שו"ת ברוך השם סב

ואינו חוצץ. לאו לחציצה כיוונו חז"ל. דהא אין אנו יכולים ללמוד דין חציצה מה"ת גבי לולב. רק בטבילה ותפילין ילפינן מה"ת דין חציצה. אבל הכא גבי לולב לא מצינו דין חציצה רק כיון דכתיב הכא ולקחתם ודרשינן לקיחה תמה פי' שיקח בידו את הלולב ומיניו. וא"כ כל היכא שיש ד"א להפסיק בין ידו לההושענא לאו לקיחה תמה היא. לכן בעינן שיהא הדבר המפסיק בטל לגבי לולב והוי כהלולב. או שתהא בטלה לגבי היד והוי כידו ולקיחה תמה קרינן בי' עכ"ל והביאו הב"י (או"ח סי' תרנ"ח). ובזה נראה לבאר כל הנך האיבעיות בחולין וביומא. דודאי לאו מדין חציצה גמורה נגעו בזה רק משום דכתיב פטר רחם. וכל היכא דלא נגע ממש ברחם הרי לאו שם פטר רחם ע"ז. ולהכי בעינן דבר שיהא בטל לגבי הרחם או לגבי ולד. וכן הך דאיבעיא אם סיב בטל לגבי בכור או לא. וכן כרכתו אחותו. דמספקינן אם כיון דכך אורחי' בטל הוא לבכור ופטר רחם הוא. או לא. וכיון שלא נפשטה לכן פסקינן דספק בכור הוא. ובזה יבואר היטב דברי התוספתא לחלק בין חזרת לסיב. דזהו ודאי כיון דאורחי' דחזרת למיכליה עם בשר מש"ה אע"ג דאם היינו צריכין ע"פ תורה לדקדק בדיני חציצה אכתי לא הוי מהני. אבל עכ"פ כיון דאורחי' הוא וגם לא נאמרו בפירוש דיני חציצה כאן בנבלת עוף טהור מש"ה טמא ודאי. אבל סיב שאין דרך לאכול כלל סיב עם בשר. וא"א כלל לומר שיהא בטל. אדרבה פשיטא שאינו בטל לא לכאן ולא לכאן ולכן טיהרו בכה"ג. וזהו פשוטו של דברי הר"ש (פ"ה דזבים משנה י"א) המובא לעיל באות ט'. וכ"כ להדיא הר"ן (פ' ערבי פסחים) דמש"ה אם כרכן בסיב לא יצא דאין דרך אכילה בכך עיי"ש והיינו כמ"ש דכיון שאין דרכו בכך לא בטל לגבי המצה. וזה ברור לפענ"ד ע"פ אמתה של ההלכה

יא והשתא נחזור לענין הספק של המל"מ שאם כרך איסור תורה בסיב אם חייב מלקות. והעלה שם לחלק הדין ע"פ גירסתו בירושלמי דהיכא שכרך דבר איסור בדבר שראוי בעצמו לאכילה אינו מפסיק ואינו חוצץ עיי"ש. והנה בירושלמי הכי איתא הנשבע שלא יאכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת. והנשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת. עכ"ל. והנה הא ודאי דהא דתני ברישא אינו חייב אלא אחת ע"כ צ"ל פירושו בלשון תמיה. אינו חייב אלא אחת פי' ואחת מיהא ליחייב בתמי'. אלא אפילו אחת נמי אינו חייב. והנה הוא הסביר משום דכיון דעלי קנים אינו ראוי לאכילה לכן הוי הפסק וחציצה בין גרון להפת ומש"ה פטור וכסברת הכ"מ עיי"ש שלא מצא אופן לפרשו כך עדי שהוכרח לשבש הגירסא והנה לפי מה שהארכתי להוכיח בראיות ברורות מכמה דוכתי בש"ס ורמב"ם ז"ל אי אפשר לפרש כלל דברי הירושלמי כגירסתו וכפירושו. והמעיין היטב בירושלמי יראה בעיניו כי ביאורו פשוט וברור. והכי איתא התם וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת עכ"ל. ולפי פירושו של המל"מ לשיטת הכ"מ הו"ל למינקט "ובלען כידוע בהדיא בפירש"י (פסחים דף קט"ו) וברשב"ם שם דהיכא דבעינן לומר שום דין בלא לעיסה אז נקט בלשונו לשון "בליעה. ואם לעס נקט לשון "אכילה וכן בהדיא בש"ס (חולין דף ק"ב ע"ב) גבי אבר מן החי לריש לקיש שסובר דחלקו בפנים פטור. פי' דבעינן שלא יאכל האבר מן החי בשיניו כלל רק שיבלע אותו בבת אחת שיהא הכזית שלם בגרונו ובהדיא כתב שם רש"י ז"ל בגרומתא זעירתא שיש בו משהו בשר וגיד ועצם ואין אדם לועסו אלא בולעו עכ"ל. וכ"כ התוס' שם ועוד בכמה דוכתי. וכן הרמב"ם ז"ל דקדק לכתוב כן כאן (בפ"ב מהל' חמץ ומצה). וכן (בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאה). וא"כ לפי' של המל"מ הו"ל לומר "ובלען. ומדנקט "ואכל ע"כ לומר שאין כונת הירושלמי שלא לעס את הפת כלל. אלא כוונתו להשמיענו דין אחר שאין ענינו כלל לנידון אם כרכו בסיב ואין לפשוט הספק מן הירושלמי הזה

