שו"ת ברוך השם פד

לעיל אלא ודאי מוכרח מדברי התוס' דזה הדין דסיפא דמשנתינו קאי דוקא כשעומד ברה"ר או ברה"י. אבל בכרמלית בלא"ה פטור כסברת העבוה"ג

אמנם יש לדחות זה. דהי' ידוע להתוס' דמדמשני הש"ס בטרסקל. ולא תירצו בשהניח על פרס בגדו. ש"מ דבזה אי אפשר להעמיד. בשהניח ועקר מפרס בגדו והטעם נראה פשוט. דבשלמא על סברת טרסקל. כשמקשינן הא ידו קתני ומשני תני טרסקל שבידו. שפיר הוי שינויא. אבל על סברת פרס בגדו הא לא יכול לתרץ כן. והי' קשה הא ידו קתני. מש"ה הקשו התוס' שפיר אחרי שראו דפשטא דמילתא דכוונת המתרץ הי' לתרץ בזה רישא דמתניתין. והא איך נוכל לתרץ בזה הרישא כיון דהטרסקל כרמלית הוא. וז"פ. אך לכאורה אפשר יש להביא ראי' לדברי העבוה"ג מהא שתירצו התוס' דהטרסקל אע"ג שאין בו גובה י"ט. אפ"ה רה"ר הוא. משום דאין כרמלית בכלים. א"כ למה שתק המקשה. הא עדיין יכול להקשות א"כ דמתניתין איירי בטרסקל. תקשה סיפא דמתניתין. דבאחד עוקר ואחד מניח פטור. אבל אסור לכתחלה לעשות כן. במאי איירי. דהא לא הניח ולא עקר ע"ג מקום ד' על ד' ובזה אי אפשר לתרץ בטרסקל. דהא הכלי רה"י היא. או רה"ר הוא. וא"כ מתניתין דאוסר לכתחלה אף בכרמלית. באיזה אופן הוא שיהי' הנחה ע"ג מקום ד"ט ולא דין רה"י או רה"ר יהיה בו. ומדשתק המקשה בזה. ש"מ דידע דמתניתין ע"כ איירי ברה"ר או ברה"י. אבל באחד עומד בכרמלית ואחד עוקר וא' מניח בזה אף לכתחלה מותר משום דהוי גל"ג כסברת העבוה"ג. אך אכתי נ"ל דגם מהכא לאו ראי' היא רק לפי סברת העבוה"ג שסובר דהיכי דהוה כמו גל"ג מותר גם לכתחלה יש להביא ראי'. דמשנתינו איירי דוקא ברה"ר. או ברה"י. אבל לפי מה שנאמר. דאף בכרמלית או היכא שאחד עוקר וא' מניח דהוה רק מדרבנן אסור. א"כ אפשר לומר דאסרו נמי היכא דעוקר מע"ג מקום שאין בו ד' על ד'. וכמו שאבאר בעזה"י. הנה הטור (או"ח סי' שמ"ח) כתב דהא דבעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד'. היינו דוקא לחיובא דחטאת. אבל איסורא איכא. אף היכא דהמקום לא הוי ד' על ד' עיי"ש. והנה לפ"ז הא יש לחקור בדין זה כיון דקיי"ל דמד"ת בעינן א' העושה כל המלאכה. ולא שנים. ובעינן נמי שיעקור מע"ג מקום ד' על ד'. וא"כ היאך הדין באחד עוקר מע"ג מקום שאין בו ד"ט אי הוי כמו גזירה לגזירה כיון דאף אם עוקר מעל מקום דע"ד נמי רק איסור מדרבנן הוי. וא"כ הוי תרי דרבנן. אך לפ"ד נראה פשוט דמדחזינן שלא השמיט שום א' מהפוסקים להשמיענו כחא דהיתרא דזה מותר גם לכתחלה. ודאי דמוכח דגם בזה אסור לכתחלה. וכן מוכח מדברי המג"א (סימן שמ"ז) דהשו"ע כתב שם בתחלה הדין דאם פשט ידו לפנים ונטלו הבעה"ב או שהוציא ידו לחוץ. ונטלו העני פטורין אבל אסור לעשות כן מדרבנן. ואח"כ הביא הדין בא' שהוציא ידו לפנים. וחפץ בידו. והניחו ביד חבירו. העני חייב. והבעה"ב פטור. ומותר (בדין שבת). ובדין השני הגיה שם המג"א (ס"ק ב') דידו כד' על ד' דמי. וא"כ אם נאמר דבעינן גם באסור לכתחלה מקום ד' על ד' דוקא. וא"כ מותר לכתחלה יוקשה הא מרישא ידעינן זה דידו חשובה כד' על ד'. דמדקתני דאם הוציא הבעה"ב ונטלו העני אסור. ש"מ דידו כד' על ד' חשובה. ולמה לא הגיה ברישא כן. אלא ודאי דברישא שאני דלענין איסורא לחוד יש לאסור גם בדליכא ד' על ד' והבן

