שו"ת ברוך השם עא

אם אכלן אכילה גסה פטור דלא שמה אכילה. ואחר כל הדיחוקים שרצה שם לתרץ הנה הקושיא במקומה עומדת. ועיין בתוס' פסחים פ' ע"פ (ד' ק"ז ע"ב) וז"ל ואומר ר"ת דתרי גווני אכילה גסה יש. והקשה גם על זה הכפות תמרים מנ"ל לר"ת לחלק באכילות. ואחר כל זאת לא הביא לידי תירוץ על ר"ל שהביא ההלכה רק על יוהכ"פ. אבל לפי דבריי בעז"ה יבואו על נכון דאחרי שבזה שיש לו רשות לאכול שוב אינו מקיים מצות עינוי כמו חולה וכדומה וגם אם מתענה מ"מ אינו מקיים המצוה ורק שאין לענוש ע"ז כי הוא כמו לאו שאין בו מעשה ודו"ק. ולכן לא הביא ר"ל הדין רק ביוהכ"פ ולא להקל כ"א להחמיר שכיון שפטור אם אכל אכילה גסה שוב אינו מקיים מצות עינוי. ולכן אסור לאדם לכנוס ביום הכיפורים והוא שבע מלבלוע עוד. ובזה יתורץ על מה שיש לתמוה על לשון הגמרא שסמכו מאמר ר"ל הזה אל מאמר הקודמו דר"ל בא שם להחמיר על האוכל דגם ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת ביוהכ"פ ומשום דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. ותיכף לזה מביא דברי ר"ל דהאוכל אכילה גסה ביו"כ פטור. ויותר הי' להגמרא להביא זאת על מקום אחר מן הדינים שבמשנה הזאת. אבל ר"ל משמיענו גם בזה שיש חומרא להאוכל כי לא יצא בהעינוי ודו"ק. ומעתה יהי' מתורץ לשון הגמרא שמא יארע דבר תקלה בסעודה. ופירש"י של חטא. היינו שהאכילה בעצמה אם תהי' כשירה ובחזקתה שהיא כשירה אבל יאכלנה לשובע והי' בך חטא כי לא יקיים עוד מצות עינוי רק במקצת היום אחר אשר ירעב והתקצף אבל בעת שבעו אם יאכל הוא פטור. הנה בעת הזאת אינו מקיים העינוי והתורה אמרה תענו את נפשותיכם כל יום העשור. ולפי דעתי הוא ברור תה"ל גם לדינא. אשר מעודי הנני מחמיר לבלי לאכול פת בסעודה המפסקת. וגם מן הדברים הקלים מעט מזעיר. עכ"ל כבוד אחי הרב הגאון

והשבתי ע"ז אם כי דברי פי חכם חן ושפתים ישק משיב דברים נכוחים אענה את דעתי בזה אחת לאחת למצוא חשבון בעזר החונן לאדם דעת. ואחלק לסעיפים קטנים

א מה שרצה לומר דאין עיקר העינוי מה שאינו אוכל ואינו שותה (כי בזה הי' לו לענות עצמו בשארי דברים ולחבול בעצמו בחמה וצינה וכדומה). אבל עיקר המצוה הוא רק מה שאסור לו הקום ועשה לאכול ולשתות וממילא מקיים בזה העינוי עכ"ל. אין זה מובן. הלא ביוהכ"פ הוי עשה ול"ת כדכתב הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מה' שביתת עשור) מדענש הכתוב את העובר כרת ש"מ דהזהיר דכללא בידינו לא ענש אלא א"כ הזהיר א"כ כשם דהזהיר את העושה הקום ועשה כגון שאוכל ושותה. כן הוא נמי ממש היושב ואינו אוכל ואינו שותה מקיים בזה לבד המ"ע של העינוי ואיך אומר הוא דאין זה עיקר המצוה. אם לא זה הוי העיקר הרי אין לך מצות עשה בעינוי כלל רק הלאו והרי מפורש בכל מיני המצות שבמצות העינוי ישנה מ"ע לבד הל"ת

