שו"ת ברוך השם פט

אין נראה כלל להנוסעים מרחוק גם אם הם סמוכים זה לזה ממש כיון שגם עיקר הכרך אין נראה. וזהו שחידש לו המתרץ שנראה דקאמר אין הכוונה שיהא נראה לתושבי העיר רק הכוונה שיהא נראה להבאים בדרך מרחוק

סימן ס"א

עיין בתוס' (שם דף ו' ע"א) ד"ה טרטיאות וקרקסיחות מ"ש שם. ומזה יש להביא סמוכים למ"ש בספרי כאן בח' או"ח לענין השאלה אם מותר לעשות ביהמ"ד מבית זונות. דזה תלוי בהשיטה שהביאו כאן התוס' די"מ שילמדו בהם תורה בבתי עכו"ם ממש א"כ כ"ש באלו דמותר. וגם אליבא דהמסקנא י"ל דרק בבתי ע"ז אומרים התוס' אבל בבתי זמה מודים דשרי עיי"ש

סימן ס"ב

עיין (ריש יבמות מן דף ג' עד דף ח') היטב בכל הסוגיא הזאת העמוקה והרחבה שפלפלו בזה הרבה האמוראים ובכל הסברות שנאמרו ונשנו שם הרבה מאוד למה איצטריך הכתוב למיכתב "עליה למיסר ערוה במקום מצוה. והי' הס"ד דש"ס שם בכל הסוגיא דלהכי איצטריך עליה. דאל"כ הייתי אומר דיבוא עשה דיבום וידחה ל"ת דערוה אע"ג דהך ל"ת היא ל"ת שיש בה כרת אפ"ה הוי ס"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ג"כ. ובסוף הסוגיא בא רבא וחידש והעלה דלערוה גופא לא צריך קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. רק ע"ז בעינן הקרא דעליה למישרי צרה שלא במקום מצוה עיי"ש. והנה לפענ"ד נראה דהלכה כרבא בזה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. אע"ג דבש"ס לא איפסק הלכתא בהדיא כרבא. וכן גם ברמב"ם לא נמצא מבואר בהדיא האי דינא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. אפ"ה נ"ל דודאי הלכה כרבא בזה דהנה קיי"ל בכמה דוכתי בש"ס וטושו"ע דכל היכא דאיכא תרי לישני בדאורייתא אזלינן לחומרא. ובדרבנן אזלינן בתר בתרא. וכאן הא רבא הוי הלישנא בתרא. ועוד ראי' דהא איתא בטושו"ע (יו"ד סי' רצ"ב) דכיון דרב אשי שהוא בתרא פוסק הכי פסקינן הלכתא כן דהוא בתרא. עיי"ש. ולפ"ז הנה התוס' (כאן דף ג' ע"ב) ד"ה טעמא וכו' בסוף הדבור כתבו שם להוכיח דרב אשי (שם דף ח' ע"ב) במסקנא דפריך והאי עליה לאיסורא אימא להתירא. דעל רבא דמסיק שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת פריך עיי"ש היטב. וא"כ מדמפלפל רב אשי שהוא בתרא אליבא דרבא ע"כ הכי קיי"ל כרבא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ולהבין דבר. מתוך דבר נ"ל ע"פ דברי התוס' (פסחים ד מ"ז ע"ב) בשם הריב"א וכן הביאו התוס' דברי הריב"א הללו (חולין דף קמ"א ע"א) ד"ה לא צריכא וכו' שהריב"א סובר דאע"ג דקיי"ל דאין עשה דוחה רק ל"ת לחוד. אבל עשה ול"ת אינו דוחה [ויבואר להלן בעזה"י]. אפ"ה אם עשה עשה ודחה הל"ת והעשה לא עבר רק על העשה לחוד. אבל על הל"ת ודאי לא שייך לומר שעבר על זה. דהא העשה דוחה הל"ת. אבל התוס' חולקין שם על זה ועיין במל"מ (פרק א' מהלכות שופר הלכה ד') דמסתפק בזה. ושוב נזכר דחקירה זו כבר מפורשת בתוס' הנ"ל. ומסיק שם שגם התוס' מודים להריב"א בזה רק דפליגי לענין סברת הואיל הנאמר בש"ס בכמה דוכתי עיי"ש היטב. ועיין גם בנוב"י מהד"ק בסוף הספר בהשמטה לשאלת חתן המחבר. והגאון הנוב"י שם בתשובתו לחתנו האריך לפלפל ברב כחו והעלה שגם הרמב"ם אזיל בשיטת הריב"א דאין עובר על הל"ת ומכ"ש דלא לקי על מה שעבר על הל"ת. דלא עבר רק על העשה לחוד. ואין לוקין על עשה. וא"כ לפי כל המבואר יוקשה לנו מאוד על דברי רבא כאן לפי שיטת הריב"א דמאי מתרץ רבא ומדחה כל מה דהוה ס"ד מעיקרא דאיצטריך קרא דעליה לאסור ערוה בזה. ואשמעינן דלא איצטריך קרא להכי דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. הרי להריב"א עדיין אין די בזה לחוד לידע דערוה אסורה שלא במקום מצוה בלא יתורא דקרא. דהא נהי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אפ"ה לשיטת הריב"א והמל"מ אי עבר ונשא במקום מצוה הוי אמינא דרק כרת מיחייב אבל לא לקי מלקות על הל"ת בכה"ג. דהא לשיטת הריב"א הרי זה דמי ממש להדדי דכמו שאין עשה דוחה ל"ת ועשה כן לא דחי ל"ת שיש בו כרת. וא"כ כמו דהתם דאם עבר וקיים העשה אינו עובר רק על העשה אבל הל"ת נדחה לענין זה דלא לקי עליה כן ה"ל אם עבר וקיים העשה במקום מצוה לא חייב רק כרת אבל מלקות לא לקי דלענין זה שפיר נדחה הל"ת. ומש"ה שפיר איצטריך שוב קרא דעליה ללמד שהנושא ערוה במקום מצוה דמחויב מלקות נמי דאין העשה דוחה הל"ת הזאת שיש בה כרת כלל גם לענין המלקות. והל"ת במקומה קאי דחייב מלקות וכרת וכמ"ש במשנה (מכות ריש פ"ג) ואלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו'. ויותר יש לבאר הקושיא הזאת אליבא דהלכתא כשנעיין היטב בפרטיות עונשי הלאוין

