנה או לא. פי' דס"ד דת"ק סובר שאינה מקודשת. כההיא דש"ס מכות הנ"ל. דאפילו במלוה סתם שלא קבע זמן. אפ"ה אינו יכול לתובעו תוך ל' יום. וכיון דאין יכול לתובעו מש"ה אין זה נחשב כאילו הוא עתה ברשותו שיהא שלו. שיכול לקדש אשה בזה. וי"א סוברים דמקודשת משום דס"ל דבמלוה סתם ולא קבע זמן. ודאי שיכול לתבוע בכל עת שירצה שיתן לו חובו. ולכן הוי המעות ברשותו לקדש בו אשה. וזהו שדקדק רש"י ז"ל בד"ה להוצאה וכו' ואינו חייב להעמידה בעיסקא. שתהא מצוי' "בכל "עת שיתבענו. עכ"ל עיי"ש. וכן פי' הר"ן עיי"ש. הרי מבואר להדיא שאם הי' מחויב להעמידה. שתהא מצוי' בכל עת היתה מקודשת. וע"כ הטעם כמ"ש לעיל דודאי דכ"ע מודים דלהוצאה ניתנה. ואינו מחויב להפקיד מלוה זאת ממש. רק שהי"א ס"ל דלאו להוצאה ניתנה פי' שתהא ברשות הלוה עד אחר ל' יום. דלא יוכל המלוה לתובעו. דלזה ודאי לא ניתנה. אלא יוכל לתובעו תוך ל' יום. ולכן יכול לקדשה בזה. דהא אילו הי' רוצה הי' תובע ממנה. והיתה מחויבת תיכף להחזירם לו. והשתא דמקדשה בו הוא נותן לה דבר שיש לו הפסד בהקדושין. שאם לא הי' מקדשה היו המעות כאילו הן ברשותו ממש. אבל הת"ק סובר כיון דאף אם לא הי' מקדשה אפ"ה אם הי' רוצה לתבוע ממנה החוב לא הי' יכול עד אחר ל' יום. ולכן אינה מקודשת

ועיקר הדין דמקדש במלוה ודאי ברור דאיירי רק קודם זמן הפרעון. דאם ביום זמן הפרעון ודאי דיכול לקדש בהמלוה. דהא בזה לא שייך לומר דלהוצאה ניתנה. דהא מהיום מחויב הוא להחזירן להמלוה. וזה פשוט וברור. וא"כ לפ"ז יבוא על נכון ס"ד דהמקשה דפליגי דגם אם הלוה הוציא המעות. אפ"ה הוי סברת הי"א דמקודשת משום שבכל עת שירצה לגבות חובו יוכל לגבות. א"כ הוי כיום זמן הפרעון דגם אליבא דהמסקנא לרב יכול לקדש בו דחשוב ודאי ברשותו וראי' לזה דבמלוה שהגיע זמן הפרעון יכול לקדש בו. דתנן (פרק י' מ"א דשביעית) כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת. ועיין בפי' רמב"ם ור"ש שם. דמשום שאם פסקה בשביעית הוי מלוה דנתחייב לשלם עיי"ש היטב. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות שמיטה) והנה בהא דשביעית אנו יודעין דהתם הסברא היא להיפוך. דכל חוב שאינו מחויב לשלם בתוך שביעית כיון דלא חשוב כשלו. ואין יכול לקרות בו לא יגוש את רעהו אינה משמטת. אבל חוב שהגיע לשלם. והוי ברשותו ונחשב כשלו חוב זה משמט עיי"ש היטב. וזה ברור. וא"כ כיון דחזינן דאף בשביעית חשבינן חוב שהגיע זמנו לשלם לחוב גמור. דשביעית משמטתו. וקרינן בי' שפיר לא יגוש. ש"מ ודאי דחוב שהגיע זמנו ליפרע קאי ברשות המלוה. וא"כ ה"נ בדין זה. ודאי דיכול לקדש בו אשה. אם הגיע זמן המלוה לפרוע. וא"כ ודאי דסוגיא דידן איירי במלוה שלא הגיע זמן הפרעון עדיין. מש"ה חשבינן להו ברשות הלוה ולא יהיב לה מידי. ולכן שפיר מקשה אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה במלוה. ואם איתא דלהוצאה ניתנה וכו'. ר"ל ואם איתא דאמרינן שאינו יכול לתובעו עד ל' יום א"כ אמאי קנה הא עדיין לא הגיע לרשותו כלל ואין קונין בדבר שאין לו זכות בו. ודו"ק

