שו"ת ברוך השם נט

דבר שאינו ראוי לאכילה כלל ודאי פטור. ובדבר שאינו ראוי לאכילה בעיני' חייב. וסיים דהדבר צריך תלמוד עיי"ש. ולפענ"ד תמוה מאד דאיך אפשר לסבור כן הא יש הרבה ראיות מש"ס בבלי דפטור בכל ענין. ובתחלה אבאר דברי מרן הרמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות שאר אבות הטומאה) וז"ל הכורך כזית מנבלת בשר עוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו טמא. כרכו בסיב הרי זה טהור עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם פירש הטעם דדבר מאכל כחזרת דראוי לו לאכילה הוי מין במינו ואינו חוצץ. אבל בסיב שפיר הוי חציצה עכ"ל והמל"מ שם הביא דברי הכ"מ ושתק לי'. אמנם לפענ"ד דברים אלו קשים להולמן דהא בהדיא אמרינן בש"ס (פסחים דף קט"ו) אמר רבא בלע מצה יצא. בלע מרור לא יצא. בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. ופירש הרשב"ם שם דמהו דתימא דכיון דאיכא תרתי לריעותא דלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור חוצץ בינתיים עכ"ל. עיי"ש הרי בהדיא שאם היו בכריכה כמו בסיפא דתני כרכן יחד בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא. ופי' הרשב"ם שהרי לא הי' ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי עכ"ל. מבואר דעיקר החילוק ביניהם דבסיפא הי' המצה כרוך ממש בהסיב מכל צד מש"ה הוי ודאי חציצה. אבל ברישא דלא תני כרך מצה בחזרת רק בלע מצה ומרור א"כ הרי המצה לא היתה מכוסה מכל צד מש"ה לא הוי חציצה. כן נראה לכאורה מריהטא דלישנא דהרשב"ם ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל (ריש פ"י מהלכות חמץ ומצה) כתב שהטעם מפני שמרור טפילה למצה ואין סיב טפל למצה עיי"ש. וכתב שם הלחם משנה די"ל הטעם כנ"ל. רק שהקשה דא"כ ליפלוג וליתני בדידה במרור גופא ולחלק בין אם כרכו המצה במרור מכל צד ובין לא כרכו. וחידש הוא ז"ל הטעם משום דאף אם נימא דכרכו אפ"ה כיון שהמרור מעין המצוה לכן לא הוי הפסק. וסיב לא הוי מעין המצוה עכ"ל. מוכח להדיא דכל הראשונים ע"כ הוכרחו לומר דהכא שאני בין לפירושו של הרשב"ם משום דלא כרכו ובין לפירושו של הרמב"ם משום דלא הוי הפסק דבר שהוא מעין המצוה. אבל כרכו בבשר או בשאר דבר מאכל חציצה גמורה היא. ומבואר כן מדברי הרמב"ם ז"ל שדקדק שהמרור כטפילה למצה דוקא מרור למצה ולא משום דמין מאכל אינו חוצץ וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא דלמה מטמא בכזית נבלת עוף טהור ודו"ק. ועיין במגדול עוז שם שכתב נמי בפשיטות משום דהרמב"ם סובר שהפת עיקר והירק טפלה לו אבל ירק בירק חוצץ ע"ש

