שו"ת ברוך השם סד

בחצוצרות ושופר הא רק בר"ה ויוהכ"פ של יובל א"כ תדיר קודם הא ליתא דא"כ הרי יוקשה למה באמת שופר מארי אם שניהן שוין יתקעו כל שלשתן בשיעור שוה והא ע"כ כולן משתמעין משום דחביבא יהבי דעתייהו כדאיתא בש"ס (ר"ה כ"ז) א"כ יסיימו ג"כ בשוה. וגם למה באמת השופר באמצע יהיו הן באמצע אחרי שהן רבים שהן שנים והשופר אחד. אלא הברור כשמש דאין שום זכר בתורה בשום מקום שיהי' שייכת למצות תקיעת שופר של ר"ה שנתחייבו כל ישראל לשמוע לשמוע קול חצוצרה דא"כ איך יוצאין כל בני ישראל במדינה אלא דברור דחצוצרות לא שייכים כלל ואשר אלמלא סמכה דוד ברוח הקודש בתהלים ולא הי' מזכיר תיבת בחצוצרות הזה לא היו תוקעין גם במקדש עמהן כלל. א"כ הא שוב לא שייך שהן שנים וגם לא שייך תדיר כלל וגם ברמב"ם ז"ל מבואר שרק משום הך כתוב דתהלים לכן תוקעין גם בחצוצרות במקדש א"כ אין שייך כלל למצות השופר והא לא אמרו תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם רק היכא ששניהם נוהגין בהמצוה בשוה ממש אז מקדימין התדיר אבל היכא שהאינו תדיר הוא לבד המצוה מה מקום להתדיר וזפו"ב. והדרא לפ"ז קושין לדוכתין למה הקדים דוד מלכנו בחצוצרות. וגם אין לומר דדה"מ ע"ה קאי על תעניות דתנן במסכת תענית שהיו תוקעין גם בשופר ועיקר היו החצוצרות שנאמר כי יבוא ח"ו הצר הצורר והרעותם בחצוצרות ונזכרתם ונושעתם. ולכן הקדים שפיר דהע"ה בחצוצרות להשופר (אגב דין הניין לי בזה שאנחנו מזכירים המסכת הקדושה ר"ה שהי' אבינו קדוש עליון זי"ע יודעה על פה והי' בקדושתו וטהרתו שוגרה על פיו הקדוש בכל שבת בשבתו בלילי חורף ובזה יעמוד לנו למליץ יושר ליום המשפט שיתמלא עלינו ברחמים אמן) הא ג"כ ליתא חדא דא"א לומר כן דהא כל תקיעות דתענית בשופר הוי רק דברי סופרים ולא שייך שידבר בהם דוד הע"ה בזמירותיו הקדושים והטהורים. והשנית מענינו אתה למד דבפסוק הקודם אומר זמרו לה' בכנור בכנור וקול זמרה ואח"כ תיכף סומך לזה בחצוצרות וקול שופר א"כ קאי על זמן שמחה לא ח"ו על עת צרה שלא תבוא והוא ברור מאוד וא"כ בודאי קאי דוד מלכנו רק על ראש השנה שהוא יום שמחה לכל ישראל וכדכתב התוספת יו"ט (פ"ב דתענית משנה ג') דראש השנה יום שמחה ועליו אומר הכתוב וביום שמחתכם יעו"ש. ושוב הדרא קושיא לדוכתי' למה הקדים כאן בחצוצרות קודם השופר. ותדע דהא בתהלים גופא במזמור ק"ן אומר הללוהו בתקע שופר והדר הללוהו בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה וכאן הוא בא ומקדים חצוצרות לשופר ואין פירוש לזה והתימא שלא העירו כלל ע"ז

