שו"ת ברוך השם פא

ג'. (דהיינו שתחלוק לחצאין. וזהו) ותחלוק לחצי. א ב' לחלק) וקח חלק קטן דהיינו חלק אחד (להוסיף על חלק החצי ויהי' ג') ואמור ג' פעמים ג' הוא ט'. (וממילא מובן שיש להוסיף אותו הא' שחסרנו מקודם). זהו כוונת הפסקי תוס'. ועיין בתוס' שם שפירשו חשבון זה באופן קל יותר עיין (דף ק"ו ע"א) ד"ה שהן. ובאמת גם על מספר בלתי זוגי ג"כ אפשר לחשוב בקל. עד"ז שנחלק המספר לחצאין. כגון מספר כ"ה. ויעלה לכל חלק שנים עשר ומחצה ולהוסיף רק מחצה שיהי' מספר שלם. ויהי' שלשה עשר ואח"כ לכפול שלשה עשר פעמים כ"ה עולה שלש מאות ועשרים וחמשה. וכן לעולם. ויש עוד דרך אחר לחשוב בחשבון מספר הזוגי. דהיינו לחלק את המספר לחצאין ולכפול מחצה עם כל המספר הכולל ולהוסיף עוד הפעם כמו המחצה. וכגון מן א' עד חמשים. נחלוק לחצאין ויהי' כ"ה לכל חלק. ולכפול כ"ה פעמים חמשים הוא אלף ומאתים וחמשים ולהוסיף עוד כמו המחצה היינו כ"ה ויהי' אלף מאתים וע"ה. או כלך לדרך זה לחלק המספר לחצאין ולכפול עם מספר המחצה את המספר הסמוך למספר הכולל מלאחריו כמו כ"ה פעמים נ"א ויהי' אלף מאתים וע"ה וכן לעולם בכל מספר הזוגי אפשר לחשוב על דרכים הללו. ועכ"פ דברי הפסקי תוס' וסדר חשבונם מבוארים היטב להמעיין

סימן מ"ג

במס' חולין (דף מ"ח ע"ב) איתא. ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה וכו' עיי"ש במסקנא דאם הריאה איתא קמן ושלימה כשירה בבדיקה. ואם נחתכה הריאה טרפה. ועוד אי' שם. ההיא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דריאה עיי"ש דכשירה. ועוד אמרו שם ההוא מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא אי קופא לבר טרפה. דנקובי נקיב ואתאי ואי קופא לגאו כשרה דסמפונא נקיט ואתאי. ועוד איתא שם ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא דכשרה. עיי"ש בכל אלה. והנה הלכות הנ"ל מבוארות בדברי הרי"ף והר"ן. רק דהרי"ף לא הביא רק בסמפונא רבה דכבדא. והר"ן ז"ל הוסיף לו גם סמפונא רבה דריאה. והרמב"ם ז"ל (בפרק ו' מהלכות שחיטה) נמי לא זכר רק הך דסמפונא רבה דכבדא. והשמיט הך דסמפונא רבה דריאה. וכן הרא"ש העתיק הך דכבדא. והשמיט הא דריאה עיי"ש. והנה כל הרואה ישתומם על המראה הנוראה. מדוע לא דברו חכמי הש"ס כלל מדין אם נמצא מחט בסמפונא רבה דליבא. והלא בהדיא אמר אמימר (שם דף מ"ה ע"ב) תלתא קני הוו. א' פריש ללב. וא' לכבד. וא' לריאה. וכן הוא בשו"ע (יו"ד סוף סימן ל"ד). ויש להקדים תחלה החילוקי דינים שבין ריאה לכבד אם נמצאת המחט בתוך בשרן. דבריאה אם היא שלימה עדיין אז בין אם המחט קופא לבר או קופא לגאו כשירה. ואם נחתכה אז גם אם קופא לגאו טרפה. ובכבד אם קופא לגאו כשרה. ואם קופא לבר טרפה. והנה אע"ג שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו וכו' כמבואר בש"ס שם (מ"ח:) מ"מ יש להבין טעמא מאי. דבריאה שכשהיא שלימה גם קופא לבר כשרה. ואם היא חתוכה אז גם קופא לגאו טרפה. אך באמת האיר עינינו בזה הר"ן ז"ל שם. שהסביר זה בקיצור נמרץ דבריאה שהנקב פוסל בה בעצמה מש"ה כל שהיא חתוכה חיישינן שמא נקבה המחט את הריאה וחזרה לאחוריה. ואע"ג, דאישתכח קופא לגאו וא"כ צריכה לנקב בקופא. אפ"ה הילוך קצת אפשר שתלך גם בקופא לאחורי' ולכן שפיר חיישינן שמא נקבה הריאה ואי אפשר לבדוק. אבל בכבד שאין הנקב פוסל בו מצד עצמו רק דחיישינן שמא ניקבו הדקין או אחד מן האיברים שנקיבתן במשהו לא חיישינן אלא אם קופא לבר דאז קל לעשות הנקב במחט. אבל אם היתה קופא לגאו שאי אפשר שתלך המחט הילוך יפה רק שמא חזרה מעט בהליכתה. לא חיישינן שמא נקבה אחד מהאיברים בקופא. ונכנסה לכבד עיי"ש בדבריו

