שו"ת ברוך השם סג

זאת ודחוה לכאן ולכאן. ואיך לא הזכירו כלל דבזה פליגי רב אחא ורבינא (ועיין בספר חד וחלק בסופו ממש הובאה הגמרא דמגילה). אמנם לא הי' לי' לכ"א להביא מגיטין שם כי לענינו סגי הסוגיא דמגילה. גם התייר הגדול עין הבדולח הגליון הש"ס שכל רז לא אניס לי' לא זכר כלל בכאן ומציין שם במגילה אך לסוגית הש"ס (דמציעא ט"ז א) גבי נתן הנגזל במתנה הקרקע להגזלן איך הוא ושם באמת זכרו ע"ז דברי רב אחא ורבינא ולמה לא זכרו כאן בגיטין שיטתם הידוע ולומר גם כאן דפליגי רב אחא ורבינא. וביותר תימה על מה הי' להו להתוספות (בבבא בתרא ד' קע"ה) לפלפל ולהביא בשם רבותם דנראה לרבי שבהדין דאין נפרעין מנכסי משועבדים אלא בשבועה דדבר פשוט דגם במתנה לא יפרע אלא בשבועה ודאין זה נכנס בכלל הספק דהאבעיא דרב אחדבוי יעוי"ש. ולמה לא אמרו בפשיטות דהא גם הדין ההוא דלא יפרעו ממשועבדים במקום בנ"ח אפילו זיבורית הלכה ודאי כרבינא דמתנה כמכר וממילא גם בדין דאין נפרעין אלא בשבועה וד"ל. אלא ודאי דזה מוחלט להם דהאבעיא דרב אחדבוי נשארה בתיקו ורק מחמת ספק ממונא קולא לנתבע ממילא אין מוציאין מיד המקבל מתנה המוחזק והי' אפשר לומר דאחרי דסוף סוף מוציאין לא ישבע ועל כן הוכיחו מכאן דוקא דישבע אבל לא מחמת דהרי בבית הכנסת נמי הדין דמתנה כמכר וז"ב א"כ באמת הרי עלינו לבאר למה לא יהיו שני אלה שוין ודרך אגב אעיר נמי איזה החלט הי' כל כך להש"ס דאי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא יהיב לי'. הרי בפשיטות לכאורה החוש מעיד ח"ו להיפוך מדבריהם. אבל הנה תה"ל יתברך אומר דבר מתקבל מן איזה רמז ביסודי בעלי הש"ס הקדושים דיש לעולם הנאה ברורה לכל נותן מהמקבל עפ"י התורה. דהנה תנן (במשנה להלן ד' נ"ב ע"א) אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים לא ישבע מינהו ב"ד ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים. ושם בגמרא נ"ב ע"ב תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו. ובאור סברתו של ראב"י לא אתפרש בש"ס ואין לומר דטעמי' דראב"י דתופס סברת שניהם של ת"ק ואבא שאול פי' במינוהו אביהם משום כדאמרו לעיל דאי לאו דאית לי' הנאה לא הו"ל אפוט' ובב"ד כא"ש דבההיא הנאה דנפק עלי' קלא דאינש מהימנא וכו' אם תאמר כן הרי יוקשה איך זה אמר ר' אבוהו לר' תחליפא את אייתת קבא וכיילת לי' הרי ודאי כן הוא והא קבא לפנינו שאמרו דאי לאו דאית לי' הנאה לא הוה לי' אפוטרופוס ושפיר הוא נושא שכר. ולמה דחקו וסיימו אלא שהוא רק "כנושא שכר. אבל ברור כשמש דה"ט דראב"י דהוא תופס הא גופא דכשם דאבא שאול אומר במינהו ב"ד דבההיא הנאה דב"ד החזיקוהו לאיש מהימן שהא סמכו עליו כן ה"נ במינה מאביהם נמי הנאה לי' לאדם שאיש אחד תופסו ומחזיקו למהימן שיעמוד ויקום בהימנותו בההיא הנאה גופא לא אתי לאימנע ודו"ק. א"כ כאשר מצינו סברא נחמדה זאת בש"ס שהנאה זאת שמחזיקים לאיש למהימן ונאמן בדברו הוי הנאה הגם שאבא שאול מצריך דייקא שיהי' מהימן מפי ב"ד ה"ט דרק דחושב דזה שאך איש א' חושבו למהימן הוי הנאה לא גדולה וכשיטילו שבועה עליו ימנע אבל עכ"פ כ"ע מודים דודאי סברא נכונה היא דזה הוי ג"כ הנאה מועטת וראב"י סובר דהוי הנאה גמורה דגם משבועה לא ימנע ומעתה יתפרש תהלי"ת בטוטו"ד דלעולם תמיד הא כל נותן מתנה אומר מקודם לחבירו הנני ליתן לך מתנה זו והנותן יודע שיש עדיין ספיקות בלב המקבל אפשר יאמר ולא יקיים וגם כל נותן בתוכ"ד יכול לחזור וגם אחכ"ד כל שלא החזיק בה המקבל בקנין המועיל יכול לחזור בו כדכתב הרמב"ם (פ"ג מה' מתנה יעויי"ש). א"כ רוצה מאוד וניחא לי' תמיד להנותן דליקום בהימנותיה כסברת רב אשי (במציעא ד' ט"ו ע"ב) שיראה המקבל שדבריו נאמנים ואיש מהימן הוא הנה בזה ההנאה גופא דניחא לי' לאינש למיקם בהימנותי' בעיני המקבל זה גופא דדברו רז"ל בכל דוכתי הנ"ל דאי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה פי' אותו ההנאה גופא ודו"ק. ומעתה ניחא מאוד דלכן בעיא מיבעי לה לרב אחדבוי בר אמי אם רק זה הנאה לבדה א"כ לא שייך לאינצויי שאיך יעיז פני המקבל לריב ריב ח"ו עם הנותן לו מתנת חנם לכן הא לא שייך זה או דילמא דגם ודאי קיבל הנאה ממש דיהי' כלוקח פשוט שיבוא לידי מחלוקת וריב פשוט. ועלה זה בתיקו ולא נפשטה אבל התם במגילה אין ספק דכיון דהנאה יש להנותן עכ"פ על כל האופנים שוב הוי כמכר ודו"ק. וזה יש להמתיק בדברי הש"ס (מגילה כ"ח א' חולין מ"ד ב') ר' זירא כי הוי מזמני' לי' וכו' אתייקורי הוא דמתייקרי בי לא מחמת גדלות אמר רק דאז כשהזמינו לו מעיקרא והיו יכולין לחזור זה הוי הנאה ודו"ק. ובזה ג"כ יש לרמז קצת בפסוק והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. וכבר הקשה ר' יצחק בכל הש"ס אם אינו קונה צדקה מנין לי' וה"נ מה מידי יהיב א"א ע"ה שיחשב לי' צדקה אבל השתא ניחא דזה גופא הוי הנאה להנאמן שמאמינים בו. ולכן כשהאמין בה' הנה נחשב הקב"ה כביכול כאלו ההנהו ויחשבה לו צדקה. וזה נכון בעז"ה

