שו"ת ברוך השם עו

בלי שתצטרך להמתין כ"ד חודש ההנקה וימי העיבור לכן ודאי מתהפכת עצמה גם לשיטת התוספת שם

סימן ל'

במס' כתובות (דף ק"א ע"ב) איתא. הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה ופירש"י את בתה שהי' לה מאיש אחר עכ"ל. והוא מיותר לכאורה. דאיך אפשר לפרש באופן אחר. דאין לפרש דבתו ממנו קאמר דהא בהדיא קתני בתה. ועוד דבעת שנשאה עוד לא ילדה ממנו בת וא"כ הוי כמזכה למי שאינו בעולם כלל ועיין שו"ע (חו"מ סי' ר"ט ר"י). ואמרתי דהכוונה שרש"י ז"ל דקדק בלשונו לכתוב שהי' לה ולא כתב שיש לה והוא דהנה במכילתא (פ' משפטים) ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא אלא מכאן שחייב הוא במזונות אשתו ובניו. וכן נפסק ההלכה בש"ס קידושין ובר"מ (פ"ג מהלכות עבדים הלכה ו') עיי"ש. והנה לפ"ז יוקשה למה באמת הוצרך התנא לומר שפסקה עמו שיזון את בתה מאיש אחר הא גם אם לא פסקה עמו כיון דיש לה בת והבת היא אצל אמה. וא"כ כיון שהנושא מחויב לזון האם שהיא אשתו כן נמי הוא מחויב לזון את בתה כמו הקונה עבד ויש לו להעבד בת מחויב לזונה ולזה בא רש"י ז"ל ותירץ דלא דמי כלל דהתם העבד בעצמו מחויב לזון את בניו עד שש כמ"ש (בש"ע סי' ע"א) ומש"ה גם האדון שחייב להעבד חל עליו כל החיובים שיש על העבד לבניו. אבל הנושא אשה הרי קיי"ל (בשו"ע סי' פ"ב) דאין על האם שום חיוב לזון את בניה. ועיי"ש בח"מ (ס"ק ו' וס"ק י"א). ורק החיוב הוא על האב. ואם מת האב חל על הב"ד ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לאשמעינן דלא מיבעיא אם בעלה הראשון שהוא אבי הבת חי עדיין פשיטא דדוקא אם פסקה האשה עם בעלה השני שיזון את בתה דאז דוקא חייב לזונה אבל לא פסקה לא דהא אבי הבת קיים. ויקיים חיובו לזונה. אלא אפילו אם אבי הבת כבר מת ואינו בעולם שיזונה. וזהו שדקדק רש"י מאיש אחר פי' שאינו עתה בעולם אפ"ה דוקא אם פסקה עמו שיזונה יש עליו חיוב. אבל אם לא פסקה לא. ולא דמי כלל לעבד משום שאין על האשה שום חיוב לזון בניה. ועיין מ"ש בחי' הרמב"ם (פ"ג מהלכות עבדים הלכה א')

סימן ל"א

בש"ס כתובות ד' ל"ט ע"ב לענין צער דמפותה. אמר רבא אמרה לי בת רב חסדא וע"ז פירש"י בד"ה בת רב חסדא אשתו של רבא. ואח"כ הביא הש"ס אמר רב פפא אמרה לי בת אבא סוראה פירש"י דדביתהו דרב פפא דקשה מאד מפני מה שינה רש"י ז"ל לומר כאן "אשתו וכאן דדביתהו. ואמרתי בזה שני אופנים דהנה בש"ס יבמות ד' ל"ד ע"ב אמר לה רבא לבת רב חסדא קא מרנני רבנן אבתרך דשהתה עשר שנים אחר בעלה הראשון. ופן לא תוליד עוד והשיבה לו אנא דעתאי עליך הואי ע"ש. והנה ידוע דלשון דביתהו דקרו בש"ס לאשת איש הוא משום דאשת האיש היא ביתו כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ודרשו ביתו זו אשתו וכאשר הסביר ר' יוסי בש"ס שבת קי"ט דקרי לאשתו ביתו דהיא עקרת הבית וא"כ שפיר ניחא מאד. בשלמא בבת רב חסדא שהיתה נביאה משמים להנשא לרבא גם קודם שנשאת לו כמה שנים וא"כ גם טרם שבאה לביתו של רבא כלל היתה דעתה על רבא לכן לא יכולין לומר עליה דביתהו דוקא אלא אשתו של רבא אבל בבת אבא סוראה דלא חשבה בדעתה כלל וגם לא הרהרה מר"פ עד שבאה לביתו. עליה י"ל רק דביתהו דכשבאה לביתו דוקא אז היתה אשת ר"פ ולא מקודם כלל. וזה נכון

