שו"ת ברוך השם עב

העינוי כלל הלא ידעינן זה שפיר וטעם גדול יש בדבר

והוא משום דבעינן שהצער יהי' בשב ואל תעשה כמו מלאכה ולא שיהי' בקום ועשה וכיון דלא תשכח במי שיושב בצל שיקוים בו הצער רק בקום ועשה שילך לישב בחמה לכן יצא צער זה מכלל המצוה לגמרי. וא"כ איך זה נרצה ללמוד מכאן לחולה שהתירו לו לאכול. הכי התם נמי אתה אומר דלא בא איסור אכילה לכלל איסור ח"ו הא זה אי אתה רשאי לומר דהא אכילה ושתיה ודאי דומיא דמלאכה הוא ובודאי כשאמרה התורה תענו את נפשותיכם התכוונה שלא לאכול ולשתות. א"כ על כרחך ההיתר של החולה הוי רק משום דדחויה אצלו כמו שנדחה אצלו כל האיסורין אחרים אם נצרכין לפקח את נפשו וא"כ היכא שהחמיר על עצמו ולא אכל ונתגלה שלא הסתכן בזה ונשאר בכמות שהי' בסדר בריאותו הדבר ברור כשמש דהוא החולה הזה כמו שארי בני ישראל ועשה מצות ה' אלקיו כראוי ונכון. וכאשר צוה אותו אלקים כן עשה ואיך זה מדמה שני ענינים הנפרדים לגמרי התם צער החמה לא בא לכלל איסור מעיקרא. ומלבד שזה לא הוי דמיון דדחויה דהא הותרה היא עדיף מדחויה לעולם כידוע אלא דזה לא הוי דמיון דהותרה נמי. דהותרה למשל שייך שנאסר רק שהותר לגמרי אבל כגון זה לא הוי אפילו בכלל הותרה דלא בא לכלל איסור מעולם כלל. צער החמה והצל. אבל אכילה הא ודאי נאסר באמת לאמיתו. ורק בהחולה נדחה איסורו של יום ואיך זה יתדמו שני ענינים כאלה

ו וכעת נבא לדבר האכילה גסה שרצה ללמוד דאחרי שהוא שבע מסעודת המפסקת ואין עליו איסור האכילה דהא קיי"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור אינו מקיים מצות עינוי גם כשלא אוכל כלל והכל משום סברא הנ"ל דשוה זה השבע כמו היושב בחמה. ואומר אני מרי' דאברהם האיך אומר דבר כזה הלא בהדיא פירש"י דהטעם דפטור משום דגם בעת אכילתו הוא נמי עדיין בעינויו דלא ביטלה כלל אכילתו את עינויו ואם תאמר דאין עליו כלל מצות עינוי איך זה מועיל מה שהוא עדיין בעינוי אלא ודאי דברור דיש עליו מצות עינוי ואדרבה משום דלא נתבטל מעינוי לכן פטור. ואיך זה דומה לשמש וצינה התם אע"ג דודאי מתענג בצל אפילו הכי מותר והכא רק משום דאין זה עונג לכן פטור. הרי עיין בעין דאין שום דמיון כלל להתם

ז וסבור הייתי להסביר קצת סברתו זאת על דרך אחר דהרי מצינו בכללי התורה דהיכא דלאו ועשה סמוכים להדדי דבעינן דיהיו שניהן מישך שייכי בחדא גוונא כגון הא דאמרו לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דאומרין כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשי הואיל דאיתנהו בבל תאכל חמץ וכו'. וכן זכור ושמור דשבת דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ולכן אפשר יש קצת מקום לומר דיהי' הכא נמי כן דכל הכתוב ביוהכ"פ מעכב ובעינן דייקא שיהיו נמי בבל תאכל והני חולה ואכל אכילה גסה הואיל דליתניהו בבל תאכל ליתניהו נמי במצות עינוי דכיון שאין בהן הלאו אין בהן נמי העשה וכדרך קושית התוס' (פסחים מ"ג:) שהקשו אדרבה נימא הואיל דליתניהו בקום אכול מצה לא יהיו בבל תאכל חמץ. וכן בשבת הקשו כן דנימא להיפוך הואיל דליתניהו בזכירה לא יהיו נמי בשמירה יעויי"ש ורק התם לא הי' יכולת לומר כן ואפשר הכא באמת נימא כי אחרי דלית בחולה ובאכל אכילה גסה בל תאכל ליתא נמי במצות ועניתם. כן יש לומר לכאורה סברא זאת דזה הוא סברתו