אבל אומר לכבוד היום הקדוש לאדונינו דבר נכון ומתקבל בעז"ה. והוא בהקדים מה שיש לתמוה על סוגיא אחת בש"ס כאן בהא דאמרו (ר"ה כ"ז ע"ב) הפכו ותקע בו לא יצא ול"ת ככיתונא אלא שהרחיב הקצר וקיצר הרחב מ"ט כדרב מתנה דאמר רב מתנה והעברת דרך העברתו בעינן. ונפלא לי המאמר הזה למאוד הלא איתא בש"ס (דסוכה מ"ה ע"ב) אמר ר' ירמיה משום רשב"י כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים. ונפסק כן (בר"ם ה' לולב וטוש"ע) א"כ די לנו במאוד הלימוד הזה דרשב"י מפסוק עצי שטים עומדים דמזה היינו נמי יודעין דהפכו להשופר ותקע דלא יהי' יוצא ידי חובתו כיון דאינו דרך גדילתו ועל מה הוצרך עוד רב מתנה לפסוק אחר דהא כיון ששינה מרחב לקצר ומקצר לרחב מה לך אין דרך גידולו יותר מזה והיא קושיא נכונה לדעתי. אבל בשיתורץ לנו קושיא הזאת יתורץ לנו נמי הדיוק דלעיל ודשפיר הקדים מלכנו דוד בחצוצרות לשופר. דהנה על פי פשיטות יש לתרץ הטעם דהוצרך רב מתנה ללמוד דינו דהפך השופר ותקע בו מהעברתו דדרך העברתו בעינן ולא הסתפק מעצי שטים עומדים הוא משום ה"ט דבשלמא כל המצות שמצותן בלקיחה ונטילה עצמה כמו לולב אתרוג קרשי המשכן שפיר כיון שהפכן אין זה לקיחה אבל מה שייך זה לענין מצות השופר שמצותו רק בשמיעת הקול דלהכי הא מברכין לשמוע ולא על מצות שופר כמו שמברכין על מצות ציצית על מצות תפילין וכידוע וא"כ כיון שרק השמיעה עיקר מה נ"מ לכאורה בין אם תוקע כך או כך עכ"פ קולו הא נשמע. ע"כ הי' באמת הס"ד שיהיו יוצאין גם אם הפכו וע"כ בא רב מתנה ולומד ממקום אחר דגם כה"ג לא יצא. וז"ב בעז"ה. והנה כשזכינו לזה נקדים עתה הסוגיא הנודעת לקמן (ל"ג ל"ד ע"א) דחד תנא מייתי לה דתרועה האמור בר"ה הוא בשופר מיוהכ"פ של יובל דיש היקש וגם ג"ש ללומדה משם וחד תנא מייתי לה מג"ש ממדבר פי' מהחצוצרות יעוי"ש. ואמרינן התם ואידך והעברת תעבירו לא משמע להו אלא מאי דרשי והעברת וכו' תעבירו ביד. פירש"י ז"ל דהוי אמינא שיעבירו השופר ביד ולא לתקוע בו פי' דה"א שיאחזנו ביד בלבד כדרך שנוטלין אתרוג לכן כתבו שנית. א"כ להך תנא דמייתי לי' ממדבר שפיר ידעינן דעיקר מצותו בתקיעת קולו מהחצוצרות שהתם כתוב להדיא תתקעו והיו למקרא העדה ולכן גם כאן בשופר של ר"ה הנלמד מגז"ש מהתם הוי העיקר דקול ולא לאוחזו ביד. ומעתה יתפרש כמין חומר הפסוק דתהלים דלעולם בר"ה גם במקדש העיקר הוא השופר אבל הוכרח להקדים בחצוצרות די"ל דדוד המלך ע"ה יסבור כמאן דיליף כל המצוה דר"ה רק ממדבר פי' מהחצוצרות דאלו מהעברת תעבירו הוי מצינו לומר תעבירו ביד. וא"כ כיון דרק מחצוצרות ילפינן לכן אומר בחצוצרות "וקול שופר הריעו לפני המלך ה' דמחצוצרות ידעינן שבקול שופר יריעו לפני המלך ה' ולא בנטילת שופר בלבד כלולב ואתרוג אלא בקול השופר כמו קול דהחצוצרות ודו"ק ולכן הקדימם אחרי שהם המלמדין הם קודם וזה אשר מצאתי בעז"ה

סימן ט'

איתא בש"ס (מגילה ד' ז' ע"ב) ר"י נשיאה שלח לי' לר' אושעיא אטמא דעגלא וגרבי דחמרא שלח לי' קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ופירש"י שהרי שתי מנות איכא. והיא פליאה גדולה דאטו הוי אמינא דבישרא וחמרא לא הוי עדיין ב' מנות דאיצטריך להשמיענו דאיכא ואלא מאי יהיו ב' מנות אם לא כה"ג. והוא חידוש גדול ואמרתי דיש כאן כוונה אחרת. (הן אמת דבירושלמי דגרסינן שם דשלח לו מקודם דבר קטן ושלח לו קיימת בנו מתנות לאביונים והדר שלח לו כזאת. והשיב לו כנ"ל יש עדין ליישב קצת ועי"ש בפי' קה"ע. אבל לפי הש"ס דילן באמת אין שום פירוש לזה). דהנה נקדים נא הא דאיתא במכילתא פ' יתרו כשהוא אומר וישתחו וישק לו איני יודע מי השתחוה למי ומי נשק למי כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו לשלום מי הוא הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה עניו מאוד. ועיי"ש במזרחי ובגור ארי' שהקשו למה לא אמרו מפסוק משה איש האלהים ותירצו דלולא דידענו דמשה הי' עניו היינו אומרים דהשכל מסתבר דהקטן שאל להגדול רק כשידעינן דמשה הי', עניו ולכן מרוב ענותנותו שאל הוא ליתרו תחלה. והנה בכאן נמי כתיב משלוח מנות איש לרעהו ויש בכאן נמי צריך עיון כזה כמו התם מי ישלח תחלה למי אם ישלח הקטן להגדול או הגדול להקטן ובאמת מנהג העולם הוא שהקטן שולח תחלה להגדיל ממנו. וה"א דדינא הוא. וגם לכאורה הנה יש להראות קצת הסבר שיהי' כמנהג העולם שהקטן ישלח להגדול דנימא דהמשלוח מנות הוי כעין שאילת שלום דקיי"ל דשיעור תוך כ"ד הוי כדי שאילת שלום תלמיד לרב והקבלת פני רבו דהוי כעין כבוד דעיקר הוא דהקטן חולק כבוד להגדול. והראי' דאין שולחין לאבל ר"ל משום שאין שלום בעצמיו מפני אבלו ומחמת שהי' ה"א כן הנה שפיר בא ר' אושעיא וחידש לנו דבר גדול להלכה דכיון דידענו מפ' יתרו דכתיב שם איש