ועוד אופן אחר עפ"י פשיטות ואמיתית דהנה בלשון אשתו הוי הפירוש דכל מה שיש לה הוא של הבעל דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה כי ע"ז הונח שם אשה כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. א"כ בזה אתי שפיר דהנה בש"ס סנהדרין ד' י"ד ע"ב גבי פדיון מעשר שני שאין דמיו ידועין דבעינן ג' תגרים שיעשו שומא ומבעי לש"ס שם אם שלשה המטילין לכיס א' יכולין לשומו ופשיט מברייתא איש ושתי נשיו פודין ודחי שם דלמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה ופירש"י שם שהיתה עושה מסחרים בעצמה אלמא שהיתה לה מעות שאין לבעלה רשות בהן א"כ הרי הוי ברובא דרובא שם זה יותר מכונה לה להקרא רק בשם "דביתהו דרב פפא משום דלענין הזה לחוד לצורכי הבית היתה. ודאי צופיה הליכות ביתה. אבל מעשי ידיה שלה היתה לא כאשת רבא

סימן ל"ב

עיין בש"ס (גיטין דף י"ב י"ג) דסובר ר' מאיר דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות. ומפרשינן טעמא בש"ס התם משום דעבדא בהפקירא ניחא לי'. ורבו מוסר לו שפחה כנענית דזילא לי' ושכיחא לי' עיי"ש היטב. ושמעתי להקשות לכאורה פליאה עצומה איך יפרש ר' מאיר את הכתוב ואיש כי יכה את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו וכן תחת שנו. והא לשיטת ר"מ הוי חוב לעבד יציאתו לחירות. וא"כ איך יצוה השי"ת להוסיף להעבד מכאוב על מכאוביו כי לא די שהפיל את שינו או סימא עינו ועוד זאת כי יוציאנו לחירות אשר זהו רעה גדולה לו. ואם התורה לא חששה לרעת העבד למה ניחוש אנן לשיטת ר' מאיר. והנה לפום ריהטא אפשר לבאר ע"ד הפלפול דהנה הנוב"י (מהדו"ק אה"ע סי' ב') חידש דגם לדינא דש"ס אין מגרשין ע"י שליח בע"כ. והקשו עליו כמה גדולים דהא בש"ס וגיטין דף י' ע"א) אמרינן דשליחות בגירושין איתא בע"כ. ותירץ הוא ז"ל (במהד"ת סי' ק"י) דאיירי בארוסה. וכן זכר שם דגם לר"מ יש שום פעם בעבד שתהא שיחרורו זכות לו כגון מי שחציו עבד וחציו בן חורין דממילא אסור בשפחה. א"כ שוב אין מזיק לו השיחרור כלל דבלא"ה הי' אסור בשפחה. עיי"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דהכתוב שיוצא העבד בשן ועין יפרש ר' מאיר במי שהוא רק חצי עבד וחצי ב"ח דאז הוי לר"מ זכות להעבד. ודו"ק. אך יש להקשות דהא קיי"ל בר"מ (פ"ז מהלכות עבדים) דמי שחציו עבד וחציו ב"ח אינו יוצא בראשי איברים עיי"ש. אמנם י"ל דזהו רק לדעת ר"א בש"ס (ב"ק דף צ' ע"א) עיי"ש. אבל ר"מ פליג התם עליו. ולר"מ דסובר התם דקנין פירות כקנין הגוף דמי ודאי דסובר דגם מי שחציו עבד וחציו ב"ח יוצא ג"כ בראשי איברים. עיי"ש היטב בהסוגיא. אך עכ"פ זהו דוחק גדול לפרש דברי הכתוב דאיירי רק בחצי עבד וחצי ב"ח. ולכן נ"ל לתרץ ולהסביר סברא נכונה בעזה"י דהנה לכאורה יש להקשות לדעת חכמים שסוברים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות א"כ מאי טעמא אמרה תורה גבי אמה העברי' לא תצא כצאת העבדים. וקיי"ל פירושו דבין אמה העברי' ובין עבד עברי אין יוצאין לחירות בראשי איברים כצאת העבדים היינו עבדים כנענים עיי"ש פירש"י בחומש. הא אין לזה שום טעם לכאורה. וכי גרע כח העבד עברי מעבד הכנעני. ואם על עבד כנעני חסה התורה שיצא בראשי איברים כ"ש בעבד עברי. אלא ודאי מוכרח לומר דזה שיוצא העבד בראשי איברים אין הטעם משום שחסה התורה על העבד. ולא נעשה ח"ו מדותיו של הקב"ה רחמים אלא גזירות המלך על עבדיו הם. והטעם ע"פ דרכי הלימוד נ"ל דהנה בש"ס (קידושין דף כ"ד ע"א) תנא יוצא בראשי איברים א"כ למה נאמר שן ועין מה שן ועין מומין שבגלוי אף כל מומין שבגלוי אבל מומין שבסתר לא וכן נפסק בר"מ הלכה כברייתא זו. וצריך להבין הסברא דמה נשתנו אלו מאלו שאם