שו"ת ברוך השם צא

גם רחב"ג שלא נפטר מן הכרת ודו"ק וזה ברור. ועיין ברש"י (מכות דף כ"ג ע"ב) ד"ה רב אשי שכתב ואם הזיד בלא התראה הוי בכרת. ולדברי החכ"צ הרי גם אם התרו בו ונלקה עדיין חייב כרת נמי ובאמת צע"ג על הני תרי אשלי רברבי הח"צ והרלנ"ח מש"ס מפורש הנ"ל. ולפ"ז הדר התירוץ הראשון למקומו ודו"ק

סימן ס"ג

הרשב"א א בחידושיו חקר אם נדרה הנאה מהיבם איך הדין אם מותרת להתייבם לו אם לא. ומסיק דאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה דנדרים. וכן הקשה בס' החינוך להרא"ה ז"ל על סוגיא הזאת (פ' יתרו מצוה ל') וז"ל שם ואם תשאל הנודר מהמצוה למה לא יבוא העשה וידחה הלאו. וי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש היטב והנה על הרשב"א נפלאתי דהלא לכאורה דין הנדר דמי לאיסור נדה דקיי"ל בתוס' ריש פרקין שאינה פוטרת משום דיש היתר בטבילה א"כ גם בנדרים הא יש היתר בשאלה. ועוד יש להקשות על הרשב"א והחינוך מש"ס מפורש (יבמות דף ה' ע"א) דבנזיר מצורע דוחה העשה דמצורע את הל"ת והעשה שבנזיר משום דישנו בשאלה. אלמא דעשה ול"ת שישנן בשאלה נדחין מפני עשה. וא"כ איך החליטו לומר דבנדרים אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולכאורה זהו קושיא נפלאה. אך האיר ה' את עיני לתרץ דבריהם הקדושים והוא ע"פ מה שידוע לנו מהסוגיות דמסכת נדרים דמקור החילוק בין שבועה לנדרים. דשבועה חלה על גוף האדם בעצמו כמו כל המ"ע שבתורה דהמה רק חלין על נפשו של אדם. אבל נדרים המה חלין רק על דבר הנידור והנאסר. ולא על הגוף. וכמו שאמרו (ריש נדרים דף ב' ע"ב) דנדרים איסור חפצא. אבל שבועה הוי איסור גברא. ומשום סברא זאת חלין נדרים על דבר מצוה כמו הנודר שלא לאכול כזית מצה. הרי חל האיסור על עצם הלחם הזה. כי מעולם לא הי' עוד על הלחם שום מצוה שיהי' נאכל רק המצוה היא על האדם שיאכלנו ולא על הלחם. ולכן שפיר חל הנדר על המצוה. אבל שבועה אין חלה על המצוה כי המצוה היא על האדם וגם השבועה היא על האדם. וא"כ שפיר מתורץ הקושיות הנ"ל דלהכי אינו דוחה עשה דמצה את הל"ת והעשה דנדרים משום שהעשה דמצה חלה על האדם והל"ת והעשה דנדרים חלים על החפץ ואין באים יחד על גוף אחד. ודו"ק. וכן לענין מ"ש הרשב"א דלא אתי עשה דיבום שהיא על נפשו וגופו של אדם וידחו את הל"ת והעשה שנדרה שלא תתייבם לו שחלו רק על הנאת תשמישו כידוע. וזהו סברא אמיתית. אע"ג דלכאורה א הלשון מדוקדק עדיין במה שהוצרכו לומר עשה ול"ת אבל הכוונה אמת בעז"ה. ולפ"ז מתורץ היטב הסתירה מהש"ס הנ"ל. דהרי חזינן דעשה דמצורע דוחה הל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה. וה"נ נימא שידחה את הל"ת ועשה דנדרים. דהרי נדר ישנו בשאלה כמו נזיר כמ"ש לעיל. אבל לפ"ז לק"מ. דבשלמא עשה דמצורע חלה ממש על הגוף של הנזיר וכן העשה והל"ת דנזיר דהיינו קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו דודאי זה קאי על חלות גופו. וכן הל"ת תער לא יעבור על ראשו ברור שכוונה התורה דחל על גופו של הנזיר שלא יגלח בתער. ודו"ק. ומש"ה היתה ההלכה דדוחה העשה דבגוף הל"ת והעשה דבגוף משום שישנה בשאלה. אבל העשה דגוף תדחה ל"ת ועשה שבאיסור חפצא זהו ודאי שאין דוחה ודבריהם צדקו יחדיו ודו"ק

