שו"ת ברוך השם עה

דאבידה לא שכיחא לגבי גניבה. ולהכי הקדים ברישא נגנבו דשכיחא קודם או שאבדו דלא שכיחא. אבל להיפוך למצוא הנאבד יותר שכיח משיחזיר הגנב. ולהכי בסיפא נקטו נמצאו תחלה דזה יותר שכיח למצוא דבר שנאבד ואח"כ שהחזירום הגנבים. אבל באמת לא קאי נמצאו רק אאבדו והחזירום הגנבים על נגנבו. רק דברישא נקט מילתא דשכיחא תחלה וכן בסיפא. ואגב משמיענו התנא כי אבידה לא שכיחא כל כך. אבל למצוא האבידה יותר שכיח מחזרת הגניבה

סימן כ"ח

עיין בתוס' (תענית דף ל' ע"ב) ד"ה יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה פי' דהיינו יו"ט. וכבר נלאו רבים לפרש דברי התוס' מה כוונתם בזה. ואמרתי דכוונתם דהנה בש"ס (ביצה דף כ"ו ע"א) במשנה בכור שנפל לבור ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן עכ"ל ופירש"י והר"ע מברטנורה דלאו משום מוקצה קאמר דהא לית לי' לר"ש מוקצה אלא מפני שמתירו ביו"ט הו"ל כמתקנו ונראה כדן דין וקיי"ל אין דנין ביו"ט דגזור בי' משום שבות וכמבואר בש"ם (ביצה דף ל"ו). ויש להקדים לכאורה איך נוהגים כל מורי הוראות בישראל להורות בשאלות איסור והיתר ביו"ט הא יש לאסור מהא דר"ש משום דהוי כדן דין. אלא ע"כ דהיינו טעמא משום דשאלות או"ה כשמתירין הוא הענין דהא נתברר להמורה ע"פ ד"ת דמעולם לא הי' אסור. משא"כ בכור הא קודם שנעשה בו המום ודאי דהי' אסור. ועיין מ"ש התפארת ישראל במשנה זו ולפ"ז שפיר יתבאר לנו דברי התוס' כאן. דהוי קשה להו להתוס' שדקדק הש"ס לומר יום "שהותרו ולא יום "שהתירו וע"כ דהיינו טעמא דהתירו שייך על דבר שי"ל שבטלו את האיסור למפרע ונמצא שלא הי' כאן איסור מעולם כמו חכם שמתיר את הנדר. דעל זה וכיוצא אמרו שמתירין נדרים בשבת לצורך השבת דקיי"ל חכם עוקר הנדר מעיקרו למפרע. ולשון הותרו שייך על דבר שהותר מכאן ולהבא. ובאמת היתר השבטים לבוא זה בזה לא מצינו למימר שעקרו ח"ו למפרע דכבר נאמרה פרשה שלמה בתוה"ק סוף פ' מסעי שאסר הקב"ה רק דמכאן ולהבא הותרו משום דדרשו רז"ל זה הדבר. דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה. הרי דבדור הזה היו השבטין אסורין בבירור לבוא זה בזה מדין תורה בלא ספק. וא"כ אדרבה הדרא קושיא לדוכתין איך הותרו בט"ו באב הא הוי ממש כבכור דרק מכאן ולהבא הותר ואין מתקנין ביו"ט דהוי כדן את הדין ולא כהוראת איסור והיתר. וא"כ הא הוי תרתי דסתרי דכיון דאמרו יום "שהותרו ע"כ דרק מכאן ולהבא התירו ולא מעיקרא למפרע מדלא אמרו יום שהתירו. וא"כ איך עשו זה ביו"ט. דהא אמרו במשנה לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב. ולזה באו התוס' לתרץ זה בקוצר דבריהם פי' דזהו הטעם של הש"ס. דהיינו יו"ט. דבשלמא כשהי' יום הזה יו"ט מעיקרא מאיזה טעם אחר אז הי' אסור להורות היתר כזה שהוא רק מכאן ולהבא. אבל באמת הא דאמרו במשנה דט"ו באב יום טוב הוא היינו רק מטעם זה גופא שהותרו השבטים ולכן קבעו יום זה שיהי' יו"ט ולא שהי' יו"ט גם מכבר והורו איזה דבר ביום הזה. וזהו דברי התוס' פי' דהיינו יו"ט. כנ"ל ע"ד הפשט

