שו"ת ברוך השם צ

ולפי הנראה משיטות הש"ס והפוסקים מבואר שאין בזה שום שם מצוה כלל. אפילו התחלה כל דהוא. וכמעשה קוף בעלמא דמי. ועיין בש"ס ובטושו"ע (יו"ד סי' רס"ד) מל ולא פרע כאילו לא מל. וא"כ הרי דגם במידי דאית בי' צערא טובא אפ"ה כל שלא נגמר הדבר בשלמות אין שייך לומר שיחול על זה שם מצוה כלל גם כל דהוא. אבל לא כן בל"ת דכל שבלע חלב או דם לתוך פיו אף אם לא טעם רק משהו בעלמא ג"כ עבר על איסור תורה. ובאמת כעת מצאתי אחר זמן כביר בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן י"ח) ממש כדברי שאין על זה שום שם מצוה. וכן מבואר נמי בשו"ת חסד לאברהם עיי"ש בדבריהם. אך אכתי טעמא בעי למה נשתנה דין העשה מהל"ת. וצ"ל דהיינו טעמא דמצות עשה לא נקרא קיום המצוה עד שיהי' נגמר המצוה והעשייה ככל הצורך. וכל זמן שלא נגמר עשיית המצוה כפי הצורך לא נקרא כלל גם תחלת המעשה. וזמן קיום המעשה ג"כ לא בא עד שגמר המצוה בשלמות שאז בא זמן הקיום. אבל קודם לא בא עוד זמן הקיום. וכמו שהתוקע שופר ותקע חצי תקיעה קודם אור היום ואח"כ האיר היום דודאי שבזה שתקע קודם היום לא קיים כלל ממצוה הזאת. כן נמי אם תקע חצי תקיעה באמצע היום ג"כ לא קיים כלל מזה. וזהו ג"כ מה שאמרו ז"ל אין המצוה נקראת אלא על שם מי שגומרה פי' דזמן העשה לא בא רק אחר שנגמרה המצוה. אבל לא קודם לזה כלל. וכעין הא שאמרו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכן אין לשחיטה אלא לבסוף. וכל שלא נשחטו רוב שני הסימנים עדיין אינה זבוחה משום האי כל דהוא שלא נשחט עדיין וכמו שיראה המעיין בזה בהלכות שחיטה. ודו"ק. אבל לא כן במצות ל"ת דכל שהאדם מתחיל לעבור על צווי השי"ת אז גם קודם שגמר העבירה כולה אפ"ה כבר הוא נקרא עובר על רצון בוראו המשלחו. כי השי"ת צוה עליו שלא לעשות זה כלל וכלל. אך לענין קרבן ומלקות ומיתה לא מתחייב עד אחר שיגמר את כל העבירה כולה. אבל לענין העבירה ודאי חלה העבירה מתחלתה כשמתחיל לעבור עליה מיד נקרא העובר על מעשה כל דהו בשם עובר על המצוה. ויש להסביר בקיצור הסברא הזאת דבל"ת שהעבירה היא בקום ועשה א"כ הרי גדול כח המעשה. עד שתיכף כשמתחיל לעבור חל עליו העבירה. אבל קיום מ"ע שביטול המצוה אינו תלוי רק בשב ואל תעשה וכל שלא עשה נקרא מבטל המצוה. וא"כ מש"ה שפיר אמרינן דכל זמן שלא נגמר המצוה עדיין לא עשה שיותר נוח לומר שהוא עדיין בשב וא"ת ודו"ק

ועכ"ז אביא ראי' ברורה לזה הסברא מדברי רש"י (בר"ה דף ז' ע"ב) ד"ה והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקא חשיב ופירש"י דקס"ד זמן בל תאחר לאו מאורתא הוא כשקדש היום חייל אלא עד שתבוא שעה שהיא ראוי' להביא נדרים. ואין זאת עד שיקריב תמיד של שחר שאין קרבן קודם לו ומשנינן לאתויי מעיקרא מיחייב וקאי ולא הוקבעו רגלים לבל תאחר לענין הקרבת קרבן. אלא לענין מיחל עלי' בל תאחר ומאורתא נמי חייל עכ"ל רש"י ז"ל. והנה המעיין היטב וישים עיונו בדברי רש"י ז"ל הללו יראה בלשונו דאם לענין הלאו חל עליו מאורתא תיכף. אבל לענין העשה של הקרבת קרבן לא חלה עליו עד שהאיר היום והקריב התמיד. שאז נתקיים העשה של הקרבן דוקא. דזמן ל"ת בא תיכף וזמן העשה לא נגמר עד שגמר כל המעשה בשלימות. ולפ"ז יהי' מתורץ בזה שפיר שיטת הריב"א מהקושיא החמורה הנ"ל דבשלמא בל"ת ועשה שפיר קאמר הריב"א דבעבר ודחה בהעשה את הל"ת ועשה דלא לקי על הל"ת ואפילו שום עונש ליכא בשביל הל"ת. משום שהל"ת והעשה אין באין כאחת. שהרי הל"ת באה מיד קודם שיגמור עשייתו כדין כל חצי שיעור והעשה באה דוקא אחר גמר העשי'. ולדוגמא נאמר כגון החורש ביו"ט. א"כ כשהתחיל לחרוש עבר מיד על הל"ת. והעשה דשבות לא ביטל עד שגמר עשייתו. ומש"ה סובר דבחורש וכסה דם בחרישתו אין עליו עונש בשביל הל"ת לחוד. אבל בהך דרבא שסובר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. דבאופן זה הל"ת והכרת באין כאחד ברגע אחת. מש"ה כיון שאין העשה דוחה הכרת שוב אינה דוחה גם הל"ת לחוד. דאיך תחלקם זה מזה לומר שנשאר הכרת ולא הל"ת כיון ששניהם באין כאחד וברגע אחת חלו ממש. והכרת בא בשביל הל"ת א"כ אין מציאות כלל לחלקם זה מזה. וזה ברור

