שו"ת ברוך השם עד

וממילא יובן היטב מה שהוכרחו להביא דוקא פסוק זה. הנה בר"מ (פי"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' ג') בשלשה דברים נכנסו אבותינו לברית ישראל במילה וטבילה וקרבן. במילה שמל אותן משה רבינו ע"ה במצרים באותן הד' ימים שבין מקח פסח לאכילתו [ובדרך דרוש ופלפול אמרתי בזה שנ"ל לפרש דברי המדרש פליאה המובא בס' מדרש תלפיות ארבעה מינים שבלולב כנגד מי ר' סימון אומר כנגד המילה שקיומה בארבעה ע"כ והוא פלאי. ולכאורה יש לומר דהכוונה כנגד הארבעה שעוסקין במצות המילה היינו הסנדק המוהל הפורע והמוצץ. אמנם זה דחוק. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דהנה במד"ר שיר השירים דרשו בצלו חמדתי וישבתי זה סוכה ופריו מתוק לחכי זה אתרוג בשעה שיצאו אבותינו ממצרים ישבו בסוכה והקב"ה מפאר אותן כאתרוג עיי"ש. וא"כ חזינן דזכו באלה הארבעה מינים דוקא בשעה שיצאו והיינו משום שנעשו אז ישראלים במצות מילה. ומצות המילה קיימו אותה בארבעה הימים שבין לקיחת הפסח לשחיטתו דהיינו בין עשר בניסן לי"ד בניסן. וז"ש כנגד המילה שקיומה בארבעה דהיינו שקיימו במצרים באותן הארבעה ימים ולכן זכו להארבעה מינים]. ובטבילה שטבלו במדבר שנאמר וקדשתם היום ומחר וכמו כן כל גר שרוצה להתגייר לא הוי ישראל עד שימול ויטבול כאשר עשו אבותינו עכ"ל הר"מ עיי"ש. ובתר זה כתב הר"מ דטבילת ומילת גר תהי' רק ביום ולא בלילה משום דהוי דין ותחלת דין רק ביום. ואם טבל בדיעבד הגר בלילה עלתה לו טבילתו. משום דבדיעבד הוי כגמר דין דכשר בלילה. והא דאין דנין בלילה איתא בשו"ע (חו"מ סי' ה') משום דכיון דהוי משפט ובפ' פינחס כתיב בדין נחלה לחקת משפט א"כ איתקש משפט לנחלה. ובנחלה כתיב בפ' תצא והי' ביום הנחילו את בניו ביום ולא בלילה עיי"ש. א"כ כ"ש דירושת נחלה ביום דוקא. והנה בש"ס (סנהדרין דף צ"א ע"ב) המונע הלכה מתלמיד כאילו גוזל ממנו נחלה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה היא לכל ישראל וא"כ לפי כל זה יתיישב לנו שפיר מאמר הש"ס הנ"ל דשבת דשפיר מתרץ על הקושיא דלמה לא טבלו בלילה ולקבלו התורה ג"כ בלילה. משום דמראש לא בסתר דברתי פי' דמראש היינו בתחלה כוונתו על זה כיון דטבילתן הי' כטבילת הגרים א"כ הוי תחלת דין לא בסתר דאסור בלילה. ומכ"ש קבלת התורה דזה הוי ירושה לכל ישראל דהוי נחלה דודאי בעינן דוקא ביום דתחלת דין נחלה בעינן מן התורה ביום וא"כ זה הדיוק הוא מתיבת בראש. אבל בפסוק המוקדם לא נאמר מראש

