שו"ת ברוך השם עח

סימן ל"ד

בש"ס (קידושין דף ד' ע"א) שאמרו דאיצטריך קרא למילף לן דקידושיה לאבי' ולא הוי ילפינן ממעשה ידיה כדרב הונא מדכתיב לאמה. משום דשאני מעשה ידיה דמיתזנא מיני'. ועיי"ש בפירש"י שם דדעתו על מעשה ידיה. ועיין גם בתוס' (גיטין דף מ"ז ע"ב) ד"ה ולביתך שכתבו דרק אורחא דמילתא הוא שהאב זן את בתו. ומשום אורחא דמילתא קאי עלייהו הקרא. דהא האב אינו חייב במזונות בתו עיין כתובות (דף מ"ט ע"א). והנה נוראות נפלאתי מאד על פירש"י קידושין וגם על התוס' הנ"ל דאע"ג דהן ודאי אמת הדבר דהאב זכאי בבתו במעשי ידיה מדאורייתא אע"ג שאינו חייב לזונה אפ"ה עדיין צריך קרא. רק שמוכרח לנו להסביר דבר אחד. דהנה לכאורה מאד קשה דהא מצינו מפורש בש"ס (כתובות דף מ"ג ע"א. ב"ק דף פ"ז ע"ב) דברים ככתבן דאפילו למ"ד יכול הרב לומר להעבד עשה עמי ואיני זנך הני מילי עבד כנעני דוקא דלא כתיב בי' עמך. אבל עבד עברי דכתיב בי' עמך לא. כ"ש בתו עיי"ש. ועיין גם בתוס' שם ד"ה לא בשאינה ניזונת בסוף דבריהם שכתבו דבר ברור דאם אין זן אותה לא זכה במעשי ידי'. ואיך נסתור כלל זה הפשוט בש"ס דכ"ש בתו מעבד עברי. וא"כ איך אפשר במציאות לומר דמעשי ידי הבת שייך לאביה אע"פ שאינו זנה דהא אינו יכול לומר לה עשה עמי ואיני זנך. וע"כ אנו מוכרחין לומר דשניהם אמת ומשכחת לה בהעדפה דהעדפה של מזונותיה שייך להאב אף אם אינו זנה. וא"כ בפשיטות יכלו התוס' בגיטין ורש"י בקידושין לפרש דשאני מעשי ידיה לאב משום דמיתזנא מיניה היינו שהוא חייב במזונותיה אם נוטל לעצמו כל מעשי ידיה בשלימות. דרב הונא דדריש הא ע"כ על עיקר מעשי ידיה. דאז בודאי חייב לזונה מן התורה כמו שחייב לזון את אמה. והדבר ברור שכן הוא דהא דון מינה. מנין לו לרב הונא מאמה העברי' מה אמה מעשי ידי' לרבה וכו'. והא קיי"ל בר"מ (פ"א מהלכות עבדים הלכה ט') דהאדון חייב מן התורה לזון את עבדיו העבריים עיי"ש דכתיב עמך. עמך במאכל עמך שם במשתה. וצע"ג

