שו"ת ברוך השם סו

בש"ס ר"ה ובאו"ח סי' תקפ"ז דיש קול הברה. וכתבו הט"ז שם דאפילו בלי בור ודות ומערה רק שתקע בחדר או בבהכ"נ אפה"כ אחרים העוברים אחורי בהכ"נ יוכל להיות שישמעו קול הברה. אלמא דאפילו בשופר דאין לו ה' מוצאות ותמונת אותיות אינם שומעים זולתי קול אפ"ה יצויר שישתנה קולו מחדר לחדר. וא"כ ק"ו וב"ב של קל וחומר בקול הדיבור מאדם שהקול נחתך בדיבורים דפשיטא דישתנה לקול הברה. או לקול אחר וד"ל. וא"כ הכל מתורץ בעז"ה. דהא דכלל הש"ס דט"ע דקלא הוי טביעת עין היינו באמת ודאי אבל היינו דוקא בדמיון הזה שנקטו בעלי הש"ס סומא באשתו וב"א ע"נ בלילה. דהבעל ואשתו בחדר אחד עמה סמיך לה. אבל מחדר לחדר פשיטא דלא מצינו בשום מקום היפך מזה דבוודאי יצויר מחדר לחדר קול הברה. והנה ברש"י בסנהדרין כתב רש"י בהדיא דמכמינן לי' העדים בחדרי חדרים משום הכי הוכרחו הנכמנין לראותו בעיניהם ממש. ולא על קול בלבד דהא לא עמדו עמו בחדר אחד וד"ל. ודו"ק בזה כי נכון הוא

סימן י"ב

איתא בש"ס (מכות ד' ב' ע"ב) רמז לע"ז רמז הא כתיב אלא שלוקין מנלן מהצדיקו. ות"ל מל"ת משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכן הדין להלכה דלוקין רק כה"ג. היכא שאין בהן דין הזמה. וכן לקמן במשנה (ד' ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מאתים ונמצאו זוממין לוקה ומשלם שלא השם וכו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה. ובש"ס ר"מ גמר דע"ז לוקין ממש"ר ורבנן לא גמרו ממש"ר דהוי קנסא. משמע בהדיא דרק לר"מ גמר דלוקה ומשלם. אבל לרבנן לא משום דלא לקי בלאו דלת"ע משום דהוי לשאב"מ. ועיין בתוס' שם (ד' ע"ב) ד"ה גמר משמע דלר"מ ג"כ לא לקי בע"ז משום ל"ת רק מבין הכות הרשע. והיותר מפורש הוא בספר (החינוך מצוה שנ"א) דכתב דבכה"ת לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם ואל תהרהר משום עקימת שפתים הוא דהוי מעשה. דלאו הכי דהא אסיקנא בסנהדרין דעק"ש לא הוי מעשה. רק דגזה"כ מהם שהמלקות מפורש בתורה כגון מש"ר וע"ז עיי"ש. וכן כתב (במצוה תקכ"ד) דנצטווינו לעשות לע"ז כמפורש בתורה הן בממון הן במלקות הן במיתה ואעפ"י שאפשר לעבור מבלי מעשה כדאיתא פד"מ. אפ"ה לוקין מריבוייא דקרא מוהצדיקו את הצדיק. עכ"ל. א"כ מפורש דאנן דמלקין הע"ז גם היכא דא"א לקיים הזמה הוא רק משום הכתוב והצדיקו. אבל משום ל"ת לא דהוי לאו שאין בו מעשה. והיינו ע"כ דעש"פ לא הוי מעשה. וקשה לי טובא הא ר"י ור"ל ה' כר"י ור"י אמר דעק"ש הוי מעשה. והנה (ביום ד' א' דר"ח אייר תרמ"ב) בררתי הדברים לאשורן היינו דתדע כללא רבתי דלעולם ודאי אמת דהלכה כר' יוחנן דעקימת שפתים הוי מעשה. אך צריך לזה לידע שגם ר' יוחנן לא אמר זה הכלל רק שיצטרף אליו שני דברים היינו אחד שע"י הדיבור תתעביד מעשה כמו מימר דע"י התמורה נתפס החול בקודש כמש"כ והי' הוא ותמורתו קודש. וכגון חסמה בקול דע"י הקול שגער בה הרימה ראשה ולא אכלה הרי אתעביד מעשה ע"י הקול. ב') שיוקשה לך א"כ בעדים זוממין הא נמי ע"י דיבורם אתעבד המעשה שהרי ע"י הגדתן מתחייב הנידון. הנה יש עוד דבר היינו שבעינן שלא תהי' בלב ולא בראי' אבל ע"ז הרי ישנן בראי' ולכן כיון דראי' הא ודאי לית מאן דפליג דלא הוי מעשה כלל. וכיון דעיקר העדות חלה ע"י ראי' לכן א הוי מעשה בע"ז שכן ישנן בראי'. כן הוא עיקר התירוץ על הקושיא הנ"ל. ולכן שפיר גם לר' יוחנן החליט הש"ס דבע"ז לא הוי מעשה. והיינו רק משום שכן ישנן בראי' והש"ס דסנהדרין ס"ה ע"ב) מקשה באמת על ר' יוחנן עצמו כקושיא הנ"ל איך הוא סובר דעקימת שפתים הוי מעשה הא בע"ז תנן דלא הוי מעשה ולפי שיטתו יוצרך להיות דתהי' מעשה ומשני שם כנ"ל. שאני ע"ז שכן ישנן בראי' זהו ברירא דהך מלתא. ודו"ק בזה

