שו"ת ברוך השם פג

חשש גדול. ואם שיאמרו אח"כ דכרמלית הוא עכ"פ ג"כ לא יטלטלו בו לכתחלה. ודו"ק היטב. אבל הכא ודאי י"ל דשפיר התירו חז"ל דבר שאינו רק גזירה כדי שלא יבואו כנ"ל. אבל לענין הזורק רשות ברה"ר ודאי הי' שפיר סברא לומר כיון דהוי כרמלית לפי הכלל. ומותר לזורקו ברה"ר דהא הוא רשות לעצמו. ואם משום שמא יאמרו דכרמלית הוא ויבואו לטלטל מכרמלית לתוכו. אין לחוש בזה דהא לחומרא הוי גזירה לגזירה דהא איסור טלטול מכרמלית לרה"ר גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. ואם משום שמא יבואו לומר הזורק מתוכו לרה"י פטור מחטאת. הא לזה יש להם היכר מדהתירו הטלטול מתוכו לרה"ר ש"מ לאו כרמלית הוא. מש"ה שפיר כתב המהרש"א ז"ל דלענין להקל לזורקה ברה"ר הי' שום סברא להתיר. אף דקיי"ל דין כרמלית בכלים ליכא היינו לחומרא. פי' לחומרייהו דכרמלית. היינו הטלטול לרה"ר אבל להקל בזה לחוד שפיר הי' סברא. לכן הוכרח רש"י ז"ל לתרץ משום שלא העמידו חכמים דבריהם על ד"ת בקום ועשה היינו לפטור במקום שחייב ע"פ תורה. וזה נכון בס"ד

סימן מ"ז

בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן נ"ד) נסתפק היכא דאחד עבד עקירה מרה"ר לכרמלית. והשני עומד בכרמלית ועושה הנחה. מי אמרינן כיון דדין כרמלית גופי' גזירה. ואיך נגזור עוד דגם בשנים אסורין לכתחלה או דאפ"ה אסורין. והעלה הגאון הנ"ל להתיר מטעם הנ"ל דהוי גזירה לגזירה. וכדאיתא בש"ס (שבת דף י"א ע"ב) דמותר לאדם לשתות ברה"ר והכלי בכרמלית. וכן הכא י"ל כן עיי"ש. ולפענ"ד דבריו צ"ע חדא דקשה איך דימה הג' דין זה לדין גלג"ז. בשלמא היכא דהמעשה בעצמה באמת מותר מדינא. רק משום שאנו חוששין שמא יעשה איסור. בזה שייך לומר כיון דהאיסור גופי' גזירה היא אין לגזור יותר. אבל בנ"ד הא חז"ל אסרו לאדם שיעשה עקירה מרה"ר. וכן אסרו לעשות הנחה חדשה שלא היתה. כמו החפץ הזה שלא הי' עדיין ברה"י. אמרו חז"ל דאסור לעשות הנחה לחפץ הזה ברה"י אע"ג דמותר לעשות גם עקירה והנחה ברה"י ממקום למקום מ"מ היינו דוקא בדבר שהי' עד הנה ברה"י אבל הנחה חדשה לא. ומש"ה פשט בעה"ב את ידו לחוץ. ונטל העני מתוכה אסור. וכן הוא הסברא בעקירה דאע"ג דהעוקר חפץ מרה"ר בתוך ד' אמות מותר. אפ"ה עקירה שעושה שנעקר החפץ מרה"ר לגמרי. או שעקר החפץ חוץ לד' אמות אסור. והנה הכא בדין זה שהעני עומד בכרמלית ועקר החפץ מהכרמלית לרה"י. ונטל ידו של בעה"ב. והניח החפץ ברה"י. שהגאון עבה"ג פוטר ומתיר לכתחלה לעשות כן. צ"ע. דהא אפילו כשהעני הוי עכו"ם אפ"ה כתבו התוס' (דף ג' ד"ה בבא) והר"ן די"ל דמתניתין איירי בעני עכו"ם. ואז היכא דהישראל עשה עקירה או הנחה אסור לכתחלה לעשות כן עיי"ש היטב. וא"כ הכא הא מה לו להבעה"ב אם נתעקר החפץ מרה"ר או מכרמלית. הא הוא לא נתחייב כלום על העקירה רק עיקר חיובו בשביל ההנחה. ובהנחה הא היתה כמו ההנחה של העני דמשנתינו דאסור. ואם יש שום סברא להתיר מצד גזירה לגזירה. היינו שיש לו להתיר להעני העומד בכרמלית אבל לא להבעה"ב העומד ברה"י וכן להיפוך. וצ"ע לדעתי. גם על העני העומד בכרמלית צ"ע לדעתי הלא יש להביא ראי' להיפוך מדברי הש"ס (שם דף ח' ע"ב) אמר מר אדם עומד על האסקופה נוטל מבעה"ב ונותן לו. האי איסקופה היכי דמי אי אסקופת רה"ר הוא הא מוציא מרה"י לרה"ר ואי אסקופת רה"י הוא וכו'. ואי אסקופת כרמלית הא איסורא מיהא איכא אלא אסקופה מקום פטור עיי"ש בש"ס. ואם נימא דאסקופת כרמלית מותר לעשות הנחה לחודא הא יוקשה למה לא משני הש"ס לעולם אסקופת כרמלית והכא איירי דהוא נוטל מבעה"ב מה שעקר הבעה"ב מרה"י דאז אפילו איסורא ליתא גבי'. לפי דברי העה"ג הנ"ל. ואין לומר דשאני הכא דהלשון דקתני בברייתא נוטל מבעה"ב משמע שהוא עושה עקירה בעצמו. הא ליתא דהא זהו ג"כ הלשון האמור במשנתינו גבי הנחה דתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה. הרי דנטל פירושו שהוא עושה הנחה לחוד וה"נ י"ל כן דהיינו דהבעה"ב פשט לו דבר והוא נוטלו ממנו. ואדרבה מדקתני לשון נוטל מבעה"ב ואם הכוונה שהוא פושט ידו ונוטל מרה"י מיד בעה"ב קשה למה הוצרך התנא לשנות לשון כזה הו"ל למיתני נוטל מרה"י ונותן לרה"י. נוטל מרה"ר ונותן לרה"ר ולמה הוצרך לומר בעה"ב. אלא ודאי דכוונת התנא בפשיטות שהוא נוטל מבעה"ב הפושט לו להאסקופה. וכן גם ש נותן מצינו במשנה שהבעה"ב פשט ידו לחוץ והעני נתן לתוכה והכניס דשניהם פטורים. וה"נ י"ל גם הכא נותן לו פי' שהוא נותן לו על האסקופה. והא דפריך הש"ס הא קא מפיק מרה"י לרה"ר היינו לפי הס"ד. אלא די"ל באופן אחר דהא דלא משני הש"ס כן משום דאיך יכול לשנות שנוטל מבעה"ב. נהי דהוא מותר ליטול. אבל איך מותר הבעה"ב ליתן אלא ודאי דהכוונה שהוא עושה הכל עקירה והנחה. מש"ה פריך שפיר. אבל מ"מ מוכח מהך סוגיא דלא כהעבוה"ג דהבעה"ב העושה הנחה או עקירה ודאי דאסור לכתחלה כיון דהוא מוציא מרה"ר או מרה"י וצ"ע

