שו"ת ברוך השם פה

שמא יחוס מלשורפה. הן אמת דלכאורה יש להקשות כן גם על עיקר הדין אליבא דכ"ע דביטול מהני מן התורה אף אם יהיה מונח החמץ ברשותו כל ימי הפסח. הא כיון דקיי"ל דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו א"כ מאי מהני בזה הפקר. אך באמת הא לא קשיא דהא כבר כתב הר"ן ז"ל בביאור הדבר דהא דמהני ביטול בלב אף דלא מהני כן בהפקר דעלמא משום דכיון דחמץ הוי כבור ברשות הרבים. דאינו ברשותו של אדם רק שהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו. ומש"ה בגילוי דעתא שאינו רוצה בו סגי. וא"כ הרי חזינן דאין חמץ בפסח נקנה לאדם אלא ברצונו ודעתו דוקא. ועוד נראה להסביר הדבר דהא בדין קניית חצר יש בזה שני סברות. ,שליחות. 'ויד. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דב"מ. וא"כ אם משום שליחות הא אין שליח נעשה שלא מדעת הבעלים רק היכא שהדבר הוא לטובת המשלח. אבל לחובתו קיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו. ואם משום יד הרי כיון שהוא גלה בדעתו שאין רוצה ביד א"כ אין לו יד. וביאור הדבר על נכון י"ל לפענ"ד דכיון שהוא הפקיר החמץ א"כ הרי חזינן דעתו שאינו רוצה שיעבור עליו בב"י וב"י. ואם נאמר שהחצר הוא קונה א"כ ע"כ אמדינן דעתו דודאי הפקיר החמץ ברשותו וגם המקום שהחמץ מונח שם הפקירו. ושוב הא אין לו חצר כלל. ואם שיש בזה דקדוקי דברים היאך יכול להפקיר את המקום בלב. עיין בזה בקונטרס אחרון להגאון מהרש"ז ובס' קהלת יעקב להגאון אלגאזי אות ח' עיי"ש

ב אבל הקושיא הנ"ל ודאי קשה שמא ירצה לזכות אחר ביטולו מן ההפקר דהא יכול המפקיר לזכות מן ההפקר. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ודעמי' ניחא דהא הם סוברין דעל להבא אין שום חשש דודאי ברגע זו שימצאנה ישרפנה כי כן שיטתם ז"ל דעיקר החשש בבדיקה לחוד הוא על למפרע שאינו יוצא חיובו בבדיקה וא"כ כיון שהפקיר כל חמצו שוב לא חששו כלל עוד. אבל אליבא דדעת הר"ן ורש"י ז"ל ודאי קשה. ואין לומר דמשום דאין שום תקנה לזה לכן לא חששו חז"ל להאי חששא ומה דמצי לתקוני תקנו. ומה שלא מצאו שום תקנה לתקן לא תקנו. דזה ליתא דהא ודאי היו יכולין לתקן ולומר שחייב לבדוק בכל המקומות דאז ודאי לא יהי' שום חמץ ברשותו. ולמה תקנו שחייב לבדוק רק במקומות הידועים שדרך למצוא שם חמץ. וגם אין שייך לומר דאכתי אף אם יבדוק בכל המקומות עדיין לא יצאנו מידי חשש דיש לחוש שמא יקנה חמץ בשוק וא"כ כיון דאכתי אין תקנה גמורה לזה מש"ה לא חששו שמא יזכו מן ההפקר נמי. דזה ודאי ליתא ולא דמי להדדי דבשלמא לחושדו שיעשה מעשה בפועל ולקנות חמץ מן השוק לא חשיד אינש למיעבד הכי לקנות דבר הנאסר לו מה"ת. אבל לזכות מן ההפקר ודאי דיש לחוש דלא הוי מעשה בפועל. וכמו שחששו לשמא יחוס על החמץ כן יש לחוש לשמא יתן דעתו שוב לחזור ולזכות ובהמצא החמץ על מקום אחר שלא במקום שהי' מונח עליו בעת ביטולו. ויכול לזכות בו מצד שני ענינים או משום שיטלו בידו ויזכה כמו כל הזוכים מההפקר או מדין חצר ודו"ק בזה. אך נ"ל לפענ"ד לתרץ זה. דהנה בש"ס (חולין דף קמ"א ע"ב) גרסינן יוני שובך ויוני עליה חייבות בשלוח הקן ויש בהן גזל משום דרכי שלום. ופרכינן שם ואם איתא לדר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ניקרי בי' כי יקרא פרט למזומן. דהא הוא זוכה בהביצים משום דחצירו קונה לו וכו'. ומסקינן שם והשתא דאמר רב יהודא אסור לאדם שיזכה בביצים קודם שילוח אמן כל מילתא דאיהו מצי זכי חצירו נמי קא זכי לי'. וכל מילתא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא קא זכי לי'. ופירש"י שם דכל קנייה מהפקר זכייה קרי לה עיי"ש היטב. א"כ מבואר דעת רש"י ז"ל דאין אדם יכול לזכות מההפקר רק דבר המותר לו אבל כל דבר שאסור לו לא יכול לזכות בו. א"כ לפ"ז שוב לק"מ דהא כיון דחמץ בפסח אסור לו לזכות מה"ת מש"ה אף אם ירצה לזכות מההפקר לא מצי זכי ומש"ה גם חצירו לא זכי לי'. וכן נפסק הדין בטושו"ע (יו"ד סי' רצ"ב) עיי"ש. אך עדיין יש להקשות דהא ניחא לפי' רש"י ז"ל. אבל להך פירושא המבואר בשיטה מקובצת (ב"מ דף ק"ב ע"א) דהא דחצירו לא זכי היינו בשאין דעתו לזכות בו אז אין כח של בעל החצר לזכות בו מעצמו. אבל אם דעתו לזכות בו שפיר יכול לזכות בו א"כ הדרא קושיין לדוכתא ואע"ג דהריטב"א ז"ל שם בשטמ"ק כתב דהך פירושא לא נייח לו. ופסק הוא ז"ל דגם ברצונו ודעתו לזכות אפ"ה לא זכי לי'. וגם לפענ"ד צ"ע דברי היש מפרשים שבשמ"ק דלפי דבריהם עדיין קשה קושית הש"ס דהא ניקרי בי' כי יקרא פרט למזומן דהא ודאי דעתו של בעל החצר לזכות בהביצים עיי"ש ודו"ק. אך מ"מ נראה לתרץ שיטת רש"י והר"ן ז"ל דגם אם נאמר דרש"י ור"ן סוברים כהך פירושא אפ"ה לק"מ קושיא הנ"ל