ועוד פירשתי דברי התוס' ע"פ מה שביארתי כבר דברי הפייטן יעלה ענוינו מערב ויבוא סליחתינו מבוקר ויראה וכו'. דלכאורה למה מבקשים שתבוא הסליחה רק מבוקר ולא מבקשים שתבוא הסליחה תיכף. אך הדבר נכון מאד ע"פ דברי הש"ס (שבועות דף י"ג ע"א. כריתות דף ז' ע"ב) דיוהכ"פ מכפר רק ביום ולא בלילה. ופירש"י שם משום דכתיב כי "ביום הזה יכפר ביום ולא בלילה. וזהו שאנו מבקשים יעלו ענוינו מערב שנצטווינו על העינוי מערב עד ערב. אך הסליחה והכפרה תבוא עכ"פ מבוקר כמו שהבטיח הקב"ה ביום הזה יכפר. נהי דמערב לא מכפר אבל עכ"פ ביום תבוא הסליחה לנו כמו שהבטיחנו הקב"ה. אך עדיין קשה על הש"ס גופי' למה נאמר דיוהכ"פ אינו מכפר רק מהתחלת היום ממש. ומנלן לפרש דיום דכתיב היינו לא לילה, וראיתי כי זהו מיוסד על יסוד חזק ואמת ברש"י ז"ל (תענית דף ל' ע"ב) דמשה רבינו ע"ה ירד ביוהכ"פ בתחלת היום ולא בלילה. כי ע יוהכ"פ השלים לארבעים יום שעלה בהשכמה יום י"ז בתמוז. וחסר לו לילה אחת לארבעים יום וארבעים לילה והשלימה בליל צום הבפורים. ובזה פירשתי גם דברי התוס' הללו. דהוי קשה להו למה אמרו בש"ס כאן כמה פעמים לשון "יום דהא מיותרת היא. אבל הענין הוא דהש"ס קאי על דיוק המשנה לא היו ימים" טובים דוקא ימים. והתחילו לומר בשלמא יוהכ"פ דאית בי' סליחה ומחילה "יום שניתנו בו לוחות האחרונות וכפי' רש"י שם באורך. ובאמת זהו כוונת רש"י שהאריך דליל הצום נחשב נגד ליל י"ז בתמוז. ולכן פירשו התוס' דכאן נמי הי' רק יום דוקא דהא קיי"ל דאין דנין שום דין בלילה ומכ"ש דבר כזה להתיר דבר המפורש בתורה לאסור ודאי דהוצרכו דוקא ביום ולא בלילה דלא יכלו להתיר בלילה. וזהו פי' דבריהם דהיינו "יום טוב. דלכאורה נפלא איך קראה המשנה יום טוב להני. דהא ט"ו באב מותר במלאכה ואלו לשון יו"ט ידוע דהיינו רק על יום שאסור במלאכה וכמבואר בש"ס (מגילה דף ה' ע"ב) שמחה ומשתה קבלו עליהם ויו"ט לא קבלו עלייהו עיי"ש וא"כ אי אפשר דנקרא יו"ט אלא יום שמחה. וא"כ איך נקטו במשנה לשון "ימים "טובים. ותירצו ע"ז דיום דוקא ולא לילה. והיינו שפיר דנקט הש"ס כאן יום שהותרו שזה פירוש דהיינו יום טוב דוקא היום ולא הלילה

סימן כ"ט

הרי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' או שהי' לה כעס עם "בעלה או שהי' בעלה חבוש בבית האסורים או שהי' בעלה במדה"י או שהי' הוא או היא חולה וכן עקרה קטנה זקנה ואיילונית כולן צריכות להמתין ג' חדשים (יבמות דף מ"ב ע"ב. כתובות דף ס"ב ע"ב). והטור (בסי' י"ג) העתיק כל דברי הברייתא ולא שייר כלום. אבל הר"מ ז"ל (פי"א מהלכות גירושין הלכה כ') הביא כל דברי הברייתא והשמיט הך דהי' לה כעס עם בעלה. והמחבר אשר ברוב המקומות מביא דברי הטור וכאן השמיט ג"כ בשו"ע (סי' י"ג סעיף א') שהי' לה כעס עם בעלה. וזהו פליאה נשגבה. ואמרתי לתרץ זה בהקדם עוד קושיא נפלאה דהנה הרא"ש (סוף פ' ד' אחין) הביא בשם הרז"ה שכתב כיון דמחמירין כולי האי בהבחנה דפסקינן כר' מאיר דעקרה וזקינה ושאינה ראוי' לילד צריכות להמתין ואין הלכה כר' יהודא במה שמיקל בענין זה כ"ש דאין הלכה כר' יוסי בהא שמיקל יותר. דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה. עכ"ל א"כ חזינן דהא בהא תליא אם פוסקין חומרא של ר' מאיר הדר דינא דפוסקין כר' יהודא באנוסה ומפותה דצריכה להמתין. וא"כ איך פסקו הרמב"ם והשו"ע (סי' י"ג) במחבר שני דינים הפכיים דכאן פוסקין כו' מאיר בחומרא זו וגם פוסקין כר' יוסי דאשה מזנה מתהפכת עצמה. ובשלמא על הטור לא קשה דפוסק כר' יהודא באנוסה ומפותה דאשה מזנה אינה מתהפכת דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה. אבל על הרמב"ם והשו"ע קשה. ועיין מה שכתבתי בחי' לח' אהע"ז לענין אשה ששונאת את בעלה שהארכתי קצת ולפי"ז כשיש לה כעס עם בעלה באופן שבעלה לא יקפיד ע"ז כיון שבלא"ה דעתו לגרשה והלא עיקר קטטה דיהי' נקרא כעס וקטטה בש"ס הוי באם הם מדברין מגירושין דייקא כדאי' בש"ס יבמות בד' קט"ז ה"ד קטטה בל"ב יעו"ש. וא"כ לכן כשיש לה כעס לא העתיק הרמב"ם והש"ע כיון שבעלה לא יקפיד וגם היא רוצה להנשא במהרה