שו"ת ברוך השם סא

בבכורות פשוט לרב אשי דמין במינו אינו חוצץ ותירצו דהתם הוי תרתי לטיבותא. חדא דהוי אורחי'. אך בזה יש להקשות עדיין מהא דבעי הש"ס (חולין דף ע') כרכתו אחותו מהו ולא איפשיטא שם והתוס' פירשו שם דקרי לוולד השני בשם אחותו ואפ"ה לא אמרינן מין במינו אינו חוצץ ולכן הוכרחו לתרץ עוד דבבכורות שם לא הוי חציצה מכל הצדדין. לכן מהני טעמא דאורחי'. ובחולין איירי שכרכתו מכל צד דלא נגע בשום מקום בהרחם מש"ה אע"ג דמין במינו הוא מ"מ מספקא לן דילמא הוי חציצה. ועיין היטב בזה בתוס' (בכורות דף ט' ע"א. סוכה דף ל"ז ע"א) ובחי' הרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות להרמב"ן שם. והנה לפ"ז אם נאמר דחזרת הוי אורחי' מש"ה אינו חוצץ. א"כ תיקשי הא אפילו תימא דמין באינו מינו לא הוי וכסברת הכ"מ אפ"ה עדיין לא מתרצא סברת הרמב"ם דהא כאן החזרת הוא חוצץ מכל צד ומאי מהני אורחי' וכ"ש לפי מה שהוכחתי וביארתי דזה הוי ממש אינו מינו. אך לכאורה יש עוד דרך אחד לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דהוא פליג על סברת הפוסקים בכרכה וסובר דהיכא דהוי אורחי' ומב"מ אע"ג דמפסיק מכל צד נמי אינו חוצץ. ואופן כזה הוי מינו כהכ"מ. אך באמת זה אינו דמדברי הר"מ ז"ל עצמו מוכח דא"א לפרש כן תוספתא הזאת ואין שייך כאן דין חציצה כלל דהנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות בכורות הל' ט"ז) כתב כרכו בסיב והוציאו בלא נגע ברחם או שכרכו בשליית הבהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם מ"מ הוי ספק בכור עכ"ל. הרי להדיא דאף בכרכו בסיב דודאי הוי אינו מינו אפ"ה פוסק שהוא ספק בכור. ובאמת הוא פשוט כיון דאיבעיא דש"ס לא נפשטה הרי דהי' סברא להש"ס דגם מין באינו מינו אינו חוצץ וכן בש"ס (יומא דף נ"ח ע"ב) לא נפשטה בעיא דסיב. ומש"ה פסק הוא ז"ל ג"כ דהוי ספק בכור כיון דלא נפשט. ועוד כיון שפוסק בכרכתו אחותו ג"כ רק ספק בכור ולא ודאי א"כ הרי להדיא דאע"ג דהוא מב"מ אפ"ה כיון שכרכתו מכל צד י"ל דהוי חציצה. וא"כ איך נוכל לפרש התוספתא בסברת חציצה דא"כ ממנ"פ קשה דאם כרכו בסיב אמאי הוא טהור לגמרי הרי בסיב ג"כ ספק הוא וי"ל דגם זה אינו חוצץ ועכ"פ ספק הוא ולמה פשיטא לי' כאן דאינו חוצץ. וכן על הרישא דכרכו בחזרת הוי טמא אם מצד חציצה הוא. הרי גם במין במינו יש לנו ספק אם הוי חציצה כנ"ל ולמה פשיטא לי' כאן דאינו חוצץ. א"כ לפי כ"ז דברי הכ"מ תמוהים מאד וצע"ג

ה עוד נראה להביא ראי' לדברינו שמזה ג"כ יוקשה על הכ"מ דהנה בש"ס (כריתות דף כ"א) מקשינן בגמרא על טומאת נבלת בהמה טמאה למה לי מחשבה היא עצמה טמאה. ומשנינן שם אליבא דחנניא דאיירי כשכרך כזית נבלה בהמה טמאה בבצק. ופרכינן ע"ז א"כ הכשר נמי ניבעי ומשני הני מילי באוכלין אחריני דלא מיטמו לי' לא במגע ולא במשא אבל הכא נהי דבמגע לא מטמא אבל במשא מיהא מטמא עכ"ל הש"ס ועיי"ש בתוס' ועיין בר"מ (פ"ג מהל' טומאת אוכלין הל' ו' ז' ח') שפוסק כן להדיא דאם טפלו בבצק שוב לא מטמא במגע רק במשא והטעם כיון דלא נגעו בנבילה עצמה לא מיטמא ואם כדברי הכ"מ הרי כיון דמין מאכל הוא הא הוי מין במינו ואינו חוצץ וא"כ למה לא יהי' נטמא בכה"ג נמי. ועוד יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אע"פ שלא נגע בגרונו הרי זה טמא. והא לשיטת הכ"מ טעמא מאי נטמא משום דלא הוי חציצה א"כ כיון דלא הוי חציצה הדר שפיר נגע קרינן בי'. אלא ודאי דגם הר"מ ז"ל סובר דנגיעה כזאת לא הוי נגיעה. ומלבד הקושיות הללו שהקשיתי על הכ"מ בעיקר סברתו קשה לי ג"כ על מה שסיים שם וכן כתב הר"ש עכ"ל עיי"ש וכוונתו (לפרק ה' דזבים משנה י"א) שהביא הר"ש תוספתא הזאת. והמעיין בר"ש יראה להדיא שכתב שם טעם אחר וז"ל כרכה בחזרת יש שם אכילה עלי' אבל כרכה בסיב אין זו דרך אכילה ואכילה כתיב בה עכ"ל הר"ש. הרי להדיא שהסביר דוקא משום דאכילה כתיב בה וחזרת שם אכילה עליו. ש"מ דכל מידי דאין דרכו של בשר לאוכלו בכך כגון אתרוג ותפוח וכיוצא לא מיטמא. א"כ דוקא חזרת דאורחי' בהכי. ומש"ה לא קשיא תו קושיתינו הנ"ל דהא בבכור פסקינן דאפילו מידי דאורחי' הוי נמי רק ספק ולא ודאי משום דהכא שאני דלאו משום חציצה הוא דאפילו היכא דאיכא חציצה אם רק אורחי' בכך שפיר דמי. אבל לפי' הכ"מ אדרבא איפכא הוא דאם הוי מין במינו כזה אף היכא דלאו אורחי' בהכי ג"כ מיטמא. א"כ משמע להדיא מדברי הר"ש שלא כדברי הכ"מ

