שו"ת ברוך השם סט

למנוול ומוכה שחין. הרי נהי דלא חזי למיקם וכו' אבל עכ"פ מי איכא עבדא דלא מזדבן בפרוטה לעשות וולדות. והא הוכחנו דזה הוי שם שעבוד וקנין לדבר הוולדות מדף מ' וד' מ"ד. אלא ודאי הוא הדבר דרק שיהי' המנוול הלז גם מוכה שחין דאז דייקא אין לו דמים דאז לא ראוי להוליד וולדות דממקתו וגורמת לו מיתה. ועל פיקוח נפשו מצווין גם על מנוול ומוכה שחין כדמוכח בהדיא שם בגיטין גופא דהוצרכו שיהי' טריפה דייקא ודו"ק. וביותר בפשיטות בערכין נפשות כתיב ודו"ק. ולכן הרי אדרבה היא הנותנת דמהאי סוגיא מוכח דאסור לשמש עם אשה לעולם. ודו"ק

סימן י"ח

יש לחקור בהא דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו. האיך יהי' הדין במי שנדר שלא יעשה מלאכה ביום פלוני אי מותר לעשות מלאכתו על ידי אחרים או לא. וכן נמי אם מותר הוא לעשות מלאכתו של אחרים. או בכל גוונא אסור

הנה במשנה (נדרים ד' מ"ג ע"א) איתא השאילני פרתך לא פנויה היא. א"ל קונם פרתך שאני חורש בה (הרי הדין) אם דרכו לחרוש בעצמו. הוא אסור וכל אדם מותרין (לחרוש לו בשליחותו). ואם אין דרכו לחרוש. הוא וכל אדם אסורין. עכ"ל המשנה. ובזה פליגי הרמב"ם ז"ל והטור יור"ד בסי' רי"ח. לפי גירסת הרמב"ם הוא וכל אדם אסורין. והטור גורם בשינוי שאם אין דרכו לחרוש הוא מותר וכל אדם אסור עיי"ש. הרי עכ"פ הא מוכח מהך משנתינו דכל היכא דדרכו של הנודר והנשבע לעשות דבר הנדור בעצמו הוא דוקא אסור אבל כל אדם מותרין לו על ידי שליחותו. א"כ הכא נמי ודאי הדין יוצא דהוא דוקא אסור אבל שליח יכול לעשות. אך לפי זה הא יוקשה הרי קיי"ל אין שליח לדבר עבירה אף היכא דשליח לאו בר חיובא. לחד מ"ד בבא מציעא ד' יו"ד ע"ב) היכא דאי בעי עביד עיי"ש. כגון כהן האומר לשליח ישראל לקדש לו אשה גרושה דפטור המשלח. ואפילו הכי הא כתבו התוספת שם דהישראל עובר אלפני עור והכא מותרין לו אחרים לעשות שליחותו בלכתחלה. יש לומר דזה לא דמי להתם. דהתם הוי איסור של כהן איסור הבא מאליו. וחל עליו האיסור בכ"ג דהא עיקר איסורו הוא שלא תהא גרושה מקודשת לו ולא תלי במי שקדשה רק שלא תוקדש לו. אז ודאי היכא דהקדושין חלין ודאי דעובר השליח אלפני עור כיון דהוא ספי לי' איסור והוי כמו הושיט יין לנזיר דעובר אלפני עור משום דהנזיר הא עיקר איסורו שהוא נהנה מהיין. אבל הכא כיון דעיקר האיסור דהוא אסור לא הוי רק מחמתו שהוא בעצמו אסר על נפשו אזלינן בתר לשונו דהוא דרכו לחרוש אז אמרינן דלא כיון להנאת הפרה רק לחרישה שלו ובהנאה לא נאסר מעולם. משום הכי היכא דהוא אינו חורש רק על ידי שלוחו הא השליח עושה לו דבר היתר שגם להנודר מותר כן. והאיך שייך בזה לפני עור ודו"ק. וזה ברור. וא"ת הלא בש"ס (נזיר ד' י"ב ע"ב) איתא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי עביד עיי"ש. וא"כ הרי יוקשה האיך מותר לעשות שליח הרי כיון דהוכחנו דכל היכא שדרכו לעשות בעצמו ונדר אז אחרים מותרין לו. יהי' הדין לפי זה גם בדבר שאין בו מעשה בידים. ואין ביד השליח שום כח מלבד המשלחו כמו הנודר שלא ימכור דבר לפלוני והוא דבר שדרכו למוכרו בעצמו. דאם אמרינן דשליחו מותר למכור יכול הוא לעשות שליח לדבר זה. ובכהאי גוונא הא בעינן דוקא דיהא השליח במקום המשלחו וידו יד בעל הבית דאם לא כן מה שמכר אינו כלום. ואין בו ממש והבן. ומהמוכח מהמשנה הנ"ל יכול שפיר לעשות שליח. והוא כמותו. על זה שפיר יוקשה הא מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח מי יכול לעשות שום דבר כההיא דנזיר הנ"ל. אפילו הכי יש לומר דאי משום הא לא קשה כלום. ולא דמי הדין הזה לדין דמסכת דנזיר. עיי"ש

סימן י"ט

עיין בגמרא (חולין ד' ע"ט ע"א) בהא דאמרו שם ר' אבא אמר לשמעי' כד מעיילת לי כודנייתא בריספק תעיין בהני דדמיין להדדי (בסימנים) ופשטינן שם בגמרא ש"מ קסבר ר' אבא אין חוששין לזרע דאב עכ"ל. ופירש"י שם דמדקסמיך ר' אבא דוקא על הנך סימנים שמע מינה דאין חושש לזרעי' דאב דאי חושש הא אפילו אי אינן דומין להדדי נמי מותר דאפילו דהא' אביה חמור ואמה סוס. והב' אביה סוס ואמה חמור כיון דחוששין לזרע דאב א"כ הרי יש צד סוס וחמור בכאו"א. ומדהצריך ר' אבא לסימנים דוקא ש"מ שאין חושש לזרעי' דאב עיי"ש והנה לכאורה קשה. למה הוצרך רש"י ז"ל להוכיח כן הלא בפשיטות יש לן להוכיח שפיר דר' אבא אין חושש לזרעי' דאב דאם הי' חושש מאי אהני לי' הסימנים דדמיין להדדי וש"מ דאמן אחת. הלא עדיין יש לחוש דילמא אביהן מחולקין והוה כלאים. ומדסמיך על הסימנים שמע מינה דאין חושש רק לזרע דאם ולא דאב ודו"ק. אבל המעיין בדקדוק דברי הר"ן ז"ל יראה לעינים שדקדק הר"ן ז"ל בפירושו. ופי' שם על הא דאיתא בגמרא כודנייתא בריספק פי' הר"ן כד מעיילת לי "פרדות בעגלה עיי"ש היטב. והנה המעיין בפירוש הסוגייא יראה דכל היכא דאיתא לשון פרד או פרדות הכוונה הולך על הנך דאתיא מסוס וחמור. א"כ כד משרתו עייל לי' הפרדות ודומין להדדי ע"כ דשניהן אתיין מסוס וחמור וכיון דדומין להדדי בסימנים ש"מ דאמן אתיא מסוס ואביהן מחמור ע"כ. ודו"ק היטב

סימן כ'

עיין בגמרא (חולין ד' נ"ג ע"ב) ההיא שרקפא מלא עופות ספק דרוסות אייתינהו לגבי שמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופרכינן שם בגמרא למה לי' לחנקינהו וכו' ולזבינהו לעכו"ם. הדר וזבין לישראל. והנה לכאורה קשה אמאי לא מצא שמואל שום תקנתא רק לחנקינהו ולשדינהו בנהרא. הא עדיין יש לן פעולה לצאת היינו לשווינהו טריפה הניכרת לעין דתו אין כאן חשש לשמא ימכור לישראל דהיינו ליחתוך רגלייהו מצומת הגידין ולמעלה דתו ודאי לא ילקחם בר ישראל. כדאיתא בפוסקים דכל היכא דהטריפות ניכרת אין חוששין למכור לעכו"ם עיין ביו"ד סי' נ"ז. והנה לפום ריהטא יש לתרץ עפ"י הא דאיתא בגמרא (חולין פ"ק ד' ז' ע"ב) גבי הני כודנייתא (פירש"י פרדות) דהוה מזיקין. דאמר רבי לרבי פינחס בן יאיר דיעקור את רגליהן ולא יוכלו לבעט אמר לי' רבי פינחס איכא צער בעלי חיים. עיי"ש. והיינו כדקיי"ל (בפ' א"מ) דצעב"ח הוה ד"ת. וכן פסקו (ברי"ף ורמב"ם עיי"ש). וא"כ לפי"ז יש לן לומר דהיינו טעמא דלא מצי שמואל לחתוך את רגלייהו מארכובה ולמעלה משום צער בעלי חיים ודו"ק. אבל בשנעיין עוד בזה נראה להוכיח איפכא. דהנה הא שם גופי' בגמרא איתא דאמר רבי לרבי פינחס אזבנינהו אמר לי' רבי פינחס ולפני עור לא תתן מכשול עכ"ל. פירש"י דכי היכא דאסורין לך הכי נמי אסורין לאחריני והא ליכא למימר דמזבין לעכו"ם דתנן אין מוכרין להם בהמה גסה ע"כ פירש"י ז"ל. והנה הא ודאי מדפירש"י ז"ל כאן טעמא דאסור לזבין לעכו"ם מטעם אחר ולא פי' כפשוטו כיון דהכודנייתא הרי הא אסורין לישראל וא"כ הרי יש לחוש שמא יחזור וימכור לישראל כדאיתא בגמרא ד' נ"ג הנ"ל. ואז אפילו תהא בהמה דקה לא יועיל כלום כיון דאיכא חששא דיחזור וימכור לישראל. אלא ע"כ דהכי פירושא בכוונת רש"י ז"ל. דוודאי אי לאו הטעם דאין מוכרין לא הי' שום חשש אחר. ושמא יחזור וימכור לישראל יש לומר דהא יכול למכור לעכו"ם על מנת שיעקור מהן העכו"ם בפני עין