שו"ת ברוך השם עז

חתך לשונו אינו יוצא ואם חתך אצבעו יוצא

ואמרתי דהנה הקונה עבד כנעני כקונה חמור או בהמה. וכדפירש"י ז"ל (כתובות דף מ"ב ע"א) דהיציאה של ראשי איברים הוי קנס שקנסה התורה את האדון דמן הסברא הי' פטור דהרי הוא כחובל בבהמתו וחמורו עיי"ש. וא"כ אם העבד עדיין שלם בגופו שמו עליו ונקרא עבדו שקנה אותו. משא"כ כשחסרו מאחד מכ"ו ראשי איברים הרי נשתנה גופו מכמות שהי' ופקע שעבוד הגוף שהי' לו עליו ומש"ה יוצא לחירות פי' דאין עבד כזה נשתעבד לו לקנינו. ומש"ה שפיר מובן דבעינן דוקא מומין שבגלוי דאם רק בסתר הרי עדיין שמו עליו ושעבוד הראשון יש גם עתה. ומעתה יובן היטב דאין עבד עברי יוצא בראשי איברים משום דזהו ידוע דהקונה עבד עברי או אמה העברי' לא קנה את הגוף. ועיין בר"מ (פרק כ"ח מהלכות שבת) ובשו"ע (או"ח סי' ד"ש) דמצווה האדון על שביתת עבדו הכנעני כמו על בהמתו. אבל אין שביתת עבד העברי עליו. עיי"ש. וכן מוכח ומבואר עוד בכמה דוכתי. מש"ה שעבוד הזה שיש להאדון על עבדיו העבריים דהוי רק קנין כספו. שעבוד זה יש גם אם חסר ממנו אחד מאיבריו. ומש"ה אין ע"ע יוצא לחירות בכ"ו ראשי איברים. והשתא שפיר מובן לר' מאיר נמי דסובר דחוב הוא לו אפ"ה מה יועיל במה שחסרו דאטו אם ימות העבד ישתעבדו בו נמי דהרי פקע שעבודו וכן ה"נ כשחסרו ודו"ק. ועוד יש להסביר בזה סברא אחרת ע"פ מ"ש הר"מ (סוף פרק ב' מהלכות גירושין) דלהכי הוי בדין תורה גט כשכופין את הבעל ואומר רוצה אני דהא לכאורה הרי הוי אונס דגם מה שאומר רוצה אני ג"כ אונס הוא. ופירש שם הר"מ ז"ל דבר נחמד דלכל אחד מישראל יש שתי רצונות. א'. רצון לעשות מה שנצטווה. ב'. שלא לעשות רצון השכל. ולכן כשכופין רצון הרע ממילא נתחזק רצון הטוב עיי"ש. והנה בס' החינוך (פ' בהר) הסביר דלהכי לצורך מצוה משחררין את העבד משום דהא זה גופא הוי רצון השי"ת לעשות מצוות וכשהעבד יצא לחירות הרי יתחייב במצוות כישראל גמור וזהו ניחא להשי"ת. עכ"ד עיי"ש. וא"כ לפ"ז שפיר מתורץ. דנהי דר' מאיר סובר דאם ברצון העבד העצמי הוי חוב לו משום דעבדא בהפקירא ניחא לי'. אבל אין זה רצון השכל. ולזה צותה התורה דכשיכה אותו האדון יקנה לו זכות השכל שיצא לחירות וזה הרי הוי זכות אמתי. ודו"ק

ועל פי דרוש יש לתרץ הקושיא בדרך נכון וקרוב לאמת דבמדרש רבה פ' נח פ' ל"ו אמרו דלכן דייקא בשן ועין קפדה תורה משום דכל חטא כנען הי' משום דבאלו האברים חטא נגד אביו נח הה"ד וירא חם וכו' ויגד לשני אחיו בחוץ "וירא "בעין "ויגד "בשן יעו"ש ולכן כל שקבל עונשו בין בעין בין בשן הרי בטל העבדות למפרע ולא קשה עוד יהי' גם אם הוא אינו רוצה בזה אבל מעיקרא אין עליו שם עבדות עוד וא"כ גם ר"מ מוכרח להודות דכיון דפקע פגמו של ראשית הקללה פקע למפרע מעיקרא לגמרי וכאלו לא נמכר כלל לעבדות מעולם. ובזה המדרש זכינו לתרץ הדקדוק שיש לדקדק טובא מה זה דבכל מקום שמזכירין בעלי הש"ס יציאת העבד בלשון שן ועין הלא למה לא שמרו דרך הלשון שבכתוב מתחלה כתיב עין והדר שן הי' להם נמי לומר כן עין ושן ולא שן ועין ועיין ש"ס ברכות ד' ו' ק"ו משן ועין וכן לעולם. אבל הוא הדבר דבראשית החטא של כנען הי' רק מה שראה והגיד מה שראה א"כ נמצא דאם לא הי' מגיד ומדבר לא הי' שום קללה לו. דמה היו יודעין מה שראה. א"כ פגם, בתחלה בשן מה שראה בעין לכן בזה רמזו בדרך רמז שיציאתו הוא משום שחטא בשן מה שראה בעין ודו"ק. ולהטעים עוד, יותר הנה בקינות איכה מקדים ירמי' בשלשה א"ב פ' לעי"ן. והקשו שם ותירצו בש"ס ובמדרש איכה רבתי משום דהיו מדברין בפיהם מה שלא ראו בעיניהם ע"ש וא"כ כחו שאסור לומר בפה מה שלא רואין כך הכא הרי הי' אסור לו לומר בפה גם מה שראה ולכן דרכן של כיוצא בהם לרז"ל להקדים פה שהוא שן לעין ודו"ק. וגם עוי"ל דהרי איתא למ"ד שם דכנען אמר לחם אביו תחלה ואח"כ הלך חם לראות דע"כ נתקלל כנען ולא חם ע"ש א"כ באו רז"ל בלשונם הטהור ורמזו זה ומקדימין שן אמירה של כנען לעין מה שראה חם אבל בתורה שבכתב דכתיב כסדר וירא חם ויגד לכן במשפטים נמי מוקדם עין והדר שן אבל בברכה תמיד טוב "עין הוא יבורך "בפה