סימן ל"ה

נשאלתי קושיא על פירש"י במשנה (שם ס"ד) מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכו' דפירש"י משתי נשים שנשא שני' לאחר מיתת הראשונה. וכן הוא שם בדברי הר"ן עיי"ש. אבל הר"מ והטור והשו"ע לא דקדקו לכתוב כן ובאמת צ"ע למה נקט רש"י ז"ל דוקא הך לישנא ולא פירש סתם שנשא השני' אחר שכבר הולידה הראשונה בת. ואמרתי דאפשר ליישב זה בפשיטות דמשום דקיי"ל בשו"ע (אהע"ז סימן ע') דהגם שנושא אדם כמה נשים אפ"ה מחויב ליתן עונה לכל אשה לא פחות מפעם אחת בחדש עיי"ש. א"כ הרי זה קצת מן הנמנע שתלד אשתו השני' ולא הראשונה כלל והא הכא מוכרח לומר דהקטנה של הראשונה היא גדולה מן הגדולה שבשניה וא"כ ע"כ שאין עוד בנות להראשונה כלל. וגם ע"כ איירי שאין כאן זמן רב דיש להכת הראשונה קטנה ולהשניה בוגרות ודו"ק ובזה מובנים דברי רש"י להמעיין שם. ועוד אמרתי ליישב בדרך נכון דרש"י ז"ל רבותא קמ"ל בזה. משום דסד"א דהיכא שנשא את השניה אחר מיתת הראשונה ודאי כוונת האב המקדש הי' על בנות הראשונה והיינו דאיתא במדרש תנחומא (פ' חיי שרה) על הפסוק ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה דלמדה תורה דרך ארץ שאם מתה אשתו של אד והניחה לו בנים שישיא הבנים מתחלה קודם שישא אשה שני' לעצמו ואח"כ ישא אשה לעצמו וכמו שעשה אברהם אבינו ע"ה. ולאו דוקא בנים זכרים אלא אפילו נקבות נמי כמובן דמאי שנא ובאמת נ"ל דאדרבה בבנות יותר שייך לומר דרך ארץ אלא דהתם איירי בבנים ואשמעינן דגם בבנים איכא דרך ארץ. אבל כ"ש בבנות. ומנא אמינא לה. דהנה יש לבאר מנ"ל להמדרש למידרש הכי ואיזה טעם יש בזה. ונלפע"ד דכיון שאמרו בש"ס (ב"מ דף נ"ט ע"א) שיהי' אדם זהיר שלא תהא מריבה בתוך ביתו מצויה. עיי"ש. והנה מצינו עוד בש"ס ליבמות דף קי"ז ע"א) הכל נאמנין להעיד לאשה שמת בעלה חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו. והרי מוכח מזה דדוקא בנקבות. דאלו הזכרים הדומין לאלו הנשים כשרים להעיד וכמ"ש השלטי גבורים הביאו הב"ש (סי' י"ז באהע"ז ס"ק י"ד) ובח"מ שם עיי"ש. ומנה שם בהנך חמש נשים גם בת בעלה שאינה מעידה לאשת האב. היינו לאשה השניה. משום דלרבנן בת בעלה שונאת לאשת האב דאמרה קא אכלה לגירסנא דאם. ופירש"י במשנה שם זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה עיי"ש. ואשת האב לבת בעלה נמי שונאת משום דכתיב כמים הפנים לפנים וגו'. זהו לדעת רבנן ולר' יהודא בברייתא שם יש טעם בדבר נמי על זה דאשת האב שונאת את בת בעלה משום דמגלה לאבי' כל מה דעבדה היא. וא"כ אם ישא אדם אשה לעצמו טרם שישיא את בנותיו שיש לו מאשתו הראשונה הרי ודאי יהי' בתוך ביתו קטטה ומריבה בין בנותיו לאשתו השניה מש"ה למדה התורה דרך ארץ שישיא את בנותיו מאשתו הראשונה לאנשים תחלה. ואח"כ ישא הוא אשה לעצמו. וא"כ זה הוי מדינא. וסד"א דאפילו אם לא קיים כן אבל עכ"פ בודאי חפצו בכל עת תמיד שיפריד החבילה מתוך ביתו כדי שלא יהא עוד מצה ומריבה בביתו וא"כ כשאמר סתם בתי מקודשת לך בודאי להגדולה שבגדולות נתכוין, לכן אשמעינן רש"י ז"ל דלא כן הוא אלא הדבר בספק הוא ולדינא אין משגיחין על ענין ספק קידושין לפשוט הספק מדעת האב

סימן ל"ו

נסתפקתי לענין תשלומי ד' וה' (ב"ק פ' מרובה) בהא דקיי"ל בש"ס (חולין דף ע"ד ע"א) ובר"מ (פ"ה מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ד) ובטושו"ע (יו"ד סי' י"ג) דהשוחט בהמה ומצא בה עובר בן ט' חי אפ"ה ניתר בשחיטת אמו כחכמים במשנה דשחיטת אמו מטהרתו. א"כ הרי חזינן שאנו חושבין את העובר כשחוט ממש. ואיך יהיה הדין אם גנב שור או שה בן פקועה וטבחו מי נימא שנתחייב ג"כ מן התורה לשלם תשלומי ד' וה' או לא. מי אמרינן כיון דהוי כשחוט א"כ הא לא טבחו. או דאנן לא בעינן רק שיעשה בו מעשה השחיטה ושם שחיטה יש על הטביחה דגם זה הוי שחיטה דבלא השחיטה רהיט ואזיל ורהיט ואתי כשה דעלמא. ואין לומר דהא בפשיטות הוי ודאי טביחה מעלייתא וחייב בתשלומי ד' וה' משום דהא אמרינן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא וכמו שפסק שם הר"מ להלכה ט"ו) וכן השו"ע שם. וכרבא (שם דף ע"ה ע"א) עיי"ש. וא"כ הא חזינן דנהי דניתר בשחיטת אמו אפ"ה שחיטתו נמי שחיטה מעלייתא היא. אבל באמת זה אינו דהא לא קאי לומר רק לשיטת רש"י ז"ל (דף ע"ה ע"ב) דפירש דרב משרשיא לית לי' דרבא דד' סימנין אכשר בי' רחמנא. ומש"ה י"ל דכיון דקיי"ל דד' סימנין אב"ר ע"כ דשחיטת עצמו נמי הוי שחיטה. אבל באמת לדידן אינו דאנן פסקינן כתרווייהו היינו כרבא דד' סימנין אכשר ב"ר וגם כרב משרשיא דבן פקועה הבא על ולד דעלמא והוליד אין לו להולד שום תקנה. וע"כ דהיינו כסברת הראשונים ז"ל דרק היכא שאין לו סימנים דאמו אז יש לו סימני עצמו אבל היכא דאית ליה סימנין דאמו אז אין לו סימני עצמו. וא"כ הדרא בעיין לדוכתה היכא דיש לו סימני אמו וגנבו וטבחו אם נתחייב בתשלומי ד' וה' או לא ודו"ק. ושבתי וראיתי דדין הזה תלוי בהא דאיבעיא להו (שם דף ע"ד ע"ב) וכן (בכורות דף י"ב ע"א) מהו לפדות [פטר חמור] בבן פקועה ופליגי בזה מר