שו"ת ברוך השם עט

זוטרא ורב אשי דמר זוטרא סובר דאין פודין. ורב אשי סבר דפודין. ופסק הר"מ (פי"ב מהלכות בכורות הלכה ט') דפודין בו כרב אשי וכן פסק הרא"ש (פ' בהמה המקשה סי' ה') דפודין אלמא דהטעם דנהי שכתבה התורה תפדה בשה. ושה סתם משמע חי דהא משום הך טעמא דשה סתם משמע חי קיי"ל במשנה ובר"מ (שם הלכה ח') דאין פודין בשה שחוט. ואפ"ה בן פקועה נמי חי הוא מיקרי וא"כ הכא נמי לענין גניבה נהי דכתיב בקרא כי יגנוב איש שור או שה דמשמע חי אפילו הכי בן פקועה נמי חי מיקרי והדר כי טבח לי' חייב בתשלומי ד' וה'. רק להר"ח המובא ברא"ש (סוף פ"ק דבכורות) דמסתברא כמר זוטרא דאין פודין וכן פסק הטור (ביו"ד סי' שכ"א) וא"כ לדידהו י"ל דגם גבי גניבה פטור מתשלומי ד' וה' ועיין במחבר לסי' שכ"א סעיף ד') שני הדעות. ולפ"ז תלוי הדבר בפלוגתא זו

אך עדיין אני מסופק בדין אחר. איך יהי' הדין אם שחט בן פקועה ביום השבת דקיי"ל השוחט בשבת חייב כידוע. וא"כ אם שחט בן פקועה אם נימא דעכ"פ נטל נשמה. או נימא דכיון דכשחוט דמי הוי כחתך בבשר שחוט דעלמא דפטור. ופשטתי זה מהא שחקרתי זה רבות בשנים על מי שהוציא בשבת שום דבר של עיר הנדחת דקיי"ל בכל הש"ס דכתותי מיכתת שיעוריה משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אם גם בשבת אמרינן כן. או שאני שבת דעכ"פ בחוש מישוש הידים הרי יש ממש באותו דבר שהוציא דעדיין לא נשרף והוי שפיר מלאכה להמוציאו. ומצאתי בדברי המגיד משנה שפסק דחייב שם. ה"נ אם שחט בן פקועה בשבת ודאי דחייב דעכ"פ מעיקרא חי היה ועתה מת א"כ הרי נטל נשמה. וגם הרי אם הורג דג או חגב בשבת דג"כ אינן טעונין שחיטה אטו לא מיחייב משום נטילת נשמה. והנה עכ"ז נראה לדעתי יותר דאם שחטו בשבת פטור בודאי. דהרי מי הוא לנו יותר חי מנפל שלא שהה שלשים יום באדם. ואפ"ה בש"ס (דף קל"ו ע"א) פרכינן ממ"נ אם חי הוא וכו' ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא. ופירש"י ז"ל בבשר. שחוטה הוא ולא חבורה. הרי דכיון שאין לו חיות גמור ככל ברואים דעלמא הוי כמחתך בבשר המת ועיין בפירש"י (שם דף קל"ה ע"א). ודו"ק. עיין שו"ת חת"ס יו"ד סי' י"ד

סימן ל"ז

עיין ברש"י (סנהדרין דף י' ע"א) ד"ה רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת. שפירש דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנם עליו הכתוב והרי היא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפ"ע והרג בפ"ע כן מלקות נמי כאחת מן המיתות. ומקשים דלמה השמיט רש"י חנק. דאם נחית למנינא. לחשוב כולהו גם חנק. ואמרתי דלק"מ משום דהני תלתא כתיבי בקראי בהדיא. כתיב ורגמו אותו כל העדה. או וסקלתו באבנים הרי זה סקילה. באש תשרף היינו שריפה. והרגת היינו הרג אבל חנק לא מצינו בשום קרא בהדיא. וזהו מפורש גם בש"ס (לקמן דף נ"ג ע"א) ממאי דאיכא חנק בעולם ופירש"י שם דשלש רק כתובין בהדיא עיי"ש

סימן ל"ח

ברש"י שם (דף י"א ע"א) פירש על הא דאמרו רצו חודש רצו שלשים. וז"ל חדש כ"ט ימים. ועיין בתוס' שם שהקשו הנה משמע כאן דחודש הוא רק כ"ט ימים. והלא בש"ס נזיר מבואר בהיפוך עיי"ש. ואמרתי דלק"מ על רש"י ז"ל דלשיטתו אזיל (שם דף י"ג ע"ב) דחודש קאי רק על היקפה של הלבנה שהיא מתחדשת בכל חדש וחדש. וא"כ הרי גלגל הלבנה מקיף רק כ"ט ימים. ואע"ג שיש נמי י"ב שעות ותשצ"ג חלקים בכל חודש הלבנה מ"מ הרי קיי"ל בש"ח (מגילה ה' ע"א. נזיר ז' ע"א) דימים אתה מונה לחדשים. אבל אי אתה מונה שעות לחדשים וא"כ הרי בחדש של הלבנה ליכא רק כ"ט ימים. ומש"ה חודש סתם קאי רק על כ"ט ימים ולא על שלשים יום. וצ"ע על הש"ך (יו"ד סי' קפ"ט) שלא הרגיש בזה עיי"ש