סימן ח'

איתא בש"ס (ראש השנה במשנה ד' כ"ו ע"ב) שופר של ר"ה של יעל פשוט ושני חצוצרות מן הצדדים שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. והביא ברמב"ם ז"ל (פ"א מה' שופר) שבמקדש היו תוקעין וגם בחצוצרות אבל לא במדינה. שאנו מדייקין דיוקא דקרא הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות אבל בעלמא לא. ומה מאוד יש כאן מקום להפליא. דהנה גם בתיבות התורה הקדושה יש לן סדר נכון ונשא דבהו לא אמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה אלא כל הכתוב כתוב קודם כדרך שדקדקו בתורת כהנים על פסוק ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת הלא חטאת קודם לעולה ואמרו לא הקדימה הכתוב אלא למקראה פי' דתהא כתובה בתורה קודם אבל במקום אחר הקודם במקרא כן קודם. וכן אמרו כל המוקדם בפסוק דשבעת המינים מוקדם לברכה. וכן תראה בש"ס (גיטין נ"ח) אסור לטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. וכן לא לבד בתורה שבכתב אלא גם בתורה שבע"פ כמשנה נמי דייקינין כן כאשר תראה בש"ס (שבת ריש פ' מפנין) דאמרו גדולה הכנ"א מביהמ"ד דתני מפני האורחין והדר מפני ביטול ביהמ"ד יעוי"ש. וביותר מזה ביארו לנו דבר יקר רז"ל אשר מעולם תמהתי הלא הכל יודעין דבני לוי מונה הפסוק גרשון וקהת ומררי א"כ גרשון קודם והוא הבכור ואיך זה בהתמנות המשאות בסוף במדבר נמנה קהת קודם ואח"כ ריש פ' נשא אומר נשא את ראש בני גרשון גם הם הי' למנות גרשון קודם עד שמצאתי את אשר רצתה נפשי (במדרש רבה ריש פ' נשא) שלמדו מכאן דיקרה היא מפנינים התורה שאחרי שקהת נשא הארון הוא קודם לגרשון הבכור יעוי"ש וכל כך מדויק אצלינו הכתוב בפסוק קודם. א"כ הלא נוראות יש להפליא איך באמת הקדים דוד המלך עליו השלום חצוצרות לקול שופר אחרי שמצות היום רק בשופר הי' לו לאמר בקול שופר וחצוצרות. והגע עצמך אשר אנו רואין שבתעניות השופר מן הצד והחצוצרות באמצע ובר"ה השופר באמצע והחצוצרות מן הצדדים והיינו שחלקו כבוד רק להשופר שיהי' באמצע כדאיתא בר"ן שגדול מהלך באמצע הי' לו לחלוק כבוד גם במקראי להקדימו מראש הפסוק ואין לומר דאחרי שהפירוש שני החצוצרות היינו שהיו שני בני אדם עומדים במקדש וכל אחד הי' אוחז חצוצרה אחת ועוד אדם שלישי הי' עומד ושופר בידו א"כ אחרי ששנים הן התוקעין בהחצוצרות רבים הם ורבים עדיפי ולכן הקדימן. דאינו דומה רבים העושין מצוה ליחיד העושה מצוה. וגם אין לומר עוד טעם אחר דמשום דחצוצרות תדירין שבכל השנה תוקעין