שו"ת ברוך השם צב

ב) או י"ל דהרשב"א ז"ל לשיטתו אזיל בחידושיו (לביצה דף ט"ו) שהסכים לשיטת הר"ת ביומא שם דהא דקשין שרי הוא רק בהצעה שאינו אסור אלא מדרבנן אבל בלבישה או בהעלאה שהוא מה"ת גם בקשין אסור וא"כ י"ל דכיון דאיסור כלאים גם בלא הנאה אסור לדידהו לכן שפיר איצטריך קרא ע"ז והא דמוכרי כסות מוכרים כדרכם היינו משום דהתם אינם מכוונים כלל ללבישה והוי דבר שאין מתכוין ושרי אך הראשון נ"ל עיקר דבאמת משמע דלעולם כל שלא נהנה בכלאים שרי לכ"ע. והרה"ג הר"ר שלמה הכהן מווילנא השיב לי לתרץ בשני פנים אחרים. א') דהא דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא רק במצוה חיובית. אבל בציצית הא יכול ללבוש בגד בלי ד' כנפות וא"כ היכא שלובש בגד של ד' כנפות דחייבת בציצית התם שפיר מצות ליהנות ניתנו. א') או שי"ל דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו הוא רק במקום שהאיסור הוי רק איסור הנאה לחוד כמו הנודר ממעין או שאומר קונם הנאת תשמישך עלי או קונם הנאת סוכה. אבל באיסור שעיקר איסורו הוא באכילה כדרך הנאה או בלבישה בדרך הנאה התם גם אם תצטרף מצוה הוי גם בהמצוה הנאה שפירתא כיון דהרי אכל כדרך הנאה ולבש בדרך הנאה. וראי' דאל"כ איך הקשו התוס' (קידושין דף ל"ח ע"א) למה לא אכלו מצה מחדש ומשום דעשה דוחה ל"ת ותירצו דעשה דלפני הדבור אינו דוחה. והרי להרשב"א למה לא אכלו גם בלי דיחוי דהרי הל"ת דחדש אם הי' שלא כדרך הנאה מותר וא"כ אם נימא מצות לאו ליהנות ניתנו הרי הי' שלא כדרך הנאה. אלא ודאי דבכה"ג אמרינן ליהנות ניתנו עכ"ל הג' הנ"ל. אבל לפענ"ד זה אינו דהרי מה שייכות מצות דאכילה לנ"ד. דהתם מי איכא למ"ד לומר מצות לאו ליהנות ניתנו. אדרבה להיפוך שאם לא נהנה הא לא קיים המצוה כלל. דהרי עיקר סדר המצוה ורצון השי"ת כך הוא. שיאכל ויהנה דוקא. ואם אכל המצה שלא כדרך הנאה הרי לא יצא כלל. וכן מבואר להדיא במל"מ (פ"ה מהלכות יסודי התורה) ד"ה יש לחקור. ובאור חדש (פסחים דף צ"ה ע"א) ד"ה אינם. וכן משמע לדעתי מדברי רש"י ז"ל (ר"ה דף כ"ח ע"א) עיי"ש בסופו. משא"כ בציצית ודאי י"ל מלל"נ. אלא הנכון כמ"ש בעזה"י

סימן ס"ו

במשנה (גיטין דף נ"ה ע"ב) לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל. ובגמרא (שם נ"ח) אמר רב לא שנו אלא שאמר לו א חזק וקני. אבל כתב לו שטרא מקחו קיים. ושמואל אמר אפילו בשטרא נמי לא קנה. עד שיכתוב לו אחריות. נימא תיהוי תיובתא דרב. לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. מקחו בטל [מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי] עד שיכתוב לו אחריות. ומשני מאי אחריות שטרא עכ"ל הש"ס. והנה יש להאריך בזה. א) למה לא הביא הר"מ ז"ל הך דינא בדבריו (בפ"י מהלכות גזילה) בדין סיקריקון. ושם ן חילק בזה כלל. רק (בפי"ד מהלכות טוען הלכה ב') הביא שמי שהוחזק גזלן על השדה זו אע"פ שהביא ראי' שהודה הבעל בפני עדים שמכר לו שדה זו אין כלום. ולא זכר כלום אם כתב לו אחריות נכסים. וכן עמד ע"ז לח"מ כאן. ועיין במ"מ (פ"ו מהלכות מכירה) שעמד על זה ועוד דהא ודאי דהפלוגתא דרב ושמואל לא קאי על מה שתקנו ב"ד של אחריהם שיטול בעל השדה שליש במעות או בתוך י"ב חודש הוא קודם. דא"כ לא הי' מקום כלל לומר בזה שלא יקנה אליבא דשמואל בכתב לו שטרא. משום שהשני ניח לי. כיון שאין נ"מ לו מזה. דבלא"ה נמי לא יטרוף ממנו שדהו. רק הוא קודם ליקח. ומדחזינן שאומר לו לך חזק וקני ודאי לא רצה ליקח אותה ממנו. ומה שייך לפלוג בזה דבגילויא דעתא לחודא סגי. והשליש מעות יטול בלא"ה. אלא ודאי ע"כ שקודם התקנה פליגי. אי הוי מקחו בטל לגמרי. או קיים. וכמו שפירש"י ז"ל כאן. ולפ"ז יוקשה לנו דהא שמואל גופי' סובר (ב"מ י"ד) דאחריות טעות סופר הוא רק בהלואה. אבל במכר ומתנה אינו ט"ס משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומא וכדפירש"י שם ד"ה עביד משום שמא לא יטרפוה ממנו עד זמן מרובה. עיי"ש היטב. והלא בכה"ג שהלוקח יודע מהנגזל ודיבר עמו בענין שדהו. איך יעלה על הדעת לומר שקנה ממנו בכדי. והא בכה"ג אין חילוק בין מכר להלואה דודאי ברור שהנגזל יטרפוה ממנו לאחר שעה. ולמה לא נימא ג"כ בזה אחריות ט"ס. ולא יבוא לנו על נכון דברי שמואל שסובר לא קנה עד שיכתוב אחריות נכסים