ואיידי דעסיקנא בהא ענינא אביא לי ראי' נכונה בדקדוק דברי הש"ס (דף ה' ע"א) במה שתירץ ר' זירא הא מני אחרים היא דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וקבל חייב. עקר ממקומו וקבל פטור. עמד במקומו וקבל חייב הא בעינן הנחה ע"ג ד' על ד' וליכא אלא ש"מ לא בעינן מקום ארבע עיי"ש בש"ם. ולכאורה הא יש לדקדק דהנך ארבעה תיבות מיותרין הן מה שחזר ושנה 'עמד 'במקומו 'וקבל 'חייב. והכי הו"ל למימר דתניא עמד במקומו וקבל חייב עקר ממקומו וקבל פטור והא בעינן מקום ד' על ד' וליכא ותו לא. ולמה הוצרך להאריך. אמנם לפי מ"ש לעיל דבאחד עוקר ואחד מניח גם אם ליכא ד' על ד' אסור מש"ה הוצרך לומר עוד הפעם עמד במקומו וקבל חייב. דבלא"ה היינו אומרין דההוכחה של הפושט דהברייתא לא מצרכה מקום דע"ד הי מהסיפא דברייתא נמי דמדקתני עמד במקומו וקבל פטור דמשמע דרק פטור אבל איסורא מיהא איכא והא בעינן ד"ט וליכא. ומכל הברייתא הוי ראייתו. והוי אמרינן דהעוקר ממקום שאין בו ד"ט ונותן לחבירו כיון דהוה עקירה בלא הנחה מותר גם לכתחלה לכן השמיענו דלא מן הסיפא מוכיח כן דהא דקתני פטור אין מזה שום ראי' די"ל דנהי דמצרכי ד"ט היינו לענין חיוב דוקא אבל לענין איסור אף באחד מניח על מקום שאין בו ד"ט נמי אסור לכתחלה מש"ה הביא ראיתו דמרישא ודאי מוכחא דהאחרים לא מצרכי מקום שיש בו ד"ט ודו"ק

סימן מ"ח

עיין בש"ס (שבת דף י"ח ע"ב) ולב"ש דסבירא להו שביתת כלים דאורייתא גיגית ונר וקדירה ושפוד מאי איכא למימר ומשני התם אפקורי מפקיר להו. עיי"ש. וקשה לי לפי פי' התוס' (שם עמוד א') ד"ה ולימא דטעמא דב"ש משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת א"כ הא שוב לא יכול לתרץ אפקורי מפקיר להו והדרא קושיין לדוכתא. והנה הרב החריף ר' עזריאל דוב הלוי ז"ל מקארסאן השיב לי משום דהדלקת נר ד"ת משום שלום בית ולא גזרו בי' רבנן. אך זה טעות חדא דידוע הוא לכל דהדלקת נר שבת הוא מדרבנן. ועוד דהא שב ואל תעשה הוא. וצ"ע לע"ע

סימן מ"ט

א מסוגיא דביטול ובדיקה (ריש מסכת פסחים). הנה בסוגיא הזאת נאמרו ונשנו הרבה שיטות בפוסקים. שיטת רש"י ז"ל והר"ן דבדיקה וביטול דאורייתא הן ובאחד מהן יוצא חיובו מדאורייתא. וכל מי שאין ברשותו חמץ ידוע שוב לא חלה עליו מצות השבתה כלל. ועיין בר"ן שם שהאריך בזה. ושיטת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה ב'. לפי נוסחא דידן האמיתית) וכן היא שיטת הטור (סי' תל"א) דאין לבדיקה עיקר מן התורה כלל רק הפקר לחוד הוא שהזהירה התורה להפקיר כל חמצו. וביאור שיטותיהם תלוי בפי' הסוגיא (פסחים דף ו' ע"ב) אמר ר"י הבודק צריך שיבטל מ"ט שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עילוי'. ובהא דאמר ודעתי' עילוי' פירש רש"י והר"ן ז"ל שפירושו הוא על להבא, פי' דלמפרע לא חיישינן כלל דכיון שביער חמצו הידוע שוב לא חייבה אותו התורה כלל דאזלינן בתר חזקה דכיון שבדק במקומות הידועים לו שוב לא ימצא במקומות שאינם ידועים לו כלל עיי"ש. ורק להא חיישינן שאם לא יבטל וימצא חמץ אח"כ שמא יחוס עליו רגע אחת ולא ישרפנה. ויעבור על רגע זו על ב"י וב"י. ודעת הרמב"ם והרא"ש פ"ק דפסחים והטור שם דעיקר החשש על למפרע. דעל להבא לא חיישינן כלל דבהמצאו ודאי יבערנה תיכף. רק שהם סוברין דאם יש כזית חמץ ברשותו אף שאין ידוע לו אפ"ה עובר עליו מדאורייתא. ומפרשים דעתי' עילוי' היינו דכיון שחשובה בעיניו לא בטלה כפירורים הנבטלים מעצמם אלא בעינן אשר יבטלנה בפירוש. וק"ל. עיין היטב בשיטותיהם. והנה לפי שיטת רש ז"ל קשה לפענ"ד דכי היכי שחששו חז"ל לשמא ימצא גלוסקא ויחוס עלי' שלא לשורפה כן יש לחוש נמי אף אם יבטל שמא ירצה לחזור ולזכות מן ההפקר וא"כ מה מהני הך תקנה שתקנו חז"ל לבטל אחר הבדיקה. ומאי שנא חשש זה מחשש