והנה לפי זה כל הרואה ומעמיק בהלכה הזאת. יודה ברור. דגם בלב שאין בו חילוק בין שלם לנחתך. דהא אין בו בדיקה. וגם נקב פוסל בו מצד עצמו. א"כ פשוט וברור דדינו כמו בריאה ממש. דגם אם קופא לגאו טרפה. וגם אפילו שלם. דכל שנמצא בבשרו מחט בפנים שוב אין חילוק בין קופא לגאו או לבר טרפה. כמו בחיתוכא דריאה. שהלכה החלטית בש"ס וברי"ף ובר"מ וברא"ש דטרפה ואין חולק על זה כלל. והשתא נבוא לבאר שיטת הרשב"א בזה. דהנה הרשב"א ז"ל לא רצה לפרש הך דקופא לגאו או לבר כפירש"י ז"ל. אלא פירש בהיפוך. והיינו משום שהי' קשה לו להרשב"א קושית הר"ן ז"ל דאיך נאמר דבכבד אם היתה קופא לגאו היינו לצד הראש יהי' כשר. הלא אם הלכה המחט בתוך הסמפון בחודה למטה א"כ הא יש לחוש שמא נקבה המחט את קנה הכבד בחודה וקנה הכבד נקיבתו בכל שהוא כי גרע ממחט בחלל הגוף. והר"ן ז"ל תירץ על זה דרק בקוץ שנוקב בכח ובחוזק יש לחוש. עיי"ש בדבריו. אבל הרשב"א ז"ל לא ניחא לי' בזה ומש"ה פירש בהיפוך ומחדש דלעולם אין חוששין שמא דרך הוושט נכנס רק הא דמטרפינן בחיתוכה דריאה. גם בקופא לגאו. ובכבד דוקא בקופא לבר. היינו משום דכ"מ שנזכר קופא לבר. פי' לצד הראש. א"כ החוד למטה. ולכן מש"ה יש לחוש שמא ניקב הקנה. עיי"ש בדברי הרשב"א ז"ל, והנה מה מאוד עמקו מחשבותיו של הרשב"א ז"ל. דהא קשה דאיך יתרץ לפ"ז הקושיא הנ"ל דלמה בריאה חתוכה טרפה גם אם החוד למעלה ובכבד כה"ג כשרה. הא כיון דכל עיקר הטרפות לדידי' הוא. רק שמא ניקב הקנה בחוד המחט שהיה למטה וא"כ כאן שהיה החוד למעלה למה טריפה בריאה. אף כי אי אפשר בבדיקה. אבל למה לנו הבדיקה. והלא מהש"ס מבואר בהדיא דבריאה חתוכה אין חילוק בין חודה למעלה או למטה. דלעולם טרפה. אמנם מוכרחים אנו לומר ודאי דכמו שהסביר הר"ן ז"ל אליבא דרש"י ז"ל כאשר ביארתי לעיל כן יסביר הרשב"א ז"ל גם לשיטתו. דבריאה שהנקב פוסל בה מצד עצמה אנו חוששין שמא ברגע עברה המחט בחודה למעלה לאחוריה ונקבה את הריאה או את הקנה. אבל בכבד שאין הנקב פוסל בו מצד עצמו כנ"ל לכן יש לחלק בין אם החוד למעלה או למטה. וזה ברור ופשוט. הרי לפנינו דגם להרשב"א ז"ל הדין פשוט דאם הריאה חתוכה ונמצאת מחט בתוך החתיכה גם אם הקופא למטה. אפ"ה טרפה. וכמו כן בלב ודאי הדין כן. דכיון דחד טעמא להו. דשוה ממש לדין ריאה החתוכה. דהא אין לשניהם בדיקה בחתיכת הריאה ובלב גם שלם והנקב פוסל בשניהם מצד עצמם. וא"כ ברור דזהו בכלל ההלכה המבואר בש"ס לגבי חתיכת הריאה וכאמור לעיל

ולזאת לפי כל מה שנתבאר צע"ג דברי הט"ז (יו"ד סימן מ') שהסביר שם דבה"ג סובר בסמפון קטן וקופא למטה תהא כשרה ואיך אפשר לומר כן אשר יחלוק הבה"ג על ש"ס מפורש. וגם כל הראשונים לא הביאו דבריו כלל. אך לפענ"ד ברור דזהו כוונת הבה"ג. דברישא אומר נמצא מחט בלב טרפה היינו כדין הריאה חתוכה שבש"ס דגם אם קופא לגאו טרפה. ודין זה הוא מוסכם מכל הראשונים וגם לרש"י ז"ל ודו"ק. וחזר ואמר דין השלישי והרביעי היינו בסמפונא רבה דליבא. דהבה"ג ראה ודייק למה השמיטו בעלי הש"ס דין מחט בלב כמו שהקשיתי לעיל. ובשלמא דין מחט בבשר הלב י"ל דנלמד ממחט בחתיכה דריאה אבל בסמפונא רבה דליבא למה לא הביאו הדין דכשרה. דאין לומר דגם זה נלמוד מדין ריאה וכבד. דא"כ למה הוצרך הש"ס לאשמעינן בתרווייהו בריאה ובכבד. הו"ל לאשמעינן בחד מינייהו. אלא ע"כ דאין ללמוד בטרפות חדא מאידך וא"כ למה השמיטו דין סמפונא רבה דליבא. ולכן הוכיח הבה"ג דשאני לב. ודינו קצת חלוק משניהם. והיינו דבריאה ובכבד. אי אישתכח בסמפונא רבה דידהו כשרה גם בקופא לבר. אבל בסמפונא רבה דליבא בעינן