סימן ל"ט

עוד שם (דף י"ג ע"ב) בד"ה וליעברי' לאדר וכו'. וניעבר בקייטא חד חודש חסר טפי מכסדרן עיי"ש. והנה ישתומם כל הרואה דהא לעיל (דף י"ג ע"א) הקשה ברש"י דליעברי' לאלול תרי יומא. ותירץ דאין עושין שמנה מעוברין. וה"נ כן דהא בכה"ג הוי שמנה מעוברין. אמנם המעיין בתוס' (שם דף י"ג ע"א) ד"ה ר' יוסי יראה דכוונת רש"י הוא לחסר חודש אחד ממלא לחסר כדי שלא יקלע ר"ה באד"ו וא"כ לשון רש"י ז"ל הנ"ל דלא כסגנון זה. ואמרתי דלפענ"ד יש כאן ט"ס בלשון רש"י וצ"ל וניעבד בדל"ת אך המדפיס טעה והדפיס רי"ש במקום דל"ת. ובזה ניחא הכל וכוונתו מבוארת היטב דיעבדו בקייטא חד חודש חסר טפי מכסדרן פי' שיעשו מחדש מלא חודש חסר וק"ל

סימן מ'

עיין בש"ס שם (דף נ"ח ע"ב) שאמרו בלישנא דרבא דבן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור משום דודבק אמר רחמנא ופירש"י שם דשלא כדרכה אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו עיי"ש. וא"כ קשה דהא הי' לנו לפטור בן נח אם בא על הבהמה דהא בבא על הבהמה פשוט יותר שאין כאן דבק. דברור הוא שאין גוף הבהמה נדבקת להאדם בשום פנים. ואין להבהמה שום הנאה מביאת אדם. וכמו שאמרו בהדיא (במשנה נ"ד) אם אדם חטא בהמה מה חטאת. פי' שלא נהנית מזה. ואפ"ה ההלכה פסוקה אצלינו. דאם בן נח בא על הבהמה דחייב. ואע"ג שיש לדחוק ולומר דיש הנאה לבהמה מביאת אדם ומ"ש שלא חטאה ר"ל שאין בה דעת. ולכאורה יש להוכיח כן גם מהש"ס דיש הנאה להבהמה והוי דבק עם האדם מדלא ילפינן איסורה מודבק כמו דילפינן זכר מתיבת ודבק. ורק ילפינן מדכתיב והיו לבשר אחד שזרע יוצא מהם ונעשה בשר שניהם אחד בו לאפוקי בהמה שאינה מולידה מן האדם ואין בשרן נעשה אחד ע"ש (דף נ"ח ע"א) בפירש"י ד"ה מי אלמא דמדכתיב ודבק ליכא למילף האיסור. והיינו לכאורה משום דזה נמי הוה דבק עמו והיינו דיש לה הנאה. ואף שאין ראי' מוכרחת מזה ויש לעיין בדבר כי כמה נפקותות איכא בזה. אך אין עת האסף פה. אמנם גם אם נחליט כן דיש הנאה לבהמה וא"כ שוב לא קשה מזה. אבל עכ"פ יהי' קושיא הנ"ל על זכר. דהא בזכר ודאי שאינו נהנה הנשכב. וכמו שפירש"י בהדיא (שם ד"ה ודבק) ועיקר איסורו אנו למדין דכתיב ודבק ולא בזכר. שאינו דבק עמו שאין לו הנאה. וא"כ קשה מאד אדרבה כיון שאינו דבק עמו יהי' פטור. וכ"ש הוא מביאה שלא כדרכה באשת חבירו. אמנם באמת המעיין בכ"מ (פרק ט' מהלכות מלכים הלכה ז') בסוף דבריו שם. יראה שהסביר מילתא בטעמא. דמיעוט שלא כדרכה קאי רק על אשת חבירו. אבל לא בכל העריות האחרות. דבהן גם שלא כדרכה חייב. ושוב לא קשה כלל מזכר. ובזה יתורץ נמי הקושיא הראשונה מבהמה. דגם אם נימא שאין לה הנאה אפ"ה חייב. ויותר מזה דגם שלא כדרכה בבהמה דודאי אין לה הנאה ג"כ חייב

סימן מ"א

במס' ע"ז (דף נ"ב ע"א) איתא. בעי רב המנונא ריתך