סימן ס"ז

בסוגיא דהמקדש במלוה (קדושין דף ו' ע"ב). אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ופירש"י ז"ל המקדש במלוה דאמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך עכ"ל. והנה לכאורה קשה מאי אשמעינן רש"י ז"ל בזה. דהא אביי נמי אמר הכי המקדש במלוה. ונלפע"ד לומר דיש בזה כוונה מיוחדת והוא דרש"י ז"ל אזיל בשיטת הרמב"ם. דקידושי כסף לא הוי רק מדברי סופרים והי' אפשר לטעות דהא דאביי איירי שקידשה בשיעבוד המלוה. ולא בכסף מעות המלוה. וסובר דשיעבודא דאורייתא. ואביי הולך לשיטתו (פסחים דף ל' ע"ב) דבע"ח למפרע הוא גובה. והנכסים המשועבדים לבעל חוב ברשותו הם. ויכול לקדש בהן. רק דהכא היינו טעמא דאינה מקודשת. משום שסובר דקנין כסף באישות לא הוי רק מד"ס. ולא אזיל שיעבוד הקידושין דרבנן ומפקיע השיעבוד דאורייתא שיש לו. שיהיו הנכסים ברשותה. מש"ה דקדק רש"י ז"ל להשמיענו דהכא איירי שקידשה במעות המלוה שהלוה לה ולכ"ע אינה מקודשת. אף להנך פוסקים הסוברים דשיעבודא לאו דאורייתא. דהכא שאני שהמעות לאו דידהו נינהו. וברשותה היו לכל דבר ולהוציא אותם. והשתא נבוא לבאר מ"ש רש"י ז"ל ד"ה אינה דקיחה משדה עפרון גמרינן. דיהיב מידי עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה יוקשה ב' קושיות. א) הא דהוצרך רש"י ז"ל לפרש דגמרינן קיחה משדה עפרון. הא הצריכותא למילף משדה עפרון הוא. רק למילף דאשה נקנית בכסף. אבל מכיון שאנו יודעין דנקנית בכסף. שוב ודאי ברור דכי היכי דאם קונה קרקע בחזקה. אי לא אחזיק לא קנה. כן הא דאשה נקנית בכסף אם לא נתן כסף אינה מקודשת וכבר ידעינן דמשדה עפרון גמרינן שאשה נקנית בכסף. ועוד קשה הא לפי מ"ש רש"י ז"ל דבעינן דיהיב לה מידי. משמע לכאורה דעיקר הטעם שאינה נקנית במלוה הוא., רק משום דלא יהיב לה. א"כ הקדישה במלוה ופרוטה גם אם נאמר דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה נמי תהא מקודשת דהא יהיב לה מידי ודו"ק אך באמת חדא מתורצת בחבירתה אך בטרם נבאר זה. יש לבאר עיקר טעם הסברא. למה אינה מקודשת במלוה

דהנה גרסינן לקמן (דף מ"ז ע"א) אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. מלוה להוצאה ניתנה. נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת. וי"א מקודשת מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס מלוה לאו להוצאה ניתנה וכו' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת להוצאה ניתנה במאי קנה וכו' עכ"ל עיי"ש. ויש לדקדק לס"ד דמקשה דתנאי פליגי אי מלוה להוצאה ניתנה או לא וכי יעלה על הדעת. דהי"א סוברים דמלוה לאו להוצאה ניתנה. וכי לאוקמינהו בכיסו לוה ממנו המעות. ועוד דא"כ מאי חילוק יש בין מלוה לפקדון. וכבר ידוע מכמה דוכתי דמלוה שאני מפקדון. ועוד קשה קושיא עצומה. דהנה קיי"ל בש"ס (הוריות דף י"ג ע"ב) דאסיקו לר"מ בשם אחרים ולר' נתן בשם יש אומרים. עיי"ש. ועיין בתוס' (ב"ב דף צ"ג ע"ב) ד"ה מאן. שכתבו דכל היכא שהקשו בתלמודא אן י"א