שו"ת ברוך השם ס

שוב בקיצור סתם לשון "סיב. ובכל מקום לפי ענינו ומקומו כן יתפרש או מין זרעים או מין אילן. ובזה מסולק קושית התוס' מרש"י ז"ל

ד והשתא נחזור לענינינו דהנה בפסחים (דף קט"ו ע"ב) נקט הש"ס נמי לשון כרכן "בסיב. ולפי פירש"י ז"ל דסיב שקורין ווידיל"א הוא "חרחבינא ויוצאין בו ידי חובת מרור ושוב ידעינן ע"כ דהסיב דנקט הכא הוא מין זרעים וא"כ הא לא קשיא תו מה שהקשיתי מש"ס דיומא דהכא איירי כשהסיב עצמו הוא המרור ואין בו יותר משני זיתים ומחזק בית הבליעה שפיר. וזהו שפירש"י ורשב"ם כרכן שניהם יחד. פי' דמתחלה איירי הש"ס בשלא כרך את המצה בהמרור סביב מכל צד. רק מצד א' גם המצה נוגע בגרונו וצד א' הוא המרור וכמו שפי' הלח"מ. רק שהלח"מ כתב דדוחק לפרש כן מכח הקושיא דא"כ ליפלוג וליתני בדידי' במצה ומרור גופי' אם כרכן לגמרי עד שלא נראה המצה כלל דגם ידי מצה לא יצא. אבל לפי פירושינו דהא דתני כרכן בסיב דהאי סיב היינו מרור וכרכן שניהם יחד פ' שכרכן עד דהוו יחד ממש. ובמה הן יחד כגון בסיב הגדל סביב הדקל והוא המרור אז אף ידי מצה לא יצא. ואין לומר דא"כ למה נקט הש"ס בלשונם דוקא על מרור לשון "חרחבינא והוא הסיב לפי פירש"י ולמה לא נקטו "חזרת דהא חזרת נשנה שם במשנה קודם לחרחבינא דחזרת נקט בראשונה וחרחבינא הוא מין הרביעי. אך זה אינו דכן מצינו בכמה דוכתי דהיכא דבעי למינקט לשין כריכה לא נקט שום מין אחר רק מין הסיב. ואפרש איזהו מקומות כאן. א') הא דהכא דאם לא נפרש כמ"ש יוקשה ג"כ למה לא נקטו מין אחר שהוא ג"כ מעין המצוה ונקטו רק מין סיב. ב') הא דסוכה דלא נקטו סתם מינא דלולבא עיי"ש. ג') בחולין (דף ע' ע"א) בעי רבא כרכתו בסיב מהו. ופירש"י שם דמין באינו מינו הוא וחוצץ. ואפ"ה לא נקטו מין אחר. ד') בש"ס (יומא דף נ"ח) בעי רמי בר חמא הניח מזרק בתוך מזרק. ושוב מיבעיא לי' הניח סיב מהו עיי"ש. ה') הך דתוספתא זבים פ"ה) הנ"ל כרכו לנבילת עוף, טהור בחזרת טמא, בסיב טהור ולא נקטו מין אחר. הרי לפנינו דדרך הש"ס לנקוט לשון אחד ולא לערבב הלשונות וגם אפשר לומר דבסיב יותר ראוי לכרוך בו מבמין אחר. מפני דקותו ורכותו. ועכ"פ זה לא קשה על הש"ס ות"ל כי פירש"י ז"ל מיושב היטב בדרך נכון ואמת. אך לפי פי' הרמב"ם מפני שמרור הוא טפל למצה. א"כ הא אי אפשר לפרש כן. ועוד דהא דקדק וכתב כרכן בסיב וכיוצא בזה הרי סובר דכרכן פירושו שכרך מצה ומרור בסיב וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא. ואף שיש לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ ולפרש דהכוונה שכתב דהמרור כטפילה להמצה פירושו משום שלא כרך המצה בהמרור מכל צד רק חשוב הוא כטפל וניכר לגבי המצה. אבל כרכן בסיב וכיוצא בזה פי' או בחרחבינא או בשאר מיני מרור מאותן השנויים במשנה בפסחים שם אז לא יצא. ודו"ק. מ"מ דוחק הוא

ה ועוד קשה עדיין על פי' התוס' שהם סוברין ודאי דסיב לאו מרור הוא. ואצוותא דדיקלא מין אחר הוא. א"כ איך יפרשו התוס' את הקושיות הנ"ל. וצ"ע לע"ע לשיטת התוס' לפרש את הסוגיא מהני תרי תמהי הנ"ל. ואחר כל האריכות שביארנו לשיטת רש"י וכן לכל הראשונים הנה ש"ס ערוך הוא דאע"ג דסיב הוא נמי מין מרור ודבר מאכל הוא. אפ"ה כיון דהוי מין ואינו מינו הוי חציצה גמורה. וא"כ קשה על הכ"מ אין כתב דכיון דבזה הוי מינו דהנבילה מין מאכל והחזרת מין מאכל א"כ הוי מין במינו. והא מהסוגיא לא משמע הכי. ועוד אביא ראיות בקיצור מכמה מקומות בש"ס דמין במינו כזה נמי חוצץ. דהרי מקור הדין דקיי"ל הך סברא דמין במינו אינו חוצץ הוא בש"ס (סוכה דף ל"ו ע"ב) לא לידוץ אינש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ופירש"י ז"ל שם דילמא נתרי טרפי ואישתיירי בתוך האגד העלין של ההדס ושל הערבה עיי"ש. וז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות לולב הלכה י"ב) אגד את הלולב עם הדס וערבה והבדיל במטלית כך הלולב להדס או בכיוצא בזה הרי זה חוצץ הבדיל בין הלולב לההדס בעלי הדם אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ עכ"ל. הרי להדיא דמשמע דהסוגיא איירי דבעינן שיהא מאותו המין דוקא כמו שדקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב בעלי הדם אז אינו חוצץ. וגם מה שנמצא ברש"י ז"ל שכתב עלי הדם וערבה. ונימא ג"כ דגם אם נשתיירו עלי הערבה בין הלולב לההדס ג"כ אינן חוצצין לרבא והיינו נמי דוקא משום דהערבה היא מעין המצוה כמ"ש הלח"מ שם גבי מצה ומרור. אבל זה ודאי כ"ע מודים דמבואר בש"ס שאם כרכו בעצי היער ולא מהנך ג' המינים ודאי הוי חציצה ופסול. ולא מועיל כלל מה שזה מין עץ וגם זה מין עץ. דזה ודאי נקרא אינו מינו וחוצץ. ואנן בעינן מינו ממש בכל הדברים וזה ברור: ו