סימן כ"ה

עיין בש"ס (יומא דף י"ב ע"א) שנסתפקו במה מחנכין את הכהן הזה שמתקינין להכהן גדול. והנה מאד צ"ע לכאורה הא אפשר לתרץ דחינוכו בשמן המשחה וריבוי הבגדים. דהא מפורש הוא במשנה (הוריות דף י"א ע"ב ומגילה פ"ק) דאין בין כהן המשמש לכהן שעבר רק פר יוהכ"פ ועשירית האיפה אבל לכל דבריהם שווין. ועיי"ש ברש"י במגילה בהדיא וא"כ כיון שכל דין כה"ג עליו הרי ודאי דצריך להיות נמשח ודאי בשמן המשחה דזהו מ"ע מן התורה ואפילו בזמן שלא הי' שמן המשחה כמו בבית שני אפ"ה הא עכ"פ הי' כל כה"ג מוכרח להיות מרובה בבגדים היינו בהשמנה בגדים. וא"כ כיון דדין כה"ג להיות מרובה בבגדים. גם על האי כהן שיש עליו כל דין כה"ג וגם הוא מרובה בבגדים וא"כ הא בזה נתחנך. ואמרתי ביאור הדבר דלק"מ דהתם במגילה ובהוריות ובכל הש"ס הרי קורין לו כהן שעבר. והיינו דמיירי שכבר עבד הכהן הזה ביוהכ"פ דוקא והיינו שהוא ניתקן לכה"ג ואירע פסול להכה"ג האמיתי אז הוא מרובה בבגדים ונמשח. אבל כל זמן שלא אירע עדיין להכה"ג האמיתי שום פסול אין על הכהן הניתקן שם כהן שעבר כלל ולעולם לא יעבוד ח"ו העבודה שנצרך לכה"ג כי אם כשיעבוד ביוהכ"פ קודם. אבל אם לא הי' פסול בכה"ג המשוח לא יעבוד הכהן הנתקן לעולם כלל וכלל. ומ"ש במשנה זה וזה שוין בעבודת יוהכ"פ זה קאי דוקא אם אירע פסול כבר להכה"ג בשנה המוקדם אז דוקא שניהם שוין בשנה השני'. וראוי לזכור כלל זה כי הוא יסוד ועיקר גדול. ומש"ה הוי הדין במשנה ראשונה דיומא דבכל שנה מתקינין לו כהן פי' דאם לא אירע פסול להכה"ג העיקרי. אז אחר יוהכ"פ חוזר למקומו הכהן שניתקן להיות כהן הדיוט ופשוט ואין עליו שום שם כהן גדול כלל. ובזה מתורץ הקושיא הנ"ל דלהכי לא היו יכולין לחנכו קודם שאירע הפסול דעדיין אין עליו שם כה"ג ויעברו ח"ו על ל"ת למשוח כהן הדיוט בשמן המשחה וכן להלביש כהן הדיוט כלאים של השמנה בגדים בחנם. שוב עיינתי וראיתי דעדיין צע"ג על קושית הש"ס שהקשו במה מחנכין אותו. הא ודאי צריך לריבוי בגדים דאל"כ פסול הוא להיות כה"ג וכן נפסק הדין (שם דף ה' ע"א) ובר"מ (פ"ד מהלכות כלי המקדש הלכה י"ג) דעכ"פ פעם אחת צריך או לריבוי בגדים או למשיחה. ועיין בכ"מ שם דאפילו שעה אחת סגי. אבל עכ"פ שעה אחת בעינן א"כ צריך הי' ללבוש את השמנה בגדים קודם העבודה וצע"ג

סימן כ"ו

בש"ס (שם דף י"ג ע"א) הקשו איך גירש אשתו השני' שלא יהי' לו שני בתים עיי"ש. והנה יש להפליא לכאורה למה לא אוקמוה באופן כזה שיגרש השני' בתנאי ויאמר לה הרי זה גיטך אם לא תמות חבירתך ביוהכ"פ. ולהקושיא שמא תמות בפלגא דעבודה ויהי' פלגא בשני בתים הא י"ל שיגרש השני' נמי באופן כזה שיאמר לה ה"ז גיטך מעל"ע שלם קודם מיתתך אם תמות ביוהכ"פ ודו"ק ושוב הוי כריתות דהא חל הגט מחיים אם תמות. ובאמת צ"ע למה לא הובא דין כזה לענין תרומה האומר לאשה ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתך אם מותר הוא להיות עמה או אם הוא כהן והיא בת ישראל אם אסורה לאכול מיד דחיישינן שמא היום תמות. וכן למה לא הובא דין כזה שאמר לה ה"ז גיטך על מנת שלא תשתי יין עד שעה אחת קודם למיתתך. וכל זה צ"ע לע"ע

סימן כ"ז

שם (דף ס"ה ע"א) בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו וכו' נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הן. ופירש"י נמצאו קאי אאבדו החזירום הגנבים קאי על נגנבו עכ"ל. והוא תמוה דלמה הוצרך רש"י ז"ל לפרש זה אשר כל הרואה יפרש כן. ונ"ל לומר דרש"י ז"ל כתב זה לתרץ שלא יוקשה לנו למה לא תני בסיפא כמו בהרישא על ראשון ראשון דכמו שברישא תנא תחלה נגנבו ואח"כ אבדו כן הוי צריך למיתני בסיפא החזירום הגנבים או שנמצאו ומכח קושיא זאת היינו מפרשים דנמצאו דנקט בסיפא קאי ודאי אנגנבו דרישא וגם אאבדו דבאמת בתיבת נמצאו נכללו שני הענינים וכדאיתא בכללי הגמרא למרן מהר"י קארו ז"ל בס' הליכות עולם ויבין שמועה (דף ק"ד ע"א) עיי"ש. והחזירום הגנבים זהו ענין אחר שמצייר הש"ס דהשלוחין בעצמן החזירום ולכן בא רש"י ז"ל ודקדק בלשונו לתרץ דהא יש להבין באמת למה לא נקטו גם ברישא להיפוך נאבדו או שנגנבו. אך הטעם הוא דלעולם יש לנקוט תחלה מילתא דשכיחא קודם מילתא דלא שכיחא. וידוע דאבידה מיקרי לא שכיחא. וכדאיתא, בש"ס (שבועות דף י"א ע"ב) אבודין קאמרת שאני אבודין דלא שכיחי ואף שבתוס' שם ד"ה ר"ש מחלקין בזה קצת מ"מ, סברת הש"ס מוחלטת עכ"פ די"ל דאבידה לא שכיחא הוי. וכ"ש לגבי גניבה. דאבידה לא שכיחא רק בשוטים וקטנים. אבל גנבים שכיחי ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק (ח"א בסי' קמ"ג)