והנה לכאורה יש להביא ראי' לדברי העבוה"ג מהא שאמרו בש"ס (שם דף ד' ע"א) פשט העני וכו' והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא עיי"ש בפירש"י שמפרש דהקושיא קאי על החיוב דעני או דבעה"ב. ועיי"ש בתוס' שפירשו דטעמא דפשיטא לי' להש"ס כן דבעי ד' על ד' משום דממשכן גמרינן עיי"ש בש"ס שנאמרו בזה תירוצים רבים. ושם בתחלה רצו לתרץ דאיירי ברה"י מקורה והקשו תינח רה"י. רה"ר מקורה מי מחייב ותירצו דאיירי בהניח על טרסקל דהוי למטה מי"ט ובראשו יש רוחב ד' טפחים. ועיי"ש בתוס' שהקשו ע"ז הא כיון דהוה למטה מי"ט א"כ כרמלית הוא ואמאי חייב. והנה אם נאמר דשייך הדין דסיפא פטור אבל אסור דבעה"ב ודעני גם בכרמלית א"כ קשה על כל הסוגיא דהנה בתוס' (שם דף ד' ע"א) ד"ה דאמרינן כתבו דרב חסדא דאית לי' בנעץ קנה ברה"י וזרק ונח על גביו חייב דלא בעינן מקום ד"ט ברה"י הוא סובר נמי דברה"ר ג"כ לא בעינן מקום ההנחה ד"ט עיי"ש. וא"כ קשה למה הקשו התוס' על הא דטרסקל הא הוי כרמלית. הלא יש לתרץ קושיתם. דהא דמשני בטרסקל למטה מי"ט אין הפי' על החיוב דבעה"ב בשהניח עליו רק דזהו תירוץ על הקושיא. דהא ודאי דגם על הסיפא קשה כן למה אמרינן בסיפא דפטור אבל אסור באחד עומד בכרמלית. הא הוא לא עקר או לא הניח ע"ג מקום ד' על ד'. וכמו שקשה על הרישא. כן קשה נמי על הסיפא. וע"ז קאי שפיר התירוץ כגון שקיבל והניח על טרסקל ביד העני דהוי כרמלית ושפיר פטור אבל אסור. והא דחייב ברה"ר כשהוציא הבעה"ב מרשותו ונתן לתוך ידו של העני. הא ודאי יש לתרץ. בשהניח על פרס בגד של העני. והא דהעני חייב בשנטל מיד בעה"ב והוציא היינו ודאי מתורץ בפשיטות דהא דחשיב עקירה בשהניח בטרסקל שביד בעה"ב. וההנחה של העני בלא"ה מעיקרא לא קשה כלום דיש לפרש כמ"ש התוס' (שם דף ג' ע"א) ד"ה עקירת גופו שיש לצייר בשהניח על הקרקע. ועיקר הקושיא רק על העקירה של העני וההנחה של הבעה"ב ביד העני. וע"ז הי' יכול לתרץ שפיר כנ"ל. וא"כ אע"ג דהש"ס בעי לתרץ בענין אחר של הנחה דהבעה"ב בשהניח על הטרסקל. אפ"ה לבתר דמשני הש"ס למטה מי"ט. שקשה ע"ז הא הוי כרמלית כמו שהקשו התוס'. ע"ז היו יכולין התוס' שפיר לתרץ דהתירוץ לא קאי על ההנחה של הבעה"ב ברה"ר. דהיינו הרישא. רק על הסיפא דמתניתין דקאי בכרמלית והרישא ג"כ לא קשה כמו שביארתי