ג דהנה הצל"ח ריש מסכת זו כתב דנראה לו כנוסחא הישנה ברמב"ם דלחמץ שאין ידוע חייב לבטל ולחמץ ידוע הבדיקה וכתב שם דלכאורה קשה הא הרמב"ם ז"ל סובר דכל ספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא אבל מה"ת ספק להקל א"כ איך אפשר לומר שחייבה התורה על ספק לבטל. וכתב שם דלפי סברת המג"א (סי' תל"ז ס"ק ג') דחמץ איתחזק איסורא מש"ה גם הרמב"ם מודה בזה דחיוב הביטול לחמץ שאין ידוע מה"ת הוא עיי"ש. אבל לפענ"ד נראה דאין דברי המג"א ענין כלל להא דספק מה"ת דעד כאן לא כתב שם המג"א רק שהבית כל השנה בחזקת חמץ. וקאי התם על דין המחבר דהיכא שהוא בביתו צריך לשאול אותו אם בדק את הבית ולא סמכינן בזה על חזקת בדוק. משום דהבית בחזקת חמץ ואין חזקת בדוק מוציא מחזקת חמץ. א"כ הא מיירי התם רק לענין שאנו דנין אם הבית נבדק כלל. אבל היכא שבודאי בדק וביער כל החמץ שמצא רק עדיין יש לו ספק אולי יש עוד איזה חמץ במקומות אחרים או במקומות הללו א"כ אין שייך כאן סברא זו דחזקת חמץ על הבית. כיון דכבר בדק ובער כל החמץ שראה ומצא. ומאין יבוא החמץ בבירור לאותן המקומות שאין דרך למצוא שם חמץ. וא"כ אף דהוא ז"ל כתב זה על הך גירסא. ובגירסא זו יש לישב דבריו ע"פ המג"א. דהביעור הוא במקומות הנראים להדיא והביטול הוא על המקומות שדרך החמץ להמצא. עיין היטב בכ"מ (שם הלכה ב'). ולפ"ז שפיר ניחא כיון דהביטול הוא על מקומות שדרך להמצא והבית שפיר בחזקת חמץ גם הרמב"ם מודה בזה. אבל לפי פי' השלישי שבכ"מ שם. דגם אחר הבדיקה במקומות הידועים אפ"ה מחייב הרמב"ם ז"ל לבטל א"כ הדרא קושיין לדוכתא. ויותר יש להקשות כן אליבא דידן בנוסחת הרמב"ם דאין לבדיקה עיקר מה"ת כלל רק ביטול לחוד. וכל שבדק אפ"ה אם נמצא אח"כ עובר למפרע כל שלא ביטל וכמ"ש להדיא הטור (סימן תל"ד) דמשום שביטל החמץ אחר הבדיקה מהני לו דאף אם ימצא אח"כ לא יעבור למפרע עכ"ל עיי"ש א"כ בהדיא סובר דאם לא הי' מבטל הי' עובר עליו. ולפי נוסחתינו אזיל הטור בשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ עדיין קשה הא הר"מ סובר דכל ספק מה"ת להקל ואיך חייבה התורה ביטול על חמץ שאין ידוע לו כלל. ואין שייך כאן כלל סברת המג"א כמ"ש לעיל

ד אך באמת נלפע"ד שאין זה קושיא כלל. ולא דמי האי וספק לשאר ספיקי דעלמא דבשלמא בכל ספק שאנו מסופקין אם יש כאן איסור כלל או לא. בזה שפיר אמרינן כיון שאין האיסור ודאי רק ספק ואולי אין כאן איסור כלל לכן אזלינן להקל מן התורה. אבל הכא כיון שהרמב"ם והטור סוברים שאין יוצא חיוב הביעור בבדיקה. וא"כ ע"כ הם סוברים ג"כ שאם נמצא אח"כ שום חמץ עובר למפרע. דהא כל עיקר סברת הר"ן שאינו עובר הוא משום דכיון שבדק ויצא חיובו בזה ד"ת א"כ חזינן דאינו עובר שמה שהי' מוטל