סימן ס"ד

עיין (יבמות דף קט"ו ריש ע"ב) ברש"י בד"ה וקאמרי אבל אי לא אמרו סימנים לא. דחיישינן דילמא אחרים. דמים משנים צורת הפנים ואינו ניכר עכ"ל עיי"ש והתוס' הקשו על זה הלא מים מיצמת צמתי. והנה המרדכי כתב כאן האי וקאמרי סימנים "ואו המחלקת היא כמו "או קאמרי סימנים ויש גורסין אי נמי קאמרי סימנים. ולפי הך גירסא איירי הש"ס בהדיא דלא חזיוהו לאלתר. והנה כל היכא דלא קאמר לאלתר אז הוי אישתהי. והרי הרי"ף סובר להדיא דכל דלא חזיוהו בשעתא לא מהני כמו שהביא הב"י בשם הריב"ש אליבא דהרי"ף. וא"כ לפ"ז י"ל נמי דגם רש"י ז"ל סובר כן ולהכי לא כתב רש"י ז"ל שהמים גורמים שישתנה פניו יותר מאילו הי' מונח ביבשה. דהיינו אף בתוך ג' ימים לטביעתו כל דאישתהי ולא חזי לאלתר. ובזה נראה לפענ"ד לפרש דברי התוס' בדבור שאח"ז המתחיל וקאמרי סימנים שהקשה הר"ח הלא נשיו ב"א מתירין אותן בטביעת עין לחוד והכא בעינן סימנים. לכאורה קשה הא איכא למימר דהכא משום דאידחיא האיבעיא והתם אליבא דהמסקנא שנפשטה האיבעיא. דהרי בלא"ה ע"כ איפשיטא האיבעיא לשיטתם דהא הם מתירים בטביעת עין בגופו שלם בלא קברתיו. וע"כ דהיינו כדעת הראב"ד המובא בנימוק"י שם. וא"כ גם הכא בעיקר הקושיא נימא הכי. ועוד יש לדייק בדבריהם ז"ל שסיימו בשם הר שכן מפרש המשנה (דף ק"כ) ג"כ. דמה הכריחם לומר שגם שם אומר הר"ת פי' המשנה הכי ומה תלוי זה בזה. אך זהו שאמרתי לעיל דהכא איירי הש"ס דאישתהי דאז הוי הדין דומה ממש לאחר ג' ימים ביבשה. וע"ז הקשו התוס' הלא נשי בני אדם נושאין ע"י ט"ע ונהי דאיפשיטא האיבעיא אבל עכ"פ אישתהי ומאי י"ל בזה הלא איסור אחר הוא ולא מצד בדדמי. וע"ז תירצו שפיר דהכא איירי כשצורתו וגופו שלם דאז יפה ניכר אפילו אם אישתהי. והא דאמרו בש"ס דבעינן סימנים איירי כשנשחת ולא נשאר אלא מה ששנו שם. והיינו רק לשיטת הר"ת שסובר גם ביבשה שאחר ג' ימים מהני כשגופו שלם וגם צורתו. ולכן הוצרכו לסיים בלשונם ואפילו אחר כמה ימים ודו"ק

סימן ס"ה

קשיא לי על הרשב"א בחידושיו לנדרים (נדרים דף ט"ו) שנראה מדבריו להדיא דאפילו במצוה שיש בה הנאת הגוף נמי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כיון שא"א לעשות המצוה רק כשיהנה. והא דאמרינן הנודר ממעין טובל בו רק בימות הגשמים אבל בימות החמה לא הוא רק איסור מדרבנן גזירה שמא ישהה אחר הטבילה וכמו דאמרינן (שם דף ל"ט) גזירה שמא ישהה בעמידה. [וכן מצינו כעין גזירה זו בש"ס (פסחים דף ח' ע"ב) דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה. עיי"ש. וכן (ביבמות דף כ') שגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאז ליכא מצוה. וה"נ דכוותה] וכמ"ש בס' שער המלך הלכות לולב עיי"ש ולכאורה מאוד תמוה דא"כ למה איצטריך קרא למישרי כלאים בציצית משום דעשה דוחה ל"ת תיפוק לי' כיון שאין נחשב להנאה כלל להרשב"א ז"ל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ הא אין בו איסור כלאים כלל דהא קיי"ל דמוכרי כסות מוכרין כדרכן. משום דאין נהנים. וגם היכי מייתינן בש"ס (ריש יבמות דף ד' ע"א) ראי' מזה דעשה דוחה ל"ת הא אין בזה ל"ת כלל כיון דכל איסור כלאים לא נאסר רק במקום דאיכא הנאה דוקא וכמו דקיי"ל בקשין שאין בו משום כלאים משום שאין בו הנאת לבישה וכמבואר בש"ס (ביצה דף ט"ו. יומא דף ס"ט) דהני נמטא גמדא דנרש שריא וכן בבגדי כהונה שרי מהאי טעמא. אך נלפע"ד לתרץ זה בשני פנים. א) י"ל דהרשב"א ז"ל סובר כדעת הר"ת ריש יבמות דגם בטלית הפטורה מציצית כגון בלילה או כסות של נשים ג"כ אין בו משום כלאים והתם הא ליכא מצוה ואפ"ה אין בו משום כלאים וע"כ משום דילפינן מקרא דלא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך וגו' דעשה דוחה ל"ת. והיינו כיון דלאנשים הותר גם לנשים הותר.