ו ועיין גם במשנה (זבחים פ"ב) כל הזבחים שקיבלו דמן וכו'. יושב עומד ע"ג כלים ע"ג בהמה ע"ג רגלי חבירו פסל. עכ"ל. ובש"ס (שם דף כ"ד ע"א) אמרינן וצריכא דאי אשמעינן כלי משום דלאו מינא דבשר הוא. אבל ע"ג בהמה דמינא דבשר הוא אימא לא הוי חציצה. ואי אשמעינן ע"ג רגלי בהמה הוי אמינא דלאו מינא דבשר אדם הוא. אבל רגלי חבירו דמינא דבשר אדם הוא אימא לא צריכא. ופירש"י שם בהמה לאו מינא דבשר אדם וכיון דאין ממין אדם כלל הוי מין בשאינו מינו וחוצץ שפיר. עכ"ל. ושם בפ' השוחט והמעלה (דף ק"ט ע"ב) המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב ובש"ס (שם דף ק"י ע"א) מפרשינן אמאי חציצה היא וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ. ועיי"ש בתוס' שהקשו א"כ למה פסלינן בפ"ב ע"ג רגלי חבירו נימא מין במינו הוא ותירצו דאין דרך שירות בכך עכ"ל. הרי בהדיא הלכה מפורשת סתם באין חולק כלל דגבי רגל בהמה פסול דמין באינו מינו הוא וחוצץ. ובזה לא בעינן לטעמא דאין דרך שירות בכך. ואפילו בלאי הכי פסול. וכדפירש"י להדיא בש"ס שם וכן מבואר להדיא לשון הש"ס. וכן הא דגרסינן (בכורות דף ט' ע"ב) דפרכינן שם לרבנן הא הולד השני חוצץ בין הבכור לרחם. ומשנינן מין במינו הוא ואינו חוצץ. הרי בהדיא דבכל הנך דוכתא דקאמר מין במינו אינו חוצץ היינו דוקא מינו ממש. וא"כ סברת הכ"מ בזה צע"ג. אך מוכרחין אנו לבאר דין הרמב"ם ז"ל בזה מ"ט דחזרת טמא וסיב טהור. והנה לכאורה יש לתרץ דבריו ז"ל דהא דכרכו בחזרת טמא הוא דכיון שכ דרך העולם בשר וחזרת [וכמו שפירש"י ז"ל בחומש פ' תולדות אנטונינוס ורבי לא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים עיי"ש הרי מוכח דכך אורחא דעלמא]. וכל היכא דכך אורחו של דבר כתבו כל הפוסקים דאינו חוצץ. והרי רש"י ז"ל (חולין דף ע') גורס כרכתו בסיב מהו את"ל דמין באינו מינו חוצץ כרכתו בידה והוציאתו לחוץ מהו. כיון דאורחי' כך הוא ליילד האשה הבהמה לאו חציצה היא עיי"ש. וכ"כ בתוס' (סוכה דף ל"ז ע"א) בד"ה כי היכי, דכתבו רבה מספקא לי' אי מין במינו הוי חציצה או לא. ואע"ג דבש"ס (בכורות דף ט' שם) איתא בפשיטות דאינו חוצץ היינו דהתם יש תרתי. חדא דמקצת רחם לא הוי בחציצה ועוד דלידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי עיי"ש. וא"כ כי היכי דאמרינן לרבה שסובר דספיקא הוי מודה היכא דהוי אורחי' דאינו חוצץ. ה"נ לדידן גם במין באינו מינו ודאי חוצץ. אפ"ה י"ל בדבר שאורחי' בהכי אינו חוצץ. וכמ"ש המגדול עוז (בהל' חמץ ומצה) שהרמב"ם סובר דפת עיקר וירק טפל לו כן ה"נ נאמר דבשר עיקר וירק טפל לו ואינו חוצץ. אך צריך להתיישב בדבר עוד

ז ואחר העיון ראיתי שאין לומר כן כלל לתרץ דין התוספתא שהביא הר"מ ז"ל. ואגב יבואר עוד מה שנתקשיתי על דברי הכ"מ דהא מהרמב"ם מוכח להדיא בהיפוך דהלא עד כאן לא כתבו התוס' רק לתרץ שלא יוקשה על רבה דהרי