סימן י"ג

הנה קיי"ל בכל הש"ס כהא דתנן במשנה (כלים פ' כ"ה משנה ט') כל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ועיין (שבת נ"ח ב'. וש"ס קדושין נ"ט סוף ע"א) עיי"ש. ואיפסקא ק בר"ם (פ"ח מה' כלים ה' יו"ד) עיי"ש. והנה (בפ' כ"ח מכלים משנה ה') תנן כפה (היינו מטפחת שבראש האשה) שהיא טמא מדרס ונתנו על הספר הרי הוא טהור מן המדרס. והובאה משנה זו בש"ס בבלי (סנהדרין מ"ח ע"א) וע"ש בתוס' ד"ה נתנו. והנה הלא יש להקשות ע"ז הלא אלו המשניות סותרין זא"ז. דכאן מפורש דבעינן שינוי מעשה דייקא. ואלו כאן בכפה ודאי לא הי' שום שינוי מעשה וכדהוכיחו התוס' בסנהדרין שם דאת"ל דהי' איזה שינוי מעשה למה נצרך עוד למיתני שנתנו על הספר עיי"ש. והיא קושייא אלימתא. ועמדו ע"ז התוס' (בשבת נ"ח סוף ע"א) ד"ה אעפ"י וכו' וז"ל והא דאמר בנ"ה כפה שנתנו על הספר טהור מן המדרס אעפ"י שלא עשתה שום שינוי מעשה. וי"ל כיון דנאסר בהנאה חשיב כשינוי מעשה עכ"ל. וכן הוא בהפסקי תוס' שם. וא"כ כללא הוא. אבל לפע"ד יש להפליא על דבריהם בזה קושיא עצומה. וטרם אחלה אציגה בהקדם ביאור לדבריהם. דהנה הלא לכאורה אין פירוש למו. ויש סתירה לזה מש"ס מפורש בכמה מקומות ועיקרו מש"ס (ב"ק ס"ט ב') אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינה שלו. ועיין (בר"ם פ"ו מה' ערכין) ועיין (שו"ע חו"מ סי' שנ"ד סעי' ו' עיי"ש). ואם נימא דהקדש כיון דנאסר בהנאה חשיב כשינוי מעשה. הלא קיי"ל שם בב"ק דכל שינוי מעשה לא בעייא יאוש. ואפילו קודם יאוש קנה. ונפסק כן (בר"ם פ"ב מה' גזילה. ושו"ע חו"מ סי' ש"ס). ואף דלעולם הקדש כיון דנאסר בהנאה הוי שינוי מעשה אך מ"מ לא הוי רק שינוי החוזר דמודו כ"ע דבלא יאוש פשיטא דלא קני. ועיין (בחו"מ סי' שנ"ג סעי' ב') הא ליתא דהרי התוספת שם (בב"ק ד' ס"ז א') ד"ה מעיקר וכו' כתבו דנהי דיכול למיתשיל עליה ויהי' היתר מ"מ לא מיקרי מחמת זה שינוי החוזר לברייתו דהא לא שכיחא עכ"ל עיי"ש. ואני עוד מוסיף נופך משלי בביאור הדבר דלא הוי שינוי החוזר במה שנשאל על ההקדש. דה"ט דכל שינוי החוזר דלא הוי שינוי הוא משום דכיון דלא נשתנה כ"כ שלא יהי' עוד באפשרות להדוריה אין זה שינוי כ"כ להיות חשוב. ועדיין מיקרי אשר גזל כעין שגזל. והיינו דייקא בשינוי החוזר דעלמא כמו עפר ועבדי' לבינתא דהדר משוי לי עפרא. פי' מש"ה מה שכהיום הוא לבינתא לא מועיל. דהא אפילו כשהיא כעת ברור לבינתא הרי מלבינתא נמי יוכל להיות עפר. והיינו דייקא בכה"ג. אבל מהקדש חולין אי אפשר. רק דהחכם עוקרו ולא הי' הקדש מעולם אבל אם הי' הקדש לא יועיל שאלה לעולם. משו"ה כל זמן שעדיין לא נשאל והרי השתא קודם שנשאל הרי הוא הקדש ושפיר לא מיקרי כעין שגזל. ודו"ק היטב. וא"כ לדברי התוס' דשבת דכל שנאסר בהנאה חשיבא כשינוי מעשה הרי היא שינוי מעשה שאינה חוזרת וקיי"ל דקני בלא יאוש. ולמה לא יכול להקדיש ודו"ק. וא"ל דכל זה לא מהני רק בקנה קודם שהקדיש אבל לא בשעיקר ההקדש תלי בזה. הרי את"ל כן יוקשה דברי התוס' (שם ס"ז ד"ה אמר עולא) דביארו דלר"י ועולא יאוש כדי לא קנה רק בשינוי השם או בשינוי רשות. ומש"ה כל שהקדישו דיש כאן שינוי השם (כדאמרו בש"ם מעיקרא חולין והשתא הקדש) חל ההקדש עליו. דהא הוי יאוש ושינוי השם. ורק למצות קרבנו אינו עולה לו דכיון דלא קנו לו אלא מחמת ההקדש שהקדיש ולא הי' קנוי לי' קודם פסלי' רחמנא להקרבה