אמנם מה שיש לעיין בזה דהנה תמן תנינן (מכות דף כ"ג ע"א) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כיון שנלקה הרי הוא כאחיך. דברי ר' חנניא בן גמליאל עיי"ש בש"ם. והקשו כל המפרשים איך יצוייר שני ההלכות האלו. מה שבמשנה הזאת נקט דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. והא דקיי"ל דחייבי כריתות לוקין. הלא ממנ"פ כיון שחייבי כריתות לוקין. א"כ כיון שנלקו הרי נפטרו מידי כריתתן וא"כ כרת שוב היכי משכחת לה. דהא בהמלקות נפטרו מן הכרת ולהסביר זה הנה מבואר הוא בדברי הפוסקים להמעיין היטב דכך הוא הסדר דבאמת שניהן יחד לא יבואו לעולם דאי אפשר שילקה ויתחייב כרת ג"כ. דאין אדם נענש בשני עונשין. עיין בר"מ בפי' המשנה בריש פ' אלו אין הלוקין. רק היכא שהיו עדים והתראה אז חייב מלקות ונפטר מן הכרת. ואם הזיד בלא התראה אז לא ילקה בשום אופן רק מחויב כרת לחוד ודו"ק. וא"כ לפ"ז מתורץ שפיר דבאמת כרת ומלקות באין כאחד. דהא לא יצוייר כלל שילקה ויתחייב כרת ג"כ דנימא דחיובן אין באין כאחד אלא הכרת תלוי בהמלקות שאם נלקה נפטר מהכרת א"כ שפיר אמרינן ששניהם באים כאחד. א"כ שפיר אמרינן כנ"ל דאם לקה אין בו כרת. ואם יש בו כרת דהיינו שלא התרו בו הרי אין בו מלקות. ומש"ה כיון שאין העשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אליבא דרבא הלא בין שהתרו בו לא חייבם אחותך כי אסורה עליך ואין העשה דיבום דוחה את האיסור הרי שפיר לקי דהא ע"כ הכרת שבו והל"ת והמלקות באו כאחד. דהא אחר שילקה לא יתחייב עוד כרת. ובין אם לא התרו בו הא לא לקי כלל ורק כרת לחוד הוא דמתחייב. ושפיר ניחא ודו"ק

הן אמת כי המעיין בהגהות המשנה למלך (פי"ז מהלכות סנהדרין הלכה ז') יראה ממש היפיך מדברינו הנאמרים לעיל שפלפל שם בהא דאמרו דחייבי כריתות שנלקו נפטרו מידי כריתתן שזהו רק בלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין. ששם לא יצוייר שיתחייב מלקות מדינא דאם בהתראה הרי חייב מיתת ב"ד ואם בלא התראה הרי חייב כרת. אז שפיר אמרינן כיון שנלקה נפטר מן הכרת. אבל הכרת שיש בחלב ודם וחמץ בפסח ויוהכ"פ ואחותו ואחות אשתו וכדומה שאין בזה מיתת ב"ד רק כרת אם לא התרו בו. ואם התרו בו מלקות נמי. אז אם היתה התראה הרי מחויב ודאי מלקות מדינא דאע"ג דנלקה אפ"ה חייב אח"ז כרת נמי וא"כ זהו שלא כדברינו. אמנם אף שידוע דההגהות שבמל"מ הם ממרן הגאון החכם צבי ז"ל אשר רב גוברי'. ולפי דבריו י"ל בזה דל"ת שיש בו כרת דומה ממש לל"ת ועשה דהא גם המלקות והכרת באים זה אחר זה ושניהם עליו. אפ"ה לפענ"ד אם כי עפר אני תחת כפות רגליו יראה דאישתמיטתי' הכא ש"ס מפורש (מגילה דף ז' ע"ב מכות דף כ"ג ע"ב) דפרכינן שם על ר' תנינא בן גמליאל שסובר דחייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתן דהא תנן אין בין שבת ליוהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת. ואם איתא דנפטרו הלא אידי ואידי בידי אדם הוא. עכ"ל הש"ס עיי"ש. ואם איתא כהחכם צבי [וגם המהראלנ"ח עיי"ש בההגהות] דהיכא שאין מיתת ב"ד רק כרת לא אמרינן דנפטרו במלקות מידי כריתתן אלא לוקין וגם נכרתים א"כ לק"מ קושית הש"ס על ר' חנינא בן גמליאל דהא לא אמר רחב"ג אלא היכא שיש מיתת ב"ד כמו הבא על א"א או שעשה מלאכה בשבת שאם התרו בו חייב מיתה בידי ב"ד אבל אכל ביוהכ"פ שאין שם מיתת ב"ד שפיר מודה