דהנה תמן תנינן (בריש מס' כריתות) שלשים ושש כריתות בתורה. ומנה שם הבא על אחותו וכו' ועל הנדה וכו' וטמא שאכל הקודש וכו' עד אחר הסך בשמן המשתה. ולכאורה מדמנה המשנה כל הנך כריתות משמע לכאורה דדין מלקות אין בהם. אבל בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל כאן ובריש פ' אלו הן הלוקין. ועיין גם בתפארת ישראל כאן במשנה זו ובחידושיו הנקרא בשם סוגר העונשין בס' נזיקין (בסוף מס' סנהדרין) כללא רבתא בזה דסדר הדברים כך הוא דודאי כל חייבי כריתות יש בהן מלקות כדתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אלא תורף הדברים כך הוא שאם היו עדים שהתרו בו דאז חייב מלקות ונפטר מכרת. ואם לא התרו בו אז חייב רק כרת ולא מלקות עיי"ש היטב. ושמור זאת כי זהו עיקר וכלל גדול. וא"כ לפ"ז רבתה הקושיא וגדלה התימא דלשיטת הריב"א קשה על רבא מה מועיל הא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הא עדיין י"ל דרק הכרת עומד במקומו. פי' דאפילו אם התרו בו העדים התראה גמורה אפ"ה לא מחייב רק כרת ולא מלקות דהא העשה דוחה את הל"ת לחוד. ונשאר רק הכרת שיש בל"ת הזאת שלא הי' בכח העשה לדחות הכרת א"כ דומה כלא התרו בו א בהל"ת רק כרת לחוד. כן גם בהתרו בו. ולהכי איצטריך קרא דעליה דבא ללמדינו למיסר ערוה גופא. א"כ שוב שפיר ידעינן שאם ייבם אחותו דומה כמו שנשא אחותו דהוי לאו שיש בו כרת ודאין עשה בזה כלל ואם התרו בו לוקה ונפטר מכרת וכן הכא כיון דלא הוי מצוה כלל אם התרו בו לוקה. והנה כדי לבוא לתרץ הקושיא החמורה הזאת על דברי הריב"א שלא יסתרו מדברי הש"ס הנ"ל וטרם אתחיל לחלק הך דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מדין דאין עשה דוחה ל"ת ועשה בסברא ישרה ויכונה יש להקדים בזה מה שנפלאתי מאוד שלא מצאתי עוד חקירה זו בראשונים ואחרונים דהנה הא איפסיקא הלכתא כר' יוחנן (במס' יומא) דחצי שיעור אסור מן התורה ועיין חולין (דף צ"ח ע"א). וכמבואר בר"מ (פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ט') וכן נפסק עוד בכמה דוכתי בר"מ ז"ל דשיעורים לא נאמרו רק למלקות ולקרבן. אבל לאיסור גם על חצי שעור עובר כמו על שיעור שלם. ועיין נמי בר"מ (פ"א מהלכות גניבה). ובכ"מ שם. ובהל' גזילה ואבידה דהגונב והגוזל מחבירו פחות משוה פרוטה עובר על לאו דלא תגזול ולא ניתן להישבון. ועיין במל"מ שם. ובסמ"ע וש"ך בענין זה. וא"כ איך יהי' הדין לענין קיום מצות עשה אם אכל אדם חצי זית מצה. או לא תקע כשיעור תקיעה. או לקח אתרוג פחות משיעור אגוז. אי אמרינן שקיים בזה מצוה כל דהו: