שו"ת ברוך השם ע

ישראל את רגל ביעתן (דתו אין כאן חששא דימכור לישראל). ואם תאמר א"כ הא לפי זה יוקשה לן אמאי הוצרך כל הני. הא הי' יכול רבי בעצמו לעוקרן ע"י עכו"ם ולעכב אותן לעצמו. כיון דע"י עכו"ם ליכא איסור צער בעלי חיים על הישראל. אבל אי משום הא לא אריא. דהלא ובפ' השוכר את הפועלים ד' צ' ע"א) איתא התם איבעי להו אומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה שלך מהו מותר או אסור עד ר' חידקא וכו'. ופסקו ברא"ש ובנמ"י ובטור דאסור. דאיסור שבות נוהג באמירה לעכו"ם אפילו באיסור לאו עיי"ש. (לבד בהגהת אשרי מא"ז פוסק דמותר בדישה של עכו"ם עיי"ש). והמעיין בדברי הנמ"י יראה להדיא דהכי איתא התם ונקטינן דאסור לומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה שלך כיון דהוה עושה איסור בדבר של ישראל וכו'. והא דאיתא במכילתא דבמלאכת עכו"ם ליכא משום אמירה לעכו"ם. היינו בשאינו עושה במלאכת ישראל כלום. עכ"ל הנמ"י עיי"ש. וא"כ לפי זה ניחא שפיר פירש"י הנ"ל בד' ז' ע"ב דהא דאין מוכרין להעכו"ם. היינו דתנן אין מוכרין להן בהמה גסה דוקא קתני דאם הי' בהמה דקה מותר. דהתם יש דרך לצאת מן החשש הנ"ל היינו ע"י מכירה על תנאי שימכור לו על מנת לעקור את הרגל ביעתן בפני הישראל דזה מותר. ואין עובר משום צער בעלי חיים כלל כיון דהעכו"ם עושה בבהמתו ודאי מותר כדעת המכילתא דלית במלאכת עכו"ם משום אמירה לעכו"ם. ואין בזה אפילו משום איסור לחוד. ואחרי שהודיענו אלהים את כל זאת דמוכרח לפרש התם בפירש"י באופן הנ"ל. יצא הדבר בצ"ע. א"כ גם בדף נ"ג בספק דרוסות יש לעשות כמו כן. דהא יכול למוכרן לעכו"ם על מנת שהעכו"ם יחתוך מהן הרגל במקום הטריפות דאז לא ילקחם ישראל ממנו. ודו"ק

סימן כ"א

עיין בש"ס (נדה כ"ה ע"ב) פרכינן למאי נפקא מינה בהא דתנן במשנה (ד' כ"ד ע"ב) המפלת סנדל תשב לזו"נ. והלא קיי"ל אין סנדל בלא ולד. ומצד וולדה טמאה. ורצו הש"ס שם לצייר נפקא מינה בשגם בשילדה נקיבה עיי"ש. ואני אומר יגדיל תורה ויאדיר מדבריהם הקדושים הוצאתי עוד נ"מ. דהיינו אם ילדה עמו זכר ועוד הפילה עמו דבר שא"י אם צורת אדם אם לאו. דקיי"ל לקמן במשנה (כ"ט ע"א) המפלת ואינו ידוע אם ולד הוא תשב לזכר ולנקיבה ולנדה וכן הופסק הדין. אך לכאורה עדיין תקשה כיון שכן הדין כאשר אמרתי. א"כ הדרא קושיין לדוכתין מאי נפקא מינה מן הסנדל. אך דהנה התוספת (בד' כ"ז ע"א. ובד' כ"ט א') הקשו הלא יש לפנינו ספק ספיקא שלא תשב אלא לזכר לחודא. משום דהרי אתה מסופק אם ולד הוא. ואם תמצא לומר ולד ולא רוח. אפ"ה שמא זכר הוא. ותירצו משום דהרי יש לך עוד ספק ספיקא להקל כשתראה ביום ל"ד ויום מ"א תאמר שתטבול למחרתו ותשמש לאורתא. ספק שמא אינו ולד כלום וא"כ הרי היא כעת שומרת וכו'. דהא מיום ל"ד תחלת נדתה. ואם תימצא לומר ולד הוא. אפ"ה שמא נקיבה וביום מ"א עדיין דם טוהר הוא. והוה תופס החבל בשני ראשין. להכי איצטריך לן למיזל בה בכל הדברים לחומרא. עיי"ש בדבריהם הקדושים. אבל הכא בשכבר ילדה עוד בן זכר עם הסנדל א"כ אם לא הי' חומרת הסנדל היינו אומרים שפיר דעל הדבר שאינו ידוע לנו אם ולד אם לא שלא תשב רק לזכר לחודא משום ספק ספיקא. שמא אינו ולד. ואם תימצא לומר ולד שמא זכר. ומאי יש לחוש לסברת התוספת שמא כשתראה ביום ל"ד תרצה לומר תחלת נדה הרי כאן לא תוכל לומר זה. דהא אפילו אינו ולד כלל הרי מצד הזכר ודאי אתה מוכרח ליתן לה ימי טוהר. וממילא כשתראה ביום מ"א ודאי תטמא אותה מדין ספיקא שמא זכר הי' ולא נקיבה. והשתא ביום מ"א התחילו ימי נדתה ולא תחלה מזה. והי' נמצא דימי טומאה לא היו לה רק ז' ימים. אבל בחומרת הסנדל חשב ודאי י"ד ימי טומאה. ומעתה לפי הנ"ל צריך עיון על מה שכתב הטור יור"ד (סי' קצ"ד) סוף הסימן הפילה שליא תחלה אפילו ילדה אח"כ בן קיימא אפילו הכי חוששין לולד אחר בשליא וצריכה לישב י"ד ימי טומאה מחמת השליא. וע"כ הפירוש כשהולידה ב"ז. דאם נקיבה אין נפקא מינה מן השליא וכמ"ש הב"י שם ולפי הנ"ל הרי יש להקשות כיון דילדה בן זכר א"כ ממילא יש לה ימי טוהר מחמת הזכר והדר הדין להתירה בטומאת ז' מטעם ספק ספיקא ספק אין ולד בשליא ואם תימצא לומר יש ולד שמא זכר ולא נקיבה. ודו"ק היטב בזה

סימן כ"ב

בשנת תר"נ יצא כבוד אחי הרה"ג ר' ברוך עסמאן ז"ל לדון שני דברים חדשים בהלכות צום העשור בפלפול יקר ונעים. ואנכי בענ"ד מצאתי אם כי המה עריבים לאוזן שומעת אבל אליבא דהלכתא לא מתוקמא ולכן אסדרם פה לפנינו. וז"ל

הנה עשיתי סיום בבהמ"ד על מסכת יומא שלמדתיה בדקדוק. ואמרתי לפני אנשים לומדים מאמר אחד אשר גם לפניך אחי יקירי הנני לחבב את המאמר הזה: ז"ל הש"ס ליומא ד' פ"ז ע"ב) מצות וידוי ערב יוהכ"פ עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה. (ופירש"י מחמת שכרות). ואעפ"י שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה (ופירש"י דבר קלקלה של חטא). עכ"ל. והקשיתי למה לנו לחוש שיארע איזה חטא באכילה של סעודה הזאת יותר מכל השנה שאנו מעמידין כל דבר על חזקתו גם באיסורין ובעריות כמו הניחו חולה או זקן נותנו לה בחזקת שהוא חי וכדומה ובכאן נחוש לזמן קצר כזה שמא יחטא באכילה ולפי הנראה היינו שיזדמן לו איזה מאכל של איסור וכדומה. ואמרתי תה"ל דבר יקר עפ"י לשון הגמרא שם (ד' ע"ד ע"ב) ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שב וא"ת אף עינוי שב ואל תעשה וכו'. ולסוף מאמר הגמרא להוסיף עוד תנאי דומיא דמלאכה מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלוק בו. ופירש"י מה מצות שבת שב ואל תעשה הוא אף מצות עינוי שב ואל תעשה דבר המבטל ממך את העינוי הוא ואין זה אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ עכ"ל. ולהלן פירש"י שעינוי צריך להיות בכל צדדיו יצאו חמה וצינה שאם ישב הרי הוא בעינוי ואם לא ישב הרי הוא אינו מצווה לישב עכ"ל. מבואר דעיקר העינוי של יוהכ"פ לא יקרא מה שאינו אוכל ואינו שותה כי בזה הי' לו לענות את עצמו בשארי דברים ולחבול בעצמו בחמה וצינה וכדומה. אבל עיקר המצוה הוא מה שאסור לו לאכול ולשתות היינו הקום ועשה אשר המה מבטלים העינוי וממילא מקיים בזה העינוי. אבל אם יעשה לעצמו איזה עינוי ואך שאין עליו איסור אם יבטל זה העינוי כגון שלא ישב בחמה וצינה אין זאת עינוי המפורש בתורה. הנתבאר מזה שבאם הוא חולה שמותר לו לאכול ולשתות שוב גם אם לא יאכל ויחמיר על עצמו מ"מ לא קיים מצות עינוי ודו"ק. כי זה ברור כשמש: והנה שם בגמרא (ד' פ' ע"ב) אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק עכ"ל. ופירש"י על ד"ה אכילה גסה שאכל לילי יום הכיפורים על השבע שהי' שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה עכ"ל ועיין בספר כפות תמרים על זה הדין דר"ל דהקשה אמאי משמיענו ר"ל הדין ביוהכ"פ לאשמעינן דבעלמא במק"א כגון חלב או חמץ