שו"ת ברוך השם פו

עליו לעשות כבר עשה ויצא י"ח בזה. אבל לפי מה שהם סוברים דגם מן התורה לא יצא י"ח בבדיקה לחוד מש"ה הסברא נותנת דאם בדק לחוד ולא ביטל עובר למפרע. וא"כ הרי כל עיקר חיובו דחייב לקיים מצוה דתשביתו הוא כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י וכמ"ש רש"י ז"ל במשנה. ולפ"ז שהר"מ והטור ס"ל שאם ימצא אח"כ יעבור למפרע. ודאי דדמי חיוב הביטול לחמץ שאין ידוע לו כלל. כמו לחמץ שידוע לו דכיון שיכול להיות שיעבור עליו בב"י וב"י שוב חלה עליו מצות השבתה מדאורייתא

ה וע"ד הפלפול אמרתי דהך דינא דהרמב"ם כאן הוא חד דינא עם הא דס"ל להרמב"ם (בהל' איסורי ביאה) דעונת הווסת הוי דאורייתא. והיינו קודם עונת הווסת. ואחר הווסת מותרת לו אף בתוך שבעה ימים עיי"ש היטב. והנוב"י (בחיו"ד סי' נ"ה) חידש בזה דבר נפלא דהא דומה למ"ש שמא ימות חיישינן שמא מת לא חיישינן מש"ה קודם הווסת הוי ד"ת שאין לה חזקת טהרה על להבא. אבל אם אנו דנין על שעבר שפיר יש לה חזקת טהרה כמו שמא מת לא חיישינן. ובמקום אחר עמדתי על דבריו והעליתי בצ"ע דהא א"כ איך מותר לשמש עם אשה שאין לה ווסת קבוע אף בבדיקה קודם התשמיש אפ"ה ניחוש שמא תראה אחר הבדיקה וחזקה על להבא לא אמרינן. ובאשה שאין לה ווסת אין לה חזקה דדמים מסולקים הימנה המוזכר בר"ן (פ"ק דשבועות) בשם הרמב"ן דהתם היינו דוקא באשה שיש לה ווסת. אבל לפענ"ד נראה דלא דמי להך דשמא ימות. דהתם חל שעה אחת קודם המיתה מש"ה חיישינן שמא לאחר שעה ימות ונמצא אסור למפרע. אבל באשה הא כל רגע ורגע י"ל עדיין לא ראתה וכסברת ר"ת המוזכר בתוס' (פ"ב דקידושין דף מ"ה ע"ב) עיי"ש. אך נ"ל דהר"מ ז"ל סובר בכאן דעיקר חיוב הביטול ניתקן על הספק כדי שלא יעבור בב"י אף שאין ברור לו האיסור. אפ"ה הרי הב"י כתב (בהל' נדה סי' קפ"ג) לתרץ דעת הטור משום דאדם מוזהר ועומד במקום שיכול לבוא לידי איסור כרת שלא יביא עצמו לידי ספק איסור זה. ונ"ל דהר"מ ז"ל נמי סובר כן. וגם ס"ל דמדאורייתא הוי. ומפרש הכתוב והזרתם את בנ"י מטומאתם על זה שלא יביא עצמו לספק איסור היכא דעדיין יש לו מקום לתקן ולברר לצאת מן הספק. וכעין הא שכתב הרשב"א ז"ל שאין סומכין על הס"ס במקום שיכולין לברר כן י"ל בזה שהר"מ ס"ל הכי וגם ס"ל דהוי מה"ת ומש"ה שפיר חייב לבטל אף דרק הוא ספק איסור לו אפ"ה מוזהר ועומד הוא שלא יביא עצמו לידי ספק איסור במקום איסור תורה. משא"כ היכא שעבר הווסת ובדקה ולא ראתה או לא בדקה כלום דשוב אין תקנה לזה כלל רק יש לנו ספק איסור ושמא אין כאן איסור כלל לכן לא החמירו עליו בזה כלל וכסברת הפוסקים שנאמרו שם. וזה נכון מאד בס"ד