ט והנה כדי דלא לשווי' למרן הכ"מ ז"ל כטועה ח"ו בזה אמרתי לברר הדברים קצת ויפה כיון לתלות סברתו בדברי הר"ש. דהנה בהך דינא של נבלת עוף טהור כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות וז"ל והאב הב' [פי' של המנין אבות דרבנן בעניני נבלה עיי"ש] נבלת עוף טהור לבד. וזה שנבלת עוף טהור אין לו טומאה מה"ת בביאור לכן מניתיו בדברי סופרים. ואשר יתאמת אצלו שהוא מד"ת וסמך על הכתוב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה והיא תטמא אדם וכלים על האופן זה כי בעת אשר יבלע כזית ממנה והיא בבית בליעתו אז יתטמא ויטמא ג"כ בגדים שעליו. וכן יטמא שאר כלים בנגיעה בעת בליעה מלבד אדם וכלי חרס. אמנם לענין המגע הנה יהיו כמו אוכלין טמאים לבד וכאשר נגע באוכלין כביצה יהיו אלו האוכלין שני לטומאה וכו' עד לפי שהיא לא תטמא טומאת אב בנגיעה כלל אם לא בבליעה עכ"ל עיי"ש. וכן פרט הדין (בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאה) עיי"ש. מוכח מזה דכ"ז שהנבלת עוף טהור אינו בבית הבליעה הוא רק כראשון לטומאה לענין האוכלין אבל בעת שתהי' בבית הבליעה אז דין אב הטומאה עליו הן לטמא אדם ובגדים והן לטמא אוכלים להיות האוכלים ראשון לטומאה. והנה (בפ"ד מה' טומאת אוכלין הלכה א') נפסק הדין דאוכל מקבל טומאה מאב הטומאה בכל שהוא וכגרגיר חרדל עיי"ש ועיין רש"י (פסחים דף ל"ג ע"ב) ובתוס' שם. ועכ"פ איך שיהי' ודאי דלשיטת הרמב"ם ז"ל אם נגע אב הטומאה באוכל נטמא בכל שהוא. וא"כ בבית הבליעה הא נבלת עוף טהור כאב הטומאה כנ"ל. וא"כ ודאי כשכרך הבשר בחזרת ובלעו בבית הבליעה נטמא החזרת ונעשה ראשון לטומאה. והנה ידוע דכזית הוא חצי ביצה. וכיון שכרך כזית מנבלת עוף טהור במין אחר ע"כ דאותו המין לא הי' כביצה דהא בבליעה איירינן הכא ואין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים וכנ"ל באות ב'. וכיון דאותו המין הוא פחות מביצה שוב יש חילוק דאם נאמר דהנבלה הוא אב הטומאה מטמאה אוכלין גם כל שהוא. ואם היא רק ראשון לטומאה אז בפחות מכביצה לא מיטמאין כלל. וזהו שכתב הר"ש דחזרת דהוי שם אכילה עליו שפיר מיטמא משום דקרויה אכילה והוי הנבלה אב הטומאה. ולכן לא הוי חציצה לשיטת הכ"מ. אבל סיב דלא הוי דרך אכילה א"כ לא הוי הנבלה בבית הבליעה כלל. משום דהסיב חוצץ ומפסיק ושוב אין עליו רק שם ראשו לטומאה והסיב שעליו אינו כביצה רק פחות ולא מיטמא כל וחוצץ בין הנבלה להגרון. ודו"ק היטב ובזה מיושב דברי הכ"מ מה שסיים וכ"כ הר"ש

י אך עדיין אנו צריכין לבאר דהיאך ס"ד דפסקינן בבכור דכרכתו בסיב הוי ספק בכור משום שגם בזה יש להסתפק שמא אינו חוצץ. הלא מה לנו יותר חציצה מסיב בבשר. ואיך יעלה על הדעת דמין באינו מינו כזה לא יהא חציצה הא זהו עיקר דין חציצה גבי תפילין וטבילה שאם נדבק לתפילין או להבשר דבר שאינו מן המין הוא חוצץ ואיך אנו מסופקין. וא"כ עיקר דברי הש"ס בזה צריך ביאור. ונלפע"ד לבאר ע"פ דברי הר"ן בסוכה על הא דאמרינן אליבא דרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דהא עכ"פ כיון דלאו לנאותי הוי חציצה. ותירץ הר"ן ז"ל דמה שאמרו בש"ס בזה לשון חוצץ