ח אבל ראה באמת איך שזה טעות גמור. דבשלמא אם לא הי' שום איסור בחולה ואכילה גסה לאכול הי' מציאות לומר זה אבל הלא בהדיא דגם בחולה כמה חילוקים יש בזה. דהא ראשית מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור. וכל שנתיישב דעתו קאי באיסור כדמעיקרא. א"כ בי' נמי יש האיסור דבל תאכל כמו כל אדם. ובפרט בהשובע מאכילת הערב. הרי נשמט מזכרונו של כבוד אחי דין המפורש (בשו"ע או"ח סי' תרי"ב ברמ"א סעי' ו' בשם הכל בו) דרק דברים שאינם מתובלים ומבושמים אם אכל אז דוקא פטור אבל אם אכל דברים המבושמים גם כשהי' שבע הרבה מערב ג"כ חייב. עיי"ש. ובאמת הכל בו הראה רק מראית הש"ס (דמגילה ד' ז') דאמרו שם רווחא לבסימא שכיחא. ולפע"ד יש מקור יותר מפורש לזה. והיינו בש"ס (סוכה ד' כ"ז ע"א) דאמרו שאל אפוטרופס של אגריפס המלך את ר' אליעזר כגון אנא שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר. אמר לי' בכל יום ויום אתה ממשיך כמה פרפראות לכ"ע ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך. הרי לפניך שהוא הי' מסתפק בסעודה אחת ולא הי' יכול לאכול יותר ומה שהי' אוכל יותר הי' אכילה גסה דאין שמה אכילה ולא הי' יודע איך לעשות בסוכה ונתן לו עצה לאכול מיני מעדנים שממשיך האכילה. והכי נמי כן הוא ביוהכ"פ כל שעשה כן שאכל מיני מעדנים ודאי חייב. וכן הלכה. ואיך תאמר שאין עליו איסור דאכילה הרי במיני מעדנים ודברים מבושמים חייב ככל אדם א"כ הרי הוא נמי קאי בבל תאכל ככל שאר אדם. ובפרט שאיך יש לומר דבר כזה שזה אתא ר"ל להשמיענו דלא יאכל בעיוהכ"פ כדי שובע כדי שיקוים בו עינוי כדת. דא"כ הרי עיקר חסר מן הספר ומפני מה בוש הי' ר"ל לומר בפשיטות לא יאכל אדם בעיוהכ"פ עם חשיכה הרבה כדי שלא יבטל ממצות עינוי ולסוף הפך לשונו לגמרי לענין אחר לומר דרק ביום הכפורים פטור ובפרט דאדרבה ממשנה המפורשת יש להוכיח טובא דרשאין כל אדם לאכול הרבה בעיוהכ"פ עם חשיכה נמי דהא תנן בפ"ק דיומא כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה. ובעיוהכ"פ עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה מפני שהמאכל מביא את השינה. הרי מפורש שם דרק את הכהן גדול לא היו מניחין לאכול הרבה בסעודה המפסקת משום שהוא לא הי' ישן כל אותו הלילה. אבל שאר כל אדם שאינו כהן גדול מבואר להדיא דרשאי לאכול הרבה גם בסעודה המפסקת. ואלו לדברי א"א מה רבותי' דכה"ג בזה. אם כל אדם אסורין לאכול הרבה אלא ודאי דריש לקיש מעולם לא הרהר בלבו אפילו לאסור לכל אדם לאכול הרבה עם חשיכה ורק על עצם האכילה של יום הכפורים בא ללמד שאם אכל אז כשהי' שבע פטור. והא דפריך דא"כ מה השמיענו זה רק ביוהכ"פ זה לא קשה מידי. דהרי גם בתרומה כתב זה ובאמת איום הכפורים ומתרומה ילפינן לכל התורה כולה דאכילה גסה פטור בכל האיסורין שבתורה נמי. וכן הוא בהדיא במשנה למלך (פ"ה מה' יסודי התורה ה' ח' ד"ה ודע). וכן איתא נמי בשו"ת נודע ביהודא (מהד"ת חלק או"ח בהשמטה שאחר היו"ד יעויי"ש). וכן איתא נמי ג"כ בשו"ת שואל ומשיב מהד"ר (ח"א סי' נ"ה יעוי"ש). דבכל האיסורין שבתורה נמי אם אכלן אכילה גסה בודאי פטור

ט ובדרך אחר אמרתי בימי סליחות תר"נ. להסביר מה שאמרו בש"ס (הנ"ל יומא ד' פ"ז ע"ב). שמא תטרף דעתו בסעודה דפירש"י שכרות למה דקדק רק שכרות על דרך זה. ואגב יתבאר בטיב בקצרה כל האריכות הנ"ל. דהנה באמת יש לברר לנו מצות העינוי דיום הכפורים איך הוא. אם הכוונה שיהי' האדם מעונה כל יום צום העשור מערב עד ערב. פי' שיהי' רעב מתחלת יוהכ"פ עד צאתו ויכנוס ליום הקדוש כשהוא מעונה מכבר. או לא הקפידה תורה כלל על זה ויכול לאכול ולשתות ולכנוס ליוהכ"פ כשהוא שבע והנה לברירא דהך מילתא נקדים נא דברי הש"ס (דבבא מציעא ד' צ' ע"ב) בעי ר' יהונתן מר' סימא. מהו לחסום בחוץ שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא. או דילמא לא תדוש בחסימה מכל מקום. והכי נמי יש להסתפק לכאורה כן בעשור לחודש תענו את נפשותיכם והאי האוכל בתשיעי