ובזה נ"ל לתרץ נמי דעת רש"י ז"ל ממה שהקשיתי עליו לעיל. אך יש להקדים דהנה הנוב"י (בחיו"ד סי' נ"ז) הקשה על הרשב"א שסובר דאין סומכין על ס"ס במקום דאיכא לברורי. דהא הרשב"א בעצמו כתב להדיא בתשו' (סי' ת"א) דס"ס עדיף כרוב. ואדרבה יותר אלים כחו מרוב. א"כ קשה היכי סמכינן על הח"י טרפות דלא בדקינן אחריהם רק משום רוב בהמות כשרות הן. וכעין זה הקשה הב"י (או"ק סי' תל"ז). ועוד הקשה שם הנוב"י על הרשב"א ז"ל דהא הוא בעצמו סובר דסתם כלי עכו"ם אינן ב"י מצד ס"ס ספק שמא לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש שמא נשתמש רק בדבר הפוגם. ואם כסברתו איך סמכינן ע"ז ולמה לא הצריכו לתקן טעימה לקפילא. ואמרתי לתרץ זה דהנה סברת הרשב"א בזה דלא סמכינן על ס"ס היכא דאיכא לברורי הוא משום דכיון דיש לנו דרך לצאת מן הספק שלא יהי' לנו שום עיון עוד בזה לכן אנו צריכין לברר ולא לסמוך על הס"ס. והיינו דוקא כשאם נברר לא נצטרך כלום עוד להס"ס וכגון שניקבה הריאה או ספק דרוסה אבל היכא שגם אחר הבירור נצטרך לצרף הס"ס בזה לא אמר הרשב"א כלל. וא"כ שוב לא קשה מהא דסתם כלי עכו"ם אינן ב"י. דהא איזה בירור יהי' לנו ע"י טעימת הקפילא. דהא גם אם יאמר הקפילא שטעמו פגום מאי הוי הא קיי"ל בש"ם (ע"ז דף ס"ז ע"א) וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' ק"ג) דתחלתו לשבח וסופו לפגם אסור א"כ אכתי יש לחוש שמא הי' האיסור קודם לשבח והשתא נפגם ודו"ק. וגם בהבדיקה של ח"י טרפות עדיין לא נצא מן הספק דהא עדיין אי אפשר לבדוק אלא אחר י"ז טרפות. דהא עדיין איכא למיחש שמא במקום נקב קא שחיט. א"כ על כרחך נצטרך עדיין להא דרוב בהמות כשרות הן. וזה נכון בעזה"י. וא"כ גם הכא בנ"ד נוכל לומר כן. דבשלמא לשיטת הרמב"ם ניחא דכיון דספק שיכולין לברר הוא הספק דאם יש שם חמץ או לא דהא נוכל לבררו בביטול לכן שפיר חייב בביטול. אבל לשיטת רש"י והר"ן ז"ל שסוברים דאף אם ימצא חמץ לא עבר למפרע. רק שיש לנו לחוש שמא כשימצא ירצה לזכות מן ההפקר. א"כ הוי ס"ס ספק שמא אין כאן חמץ כלל. ואת"ל שיש כאן חמץ אפ"ה שמא ישרפנו ולא ירצה לזכות בו כלל. א"כ לפ"ז שוב לק"מ ממה שיכול לבררו ולבדוק בכל המקומות דהא עדיין לא יברר לגמרי. דבשלמא בהך חששא דמקומות שמשתמשין בו בכל השנה שפיר הבדיקה מבררת לנו לגמרי משא"כ בהך חששא שנבוא לחוש להמקומות שאין דרך להכניס שם חמץ כלל וכמו חורים וסדקים שבקרקעית הבית. א"כ אף אם יבדוק אותן פ"א בכל הסדקים עדיין יש לחוש שמא יש עוד איזה חור שלא נודע לו. או שמא יגרור עכבר חמץ בבית חבירו ויביא לכאן. ואין לדבר סוף וכמ"ש במשנה (פסחים דף ט' ע"א) לכן משום זה לא הטריחוהו כ"כ כלל וסמכינן על הס"ס. ואף כי בפמ"ג (סי' ק"י) וגם הג' מהר"ש לנדא בשו"ת שיבת ציון (סי' ל') כבר כתבו בקוצר מלין דהיכא דאיכא טירחא יתירי לא הטריחוהו חז"ל. מ"מ הארכתי בזה כדי לברר ההלכה וללבן היטב. ודו"ק

סימן נ'

במס' פסחים (דף כ"ט ע"א) איתא. אמר רב אחא בר יעקב ר' יהודא יליף משאור דראיה לשאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה ופירש"י דמותר לאכול חמץ של עכו"ם בתוך הפסח מן התורה, והקשה עליו התוס' דהא אי אפשר כלל להיות שהישראל יאכל חמצו של עכו"ם ויהא של העכו"ם דאם במתנה הרי הוא שלו ואם בגזלה הרי הא חייב באחריותו. וחמץ שהוא חייב באחריותו שלו היא עיי"ש היטב. והנה בחמץ של עכו"ם אפשר לומר כדברי התוס' אחר זמנו קאמר. אבל גבי חמץ דהקדש בהדיא אמרו בש"ס (שם ע"ב) דרב אחא בר יעקב הדר בי'. דאל"כ היאך קאמר דלר"י לא מעל כיון דיליף שאור משאור והרי ע"כ בגמרא שם איירי בהא דתנן האוכל חמץ של הקדש בתוך הפסח. וא"כ קשה הכא נמי קושית התוס' היאך יצוייר שנאמר דמעל אפילו אם ילפינן שאור משאור הרי א"א שיהא קרוי ראוי לישראל. דהא אם יאכלנו במזיד חייב ג"כ לשלם קרן [ונהי דמעילה ליכא. אבל קרן איכא]. ואם בשוגג הא פשיטא דחייב לשלם קרן. דהא מוסיף חומש. וכיון דחייב לשלם חייב באחריותו הוא. והרי הוא שלו. ואיך הוא ראוי לישראל אך באמת לפענ"ד נראה לתרץ דברי רש"י ז"ל באופן נאה בעזה"י דהנה (בב"ק דף ט' ע"ב) תנן נכסים שאין בהם מעילה נכסים שהן של בני ברית. עיי"ש. פי' דבהני נכסים הוא דחייב בנזקין. אבל בנכסים שיש בהם מעילה. או נכסים של עכו"ם שהזיק פטור. ועיין בש"ס (מעילה דף י"ט ע"א) דבתרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק. וילפינן הקדש מיני'. דמידי דבר אכילה הוא ולא נהנה ממנו. רק הזיקו. כגון שפך כוס יין של הקדש לארץ. או שרף לחם של הקדש פטור. כיון