ב ומה שכותב אבל אם יעשה לעצמו איזה עינוי ואך אין עליו עונש או איסור כשיבטלם כגון שלא ישב בחמה וצינה אין זאת עינוי המפורש בתורה. ונתבאר מזה שבאם הוא חולה שמותר לו לאכול ולשתות שוב גם אם לא יאכל ויחמיר על עצמו מ"מ לא קיים מצות עינוי. ומסיים כי זה ברור כשמש. לדעתי לא נוכל לומר זה כי ראשית הוא הולך בשיטתו דלא נמצא מ"ע בעינוי רק הל"ת וממילא בחולה שאין בו האיסור של הל"ת אין בו שוב שום מ"ע. והרי בררנו דכל הראשונים חולקים ואומרים דגם מלבד הל"ת יש ג"כ מ"ע א"כ הרי אם אפילו הפיקוח נפש של החולה דוחה כל הל"ת שבתורה ואין עליו איסור אם הי' עובר ואז אם הי' עובר הרי הא שפיר בלי ספק לא תוכל לומר דקיים העשה דהאיך קיימה אחרי שעבר, אבל כשלא עבר והחמיר ולא אכל האיך עולה על הדעת שלא קיימה הרי אדרבה קיימה יותר מכולם דהוא מסר נפשו עליה. ואיך תאמר שלא קיימה. ואך יש לזה מקור אחר היותר נאמן דהיינו למשל בכל שארי מ"ע ול"ת דדינם בהם דיעבור ואל יהרג ובא אדם אחד והחמיר על עצמו ונהרג ולא עבר אם עשה מצוה או הוא מתחייב בנפשו. הנה דין זה מפורש הוא בדברי הר"ם (פ"ה מה' יסודי התורה ה' א' וה' ד'). דשיטתו של הר"ם דמתחייב בנפשו הוא וא"כ לפי"ז ודאי לא שייך שעשה מצוה אחרי שהוא מתחייב בנפשו. אבל שיטת התוספות (במס' ע"ז ד' כ"ז ע"ב) ד"ה יכול דאדרבה צדקה תחשב לו כשהחמיר על עצמו ומסר עצמו על שום מצוה יעוי"ש. א"כ הרי הט נא אזניך ושמע הרי לא מיבעי לשיטת התוספת הלזו ודאי דחולה שהחמיר ע"ע ולא אכל ודאי דהוא צדיק גמור ועשה כרצון השי"ת. אלא אפילו לשיטת הר"ם הלא הוא לא אמר רק היכא שנהרג והמיתה כבר פגעה בו. אז דייקא אומר הר"ם דהוי מתחייב בנפשו. אבל בכה"ג שהי' חולה ביוהכ"פ דמה שהותר לו לאכול רק מחמת הספק שמא יסתכן ואין לך שעומד בפני פ"נ. אבל בדיעבד שאמד עצמו ועלה לו בשתים שלא אכל וגם הוא בריא וחי עדיין. היעלה על הדעת כלל שעשה שום איסור ח"ו אדרבה כ"ע מודים דעשה כהוגן וזכות המצוה תגין עליו לתת רפואה לכל גופו. והרי הוא ש"ס מפורש (יומא פ"ב) נמי כן דהתם אמרו עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה (ושם ע"ב) איתא ההיא עוברה דארחא אתו לקמי' דרבי אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא ופירש"י אולי תוכל להתאפק. ואם איתא כדברי כ' אחי למה התחיל רבי להחמיר כלל ולבקש ולמצוא עצות לנפשה הלא אחרי שהדין נותן שרשאין להאכילה א"כ הרי הא לדבריו לא יהא שום תועלת כלל גם כשתחמיר על עצמה ולא תאכל. ולחנם על לא דבר כלל מצא רבי העצה. אתמהה. אלא ודאי הדבר ברור כשמש להיפוך דחולה שמחמיר על עצמו ויצא בשלום נפשו מהתענית ולא איחזק ודאי דעשה מצות ה' כהוגן ושכרו אתו. וכאשר קרא רבי על ההיא עובר בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ולא לומר ח"ו להיפוך דלא חלה עליו שום מצוה כלל

ג ועוד יש סתירה לזה ממשנה אחרת דתנן התינוקות אין מענין אותן אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתים ופירשו בגמרא היינו השלמה מדרבנן. וקשה עליו דא"ת דכל שאין בו האיסור כשיבטל ויאכל שוב אין בו המצוה כלל. א"כ הרי תינוקות הא פטורין הן ודאי ואין שום איסור כשיבטלו ויאכלו ואיזה שום חינוך הוי בהו כשיהיו מעונין א"ו דאין זה תלוי בזה וד"ל

ד ואך העיקר הוא לבוא לתוך שעריו לראות דמיונו שדימה בעבור כי כמו שהצער של חמה וצינה אם הצטער לא עשה שום מצוה בצערו זה והטעם הא הוי רק משום דאין איסור עליו כשלא יצטער לכן לא עשה מצוה בהצטער כן נמי בחולה אחרי שאין עליו איסור כשלא יצטער ה"נ לא עושה מצוה כשמצטער. והנה לפום רהיטא הדמיון עולה יפה. אבל לבתר העיון אין שום דרך לבוא לזה. דאם הי' התם מלתא בלא טעמא הי' יכולת לדין כן אבל זיל בתר טעמא מפני מה באמת אינו מצוה להצטער בחמה או בצינה הוא דילפינן זה מפי השמועה מהיקשא או במה מצינו דאיסור מלאכה מה מלאכה שב וא"ת אף העינוי נפש שב וא"ת. פי' דהתורה למדה לנו שהקפידא שלה שהאדם מצער עצמו ביום צום העשור יהי' רק באופן שלא יעשה לו בקום ועשה דבר עונג. אבל לא עלתה על דעתה שהאדם יעשה לו בקום ועשה הצער דזה לא נאמר לאדם מעולם שיעשה לו שום צער בעולם בקום ועשה כלל וכלל דאין זה דמיון דמלאכה. ובצער חמה לא תמצא כי אם שיהי' מחויב לילך לישב בחמה א"כ יהי' בקום ועשה הצער וזה לא צותה התורה. ולכן כיון שהצער הזה לא עלה על דעת התורה כלל לכן גם היכא שיושב ממילא בחמה רשאי לו לילך ולישב בצל כיון שלמדנו דאין זה בכלל עינוי נפש של התורה כלל. אבל טעם הדבר מפני מה באמת לא בא זה בכלל