סימן ל"ג

במס' גיטין (דף ל"ט ע"ב. מ' ע"א) איתא. אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. מאי טעמא גופי' לא קני לי' ואיסורא הוא דאית לי' גבי' ואיסורא לברי' לא מורית עיי"ש. ויש להקשות על זה דאיך יפרש אמימר את המשנה (יבמות דף צ"ט ע"א) כהנת שנתערבו ולדה בולד שפחתה כשיגדלו התערובות ישחררו זא"ז. עיי"ש. וכן איפסק הלכתא בר"מ (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ו) ובשו"ע (אהע"ז סי' ד') והא מיד כשנתערבו העבד עם בן האדון הלא נתיאש מיד האדון מן העבד. ולדברי אמימר הלא אין שום תקנה שוב להעבד. ואיך אמרינן דישחררו זא"ז הלא גופי' לא קני להאדון ורק איסורא הוא דאית לי' גבי' ולא מורית אינש איסורא לברי'. וא"כ איך ישחררו זא"ז. ולכאורה צע"ג ושמעתי ע"ז תירוץ מידידי הרה"ג החריף הר"ר עזריאל דוב הלוי מקארסאן ז"ל ע"פ מה שחידש הג' בנתיבות המשפט (סי' רס"ד) דנהי דיאוש הוי הפקר מ"מ חלוק הוא מהפקר דבהפקר קיי"ל דהוי הפקר אע"ג דלא אתא ליד הזוכה עדיין אבל ביאוש לא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה עיי"ש היטב וא"כ בזה ניחא נמי הכא דבשלמא בהא דאמימר שהפקיר עבדו הגדול דאית לי' יד וזכה בעצמו. שפיר אמרינן דגופי' לא קני לי' משא"כ התם בכהנת שנתערב ולדה דהי' יאוש. מ"מ הא עדיין היו קטנים וכשמת לא היו יכולים התערובות לזכות מעצמן בעצמן. משום דעדיין אין להם יד. והוי כאילו לא אתא ליד הזוכה עדיין דלא מועיל יאוש בזה. עכ"ד הרב הנ"ל. אך עדיין יש לפקפק על זה. דהא מי יימר לן דמשנה דיבמות איירי דוקא כשהתערובות היו קטנים בעת מיתת האב דילמא איירי שמת כשהגדילו וא"כ הרי כבר יש להם יד להתערובות ולמה לא יזכו בעצמם

ולפענ"ד נראה לתרץ בדבר אמת וצדק בעזה"י. דהנה ידוע קושית המפרשים דאיך אפשר לומר דיאוש הוי הפקר הא הפקר לחודי' קני. ואילו יאוש כדי לא קנה כדפסקינן בשו"ע חו"מ (סי' שנ"ג. שס"א. שס"ו) דיאוש כדי לא קנה. וא"כ איך אמרינן בש"ס דנתייאשתי מפלוני עבדי יצא לחירות הא לא דמי יאוש להפקר. והסבר דבר זה כך הוא. דהא דאמרינן דיאוש כדי לא קנה היינו רק אם באיסורא אתא לידו קודם שנתייאש בעל החפץ כמו הגנב והגזלן שהנגנב והנגזל מתייאשין אחר שניטל מהם החפץ אבל בעת בוא החפץ ביד הגנב והגזלן עוד לא נתייאשו כלל הבעלים. ולכן כיון שבאיסורא אתא לידם שפיר נוכל לומר שביאוש כדי לא קנה משא"כ היכא שבהיתר בא לידו ודאי דגם יאוש כדי קנה. ועיין בזה בתוס' (ב"ק דף ס"ו ס"ז) מ"ש בזה באריכות בד"ה כל שלקטו עיי"ש. ועיין בס' קהלת יעקב להאלגאזי בעל ס' ארעא דרבנן (אות י' סי' קנ"ט) שהאריך בזה הרבה. וא"כ הרי לפ"ז שפיר ניחא. דבשלמא אמימר אמר בהפקיר עבדו ומת. דהעבד שפיר זכה בו בעצמו אחר ההפקר ושוב אחר מיתת האדון אין היורשים יכולים לזכות בו. אבל כהנת שנתערב ולדה א"כ הרי היאוש הי' רק מצד שנתערבו. וא"כ הא בעת שנתערבו לא הי' יאוש עדיין. הרי דבאיסורא אתא לידו של העבד. ואח"כ נתייאש הכהן מהתערובות שוב חזר הדין דיאוש כדי לא קנה. ודו"ק: