שו"ת ברוך השם עג

לאו בעשור הוא אוכל ושרי או דילמא בעשור תעונה תהא מ"מ וד"ל. וכן ביותר כל הנפש אשר לא תעונה אמר הכתוב והאי דאכל בערב יוהכ"פ הא לא מעונה הוא בתחלת היוהכ"פ. ואם נאמר כאן כמו שהסתפק ר' יונתן שם גבי חסימה הרי יצא לנו דין ברור שאסור. שהא התם פשיט לי' ר' סימאי דלא תדוש בחכימה ובשעת דישה לא תהא הבהמה חסומה אף ע"ג שחסמה כבר קודם הדישה. הכי נמי בשעת חלות היום העשירי לא תהא אכול ושבוע מכבר. אבל באמת חלילה לן לומר כן. דא"כ הרי יעלה לך ח"ו הדין דהמפונק שאינו יכול לאכול הרבה ויתענה בערב יוהכ"פ כדי שיהי' מעונה בכל היוהכ"פ יעשה מצוה. ואנן ידעינן דעובר הוא העושה כן על איסור תורה. וכדכתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' נדרים) דאכילת עיוהכ"פ היא מצות עשה של תורה יעוי"ש. ולזאת מוכרחין להסביר החילוק האמיתי בין הא דחסימה להא דעינוי בטוב טעם ודעת שלא יוקשה כלל זה על זה. וחסמה בחוץ שאני. והיינו דהנה תדע דענין עינוי ביוהכ"פ וענין חסימה בפועלים ובהמות הויין ממש ענין אחד כי אם דהוי דבר והיפוכו ממש. היינו דאחר שידקדקו היטב בהסוגיא דב"מ פ"ח פ"ט צ' יבינו דסגנון א' הוא דהתם מקפיד קרא שכשיגיע השעה שהפועל או השור ירצה להנות ממה שעושה יהא יכול להנות ואסור הבעה"ב לעשות שום דבר שיגרום שלא יוכל הפועל להנות ועובר על ל"ת דלא תחסום אם עושה כך דגם באדם יש איסורא דחסימה רק ממלקות פטור ע"ש וביוה"כ הוי נמי כן רק ממש להיפך דכאן מקפיד הכתוב שכשיגיע השעה שיצטער מהעינוי אזי לא יבטל ח"ו בקום ועשה צער העינוי אבל בשניהם הויין הדברים אמורים רק כשיגיע העת והשעה שהגבילה התורה דוקא היינו התם תלה רק מתי שתהי' נעשית המלאכה ולא קבעה לזה זמן ואלו הכא תלה רק בזמן בעשור לחודש השביעי. התם הוי עבירה כשמבטל ההנאה והכא להיפך הוי העבירה כשנהנה ומבטל העינוי. התם הוי מ"ע מן התורה שיהנה ולא ימנע מלאכול ואדרבה שיאכל דוקא והכא הוי מ"ע מה"ת שכשירגיש וירצה להנות יצטער דוקא וימנע מלאכול. ודו"ק. א"כ אדרבה מהסוגיא דהתם נלמוד ברור דאין שום דבר להחמיר על עצמו קודם הזמן דהרי מפורש התם בש"ס ב"מ ד' פ"ט ע"א רשאי בעה"ב להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה וכן שם דף צ' ע"ב רשאי בעה"ב להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה מעיקרא כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה ופירש"י שם מעיקרא כדי שתמלא כריסה קשים קודם שתכנס לדישה אלמא בהדיא דהקפידא הוא רק שכשיהי' להן תאוה של אכילה לא, ימנע אז שיצטערו בהתאוה אבל לעשות כל טצדקאי שלא יתאוו תאוה כלל ודאי רשאין ורשאין וכן נפסק בטוש"ע חו"מ סי' של"ז וסי', של"ח וה"נ ממש כן שהתורה תקפיד רק שכשיתעורר תאות האכילה דוקא ביום העשור לא יבטלוה ח"ו ויהיו מעונים ומצטערים כך עד ערב אבל רשאים ודאי לעשות שלא יתעורר כלל כל כך בחזקה התאוה של האכילה. ממש כמו התם בהלכה פסוקה דמקודם ומעיקרא טרם חל המעשה או הזמן רשאין שלא להגיע כלל לידי עינוי וצער ואין להחמיר כלל. ולפי"ז הא מובן שפיר דחסמה מבחוץ חייב דהא עכ"פ היא מצטערת בדישתה. אבל להאכילה מקודם דישה ששוב לא תצטער אח"כ כלל ודאי שרי וה"נ כן

ועתה ראי' מוכרחת גם עפ"י דברי המקובלים שהרי הגאון הקדוש רש"ז מלאדי בעל התניא והש"ע הביא מפורש בסידור שלו בערב יוהכ"פ וז"ל בעיוהכ"פ יש להרבות באכילה ושתיה כמו שיעור ב' ימים עיוהכ"פ ויום הכפורים עכ"ל. והרב הג' לאואוט בשער הכולל שהדפיס בהסידור הרב ז"ל שנקרא שער התפלה מציין שם על זה שכתב הרב הקדוש דיש להרבות באו"ש כשיעור ב' ימים שכן הלשון הזה נמצא בפע"ח ומשנת חסידים וסידור האר"י ז"ל. ע"ש. הרי מי לנו גדול מאלו המקובלים הקדושים ז"ל שכיון שהם מדקדקין כ"כ ש"מ דאדרבה מצוה להרבות כ"כ שיהי' ודאי שבע בכניסת יום ולא עוד אלא שאנהירינהו לעיני מדרש רבה מפורש באיכה רבתי פרשה ג' בפסוק ויגרס בחצץ שיני וכו' הביא שם דר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערבי צומא רבא ואכל ופסק. פי' שאכל כבר סעודה מפסקת אעפי"כ כשבא אצלו ריש גלותא והפציר בו שיאכל עמו עוד ונתרצה והביאו אז שמונים מיני מאכלים יקרים ואכל ר' יהודה מכל מאכל חד פת ושתה מכל פטיס חד כס עד שאמר לו חזי כמה אתה אוכל ע"י ע"ש היטב. הרי רואין בעליל שהריש גלותא מחמיר כהמקובלים שיאכל אדם הרבה בעיוהכ"פ וי"ל באמת דר' יהודה סבר מעיקרא כסברת אחי הגאון ואמנם הריש גלותא הסביר לו דלהלכה אדרבה מצוה לכנוס שבע ליום העשור

סימן כ"ג

במס' ברכות (דף ו' ע"א) איתא. וכי מאחר דאפילו בתלתא עשרה מיבעיא. ומשני עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי. וזה רבות בשנים שהוקשה לי הא (שם דף ו' ע"ב) אמרינן כיון שבא הקב"ה לביהכנ"ס ולא מצא עשרה מיד כועס. וא"כ היכי אפשר שתהא השכינה קדמה ואתיא דא"כ איך אמרו דאם לא מצא עשרה מיד כועס. ונמצא שבבואה קודם העשרה יגרום עליהם כעס ח"ו וכי זהו מתן שכרם. ושוב מצאתי בס' קהלת יעקב להאלגאזי ח"ב לשון חכמים (אות כ' סי' תס"א) שהביא בשם הרשב"א ז"ל קושיא זו. ועתה נראה לי לתרץ בדרך נכון. דהנה בש"ס (סוכה דף נ"ב ע"א) כי הא דאביי שמע לההוא גברא דאמר לההיא איתתא נקדים וניזל באורחא אמר איזיל ואפרשינהו מאיסורא וכו' עיי"ש ופירש"י בד"ה נקדים 'נשכים 'בהשכמה קודם 'היום. השכמה קרי בש"ס קדמותא. וכן בש"ס (ביצה דף ז' ע"א) בדק בקנה של תרנגולין ולא מצא ביצה ולמחר 'השכים ומצא ביצה עיי"ש. והתם הכוונה על אור היום עיי"ש שכן הוא. ולפ"ז הכלל דכל היכא דנקטו בש"ס לשון קדימה היינו קודם אור היום הרי מתיישב היטב הא דאמרו בעשרה קדמה שכינה ואתיא והכונה ברור שקודמת ברצון טוב ולא בכעס חלילה. והיינו דגם טרם שהאיר היום דאז אין חיוב התפלה ע"פ ההלכה. וממילא לא באו העשרה עדיין ועכ"ז השכינה מקדמת לבוא. ולא יוקשה שוב המאמר דכיון שבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא עשרה דכועס. שזה נאמר שאם האיר היום ולא באו עדיין עשרה. ודו"ק. וע"פ דרך האמת הדברים מחוורים מאד בהיות שידוע דמלת שכינה רומז לבחי' מלכות. ומלת הקב"ה לבחי' ז"א דכר ונוקבא בחי' יום ובחי' לילה. ובנין המלכות בה' גבורות והז"א בחי' חסד יומם יצוה ה' חסדו ובלילה "שירה עמי שיר ה' וכל סדר חצות עד אור היום הוא תיקון המל' תיקון רחל תיקון לאה. היינו שמקוננין על גלות 'השכינה דוקא. והיא דמלכותך מלכות כ"ע שירדה בסתרי המדריגות. להחיות עם נבזה ונמאס והם מושלים בעם ישראל אבל כד נהיר צפרא חסדא דאברהם איתמשך וברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים והוא רומז לבחי' ז"א

סימן כ"ד

במס' שבת (דף פ"ו ע"ב) איתא. וליטבלו בי שימשא וליקבלו תורה בי שימשא. אמר ר"י לא מראש בסתר דברתי וכו'. ועיי"ש בהגהת הר' ישעיה פיק ז"ל שהקשה דלמה לא הביא הש"ס קרא המוקדם לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך (קאפי' מ"ה) ואלו האי קרא שהביאו בש"ס הוא (בקאפי' מ"ח) וסיים ומצוה ליתן טעם. ולדעתי יש טעם נכון. דהנה בלא זה יש להבין מה תירצו על הקושיא וליטבלו בי שימשא דהא עדיין הקושיא במקומה עומדת נהי דקבלת התורה לא הי' יכול להיות בלילה משום דלא דבר בסתר אבל הטבילה למה לא היתה בלילה. ומה תירצו על זה. ואמרתי לתרץ זה