והנה הראשונים ז"ל הקשו על הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות מכירה) שפסק שם שאם מכר א' לחבירו שור בחמשים זוז ונתחייב לו המעות. ואח"כ נתרצו שניהם שבעד המעות יתן לו הלוקח של השור להמוכרו פרה. כיון שזכה לוקח השור בשור נתחייב הוא ליתן לו פרה עיי"ש. והוא מדברי הש"ס (ב"מ דף מ"ו ע"ב) עיי"ש. והקשו ע"ז מהא דאמרינן בסוגיא הנ"ל דאי אמרת מלוה להוצאה ניתנה איך קנה במכר. משמע דבמלוה אין יכול לקנות במכר כמו באשה. ופירשו הם ז"ל הסוגיא דב"מ דאיירי שהקנה לו בדמי הנאת מחילת המלוה עיי"ש. ולפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל לפמ"ש לעיל דהא דאינה מקודשת במלוה הוא רק היכא שלא הגיע עדיין זמן פרעון המלוה. אבל אם הגיע זמן הפרעון ודאי דמקודשת בהמלוה. וא"כ הא התם בב"מ איירי בחוב שהוא חייב לו מחמת לקיחת השור. דבזה החוב נתחייב תיכף כשמשך השור לשלם דמיו להמוכר. וכיון שהגיע זמנו ליפרע. משו"ה חשוב המלוה כאילו הוא ממש ביד המלוה. ושפיר יכול לקנות בו הפרה. וראי' לזה נראה מדברי הרי"ף שם בב"מ שכתב כלשון הרמב"ם ז"ל והוא גופי' סובר (בפ"ק דקדושין) דבהנאת מחילת המלוה מקודשת. ואם איתא כדברי החולקים על הר"מ למה לא פירש הרי"ף ז"ל כדבריהם. אלא ע"כ דהרי"ף יפרש כמ"ש לעיל. וכן יתורץ דברי הרמב"ם ז"ל. אך לפ"ז יוקשה לנו על הברייתא שאם קידשה בשכר שעשיתי עמך לכ"ע אינה מקודשת והא לפמ"ש לעיל דבמלוה שהגיע זמן הפרעון ודאי מקודשת א"כ גם הכא הא כבר היא מחויבת ליתן לו שכר הפעולה. והוי שפיר חוב שהגיע זמנו ליפרע. דמשמטתו שביעית. ויכול לקדש בו. ולכאורה יש להקשות כן גם על ר"נ דס"ל דבשכר שאעשה עמך ג"כ אינה מקודשת והא קיי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וגם הרמב"ם והטושו"ע (אהע"ז סי' כ"ח) פסקו דאם אמר נה בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. אך באמת על זה לק"מ. ע"פ מה שנבין עיקר הטעם שאינה מקודשת אף דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וקנה המעות של כל פרוטה ופרוטה והוי כמו שהולך ומונה לה פרוטה ופרוטה עד שיושלם כל דמי הפעולה. מ"מ הטעם הוא כמ"ש התוס' בקידושין שם בסוגיא זאת דנהי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. מ"מ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וכל פרוטה ופרוטה הוה מלוה גבה. עד שיגמור כל הפעולה. ואז תהא מחויבת לשלם לו. מש"ה בזה הוי שפיר טעם טוב שלא תהא מקודשת. משום שהוא קידשה בכל דמי הפעולה. וכשהתחיל לעשות הפעולה הא עדיין לא קנה כלל דמי כל פרוטה ופרוטה. עד שיגמור כל המעשה. ואז נתחייבה לשלם לו בשלימות. וא"כ הא שאר המעות שיש קודם שגמר המעשה הם מלוה שלא הגיע זמן הפרעון עדיין וכגון שעושה מעשה בעד ב' פרוטות. ופרוטה וחצי הוי מלוה שלא היתה מחויבת בו עדיין כלל. כי לא גמר המעשה בעד הפרוטה וחצי עדיין רק בסוף חצי פרוטה האחרונה תתחייב לו א"כ נמצא שקידשה במלוה שלא הגיע זמן הפרעון דהא קידשה בשכר סתם דהיינו ב' הפרוטות ולא בחצי פרוטה הראשונה ולכן שפיר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. אבל אם הקדושין היו אחר שכבר גמר פעולתו. וכבר נתחייבה לו בב' הפרוטות ואמר לה תהא מקודשת לי בשכר הב' הפרוטות שעשיתי עמך. ודאי כיון שהוא קנה כבר כל דמי פעולתו. והיא מחויבת לשלם לו