יב דהנה בש"ס (פסחים דף קט"ו ע"א) אמר רבי הונא אמר רב חנן הכי אמר הלל לא ניכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול. אפילו למ"ד מצות אין מבטלין זה את זה. הני מילי דאורייתא בדאורייתא אבל מרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא עכ"ל הש"ס. וכתבו התוס' שם וכ"ש דבר הרשות ודאי דמבטל למצוה דאורייתא. ושם ע"ב ד"ה ידי מצה יצא כתבו התוס' דהא דקיי"ל מרור דרבנן מבטלו היינו כשאוכלו דרך לעיסה דוקא. אבל אם בלען שלמים אז לא שייך בזה ענין מבטלין עיי"ש. והנה בש"ס (זבחים דף ע"ט ע"א) אמר ר' אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו ה"נ אין איסורין מבטלין זה את זה וכן כתב הרמב"ם (פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ') וז"ל הפגול והנותר והטמא שבללן יחד ואכלן חייב שאין איסורין מבטלין זה את זה עכ"ל. והנה לפ"ז דפסקינן דהלכה דאין איסור מבטל חבירו. אבל דבר היתר ורשות ודאי שמבטל יבוא בזה על נכון דברי הירושלמי הנ"ל. הנשבע שלא יאכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים "ואכלו אינו חייב אפילו אחת והטעם דהעלים מבטלים לטעמא דפת. ולכן דקדקו להודיענו ואכלו דהיינו דוקא בלעיסה ולא בבליעה דאי בבליעה אין מבטל כלל. ודו"ק. ואין להקשות מה דנקט עלי קנים. משום שזהו דבר השייך לכריכה כמו הא דבש"ס בבלי נקט כרכו בסיב אע"ג דלאו דוקא הוא. ואח"כ נקט עוד הירושלמי אם נשבע על פת וגם על חרצנים וזגים. דאז שניהם הויין איסורים מש"ה אמרינן בהו דאין איסורין מבטלין זא"ז וחייב על כל אחת ואחת. ולא יוקשה שוב מה דלא נקטו הדין בחרצנים וזגים ולא נקטו בעלי קנים. דע"כ לא קשה זה להמל"מ רק לפי פירושו שהרבותא היא יותר בעלי קנים לכן לא הועיל לו הסברא שתירץ שם על קושיא זו עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו אין שום רבותא יותר בעלי קנים מבחרצנים. ומש"ה י"ל שפיר משום דאיירי בנזיר נקיט הכי. ודו"ק. ובהא סליקנא דלפי מה שהארכתי בעזה"י והעליתי פירושו של הכ"מ בצ"ע. ממילא איפריך נמי ספיקו של המל"מ מה שהעלה שהכורך דבר איסור בדבר הראוי לאכילה שוב אינו חוצץ. ולפענ"ד לא כן הוא. ואדרבה בזה ודאי פשיטא שפטור. ולדוגמא אם כרך האיסור באתרוג אף דאתרוג ראוי לאכילה הוא בפני עצמו. אפילו הכי לפי פירושו של הר"ש בהתוספתא הא בעינן דבר שאורחי' בכך דוקא אז אינו חוצץ והטעם כמבואר לעיל בשם הר"ן בסוכה. דבאמת דיני חציצה אין לנו לימוד על זה בשאר איסורין. רק דעכ"פ בעינן שלא יהא שום דבר מפסיק בין המאכל להגרון. דאם יש דבר המפסיק בין המאכל להגרון שוב אין שם אכילה על זה. רק על הדבר הנכרך. משום הכי כל דבר שהוא טפל ובטל לגבי הדבר האסור שוב יש שפיר שם אכילה על המאכל. ועיקר החילוק בזה הוא רק בין דבר שדרכו בכך או לא. כנלפע"ד ברירא דמילתא ע"פ הלכה והמעיין היטב בסוגיות הנ"ל ובהפוסקים יודה על האמת בעזה"י

סימן ז'

איתא בש"ס מגילה ד' כ"ו ע"ב בהאי בי כנישתא דחלופה וזבונה שרי ומתנה איך ואמרו דפליגי ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי וטעמא דרבינא דשרי מפרשים בש"ס אי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' הדר הוי' לי' מתנה כזבוני. ע"כ. ונפלאתי בהא דאיבעי רב אחדבוי בר אמי (בש"ס גיטין ד' נ' ע"ב) בהדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית במתנה מאי משום פסידא דלקוחות עבדו רבנן תקנתא דלא ליתי לאינצויי ובמתנה ליכא פסידא דלקוחות או דילמא מתנה נמי אי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה והלכך כי פסידא דלקוחות דמי יעו"ש דבעלי הש"ס לא פשטו לו כלל לרב אחדבוי האיבעיא