ב ולדעתי נראה להביא ראי' ברורה ונכונה מש"ס דפסחים הנ"ל, דהא לכאורה קשה קושיא עצומה מה זה אשר הוצרך הש"ס לומר "כרכן [לשון רבים] בסיב דמשמע דכרך מצה ומרור בסיב לא יצא. הרי לא הי' להם לומר רק כרך המצה בסיב לא יצא דהרי לכל הפירושים ולכל השיטות בין לשיטת הר"ח והראב"ד שגורסין ברישא בלע מרור יצא. וכ"ש לשיטת רשב"ם ורמב"ם וכל הפוסקים בלע מרור לחודי' נמי לא יצא. על כולם קשה למה הוצרך הש"ס לומר כרכן. ועיין ברש"י ורשב"ם שם שדקדקו וכתבו בד"ה כרכן שניהם יחד בסיב הדקל עכ"ל הרי לכל השיטות היכא דבלע מצה ומרור ידי מרור לא יצא. וא"כ למה הוצרכו לומר דבר מיותר. ומכ"ש שקשה כן על הרמב"ם ז"ל. וכל מפרשי הש"ס לא עמדו בזה. והמרדכי ז"ל הקשה רק על פירוש הרשב"ם שגורס בלע מרור לא יצא וא"כ למה הוצרכו לומר עוד בלע מצה ומרור ידי מרור לא יצא והא כ"ש הוא עיי"ש. והרי להדיא דגם לרש"י ז"ל קשה מהסיפא דתני "כרכן לשון רבים וכן הרמב"ם ז"ל נקט בלשונו כרכן. ומצוה ליתן טעם לזה. ועוד קשה לי קושיא עצומה דהא בהדיא גרסינן בש"ס (יומא דף י"ד) דאין בית הבליעה של אדם מחזיק יותר משני זיתים. וא"כ הרי בלא"ה דדין חציצה נמי לא יצא דהא כזית הוי השיעור וא"כ כזית מצה וכזית מרור וגם הסיב תופס מקום קצת. ואי אפשר לבלוע בלא לעיסה. והרי הש"ס נקטו לשון "ובלען. וכן כל הסוגיא שם בפסחים נקטה רק לשון בליעה בלא לעיסה. אך באמת גם אם לא הי' הש"ס אומר לשון בליעה ע"כ היינו צריכים לפרש בלא"ה דאיירי רק בבליעה בלא לעיסה. דהא התוס' שם בפסחים ד"ה ידי מצה הקשו למה יצא ידי מצה כיון דידי מרור לא יצא א"כ שוב אין בו מצוה ומבטל טעמא דמצה וכן הקשה שם הר"ן. ותירצו דעד כאן לא אמרינן דמרור מבטל טעמא דמצה אלא היכא שלעסן והרגיש הטעם אבל הכא איירי בבליעה בלא לעיסה עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם בדין זה דכרכן אם נפרש דאיירי בלעיסה קשה למה הוצרכו לסיב אפילו אין כאן סיב כיון דאסיקנא לעיל (שם ע"א) בגמרא דלא ניכרוך אינש מצה ומרור וליכול אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. וכן קיי"ל להלכה. וא"כ הרי המרור מבטל לטעמא דמצה דהוי ד"ת. ורבא מפרש הדין לדידן דהוא פליג נמי על הלל. דהא ר' יוחנן הי' הרבה דורות קודם רבא ופליג על הלל. אלא ע"כ כשבלען שלמים איירי ולא לעסן. ואם כן הרי קשה מאד דהא החוש מעיד על זה להיפוך שאי אפשר לאדם לבלוע יותר משני זיתים. ולא ידעתי מדוע לא זכרו המפרשים כלל מזה

ג ונ"ל ליישב בעזה"י בטוב טעם ודעת. דהנה במשנה (פסחים דף ל"ט ע"א) בהחמשה דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו משום מרור חשיב התם חרחבינא. ומפרשינן בש"ס שם מאי חרחבינא אצוותא דדיקלא. ופירש"י שם אצוותא דדיקלא שגדל סביב הדקל שקורין ווידיל"א עכ"ל ועיין בש"ס (סוכה דף ל"ו ע"ב) אמר רבא אפילו בסיב ועקרא דדיקלא ופירש"י ז"ל שם וז"ל בסיב אוליר"ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כעין לולבי גפנים. וכן פירש"י פ' לולב הגזול (שם דף ל"א ע"א) וסיים שם בלשונו כעין לולבי גפנים עיי"ש היטב. והנה בתוס' שם בד"ה בסיב ועיקרא דדיקלא הקשו על פירש"י שפירש בפסחים על חרחבינא סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל. דהרי מרור בעינן מזרעים דומיא דמצה כמבואר שם בגמרא (דף ל"ט) והכא משמע דסיב הוי מין אילן עכ"ל עיי"ש. ואמרתי כי בעזה"י זכיתי בזה ליישב דעת רש"י ז"ל בזה. וברוך ה' כי הנחני בדרך אמת ליישב דבריו מקושיא חמורה והוא. דזהו ודאי גם רש"י ז"ל מודה דמרור בעינן דומיא דמצה ומין זרעים דוקא. דודאי לא נעלם ח"ו ממאור עינינו רש"י ז"ל ש"ס המפורש בפסחים שם. וגם זה ודאי גם רש"י ז"ל מודה דהכי מוכח ע"כ בש"ס בסוכה דסיב דקאמר רבא בסוכה שם מין אילן הוא וכמבואר להדיא להמעיין בש"ס התם. ואפ"ה ל"ק על רש"י ז"ל. אך יש להקדים בקיצור. דלפי הס"ד דהתוס' דקשה על רש"י ז"ל מסוגיא זו למה לא הקשו על רש"י ז"ל עוד קושיא דלפי הנראה דפירש ע"ז דאצוותא דדיקלא סיב שמו א"כ למה לא נקטו גם בש"ס סוכה לשון זה אמר רבא אפילו באצוותא דדיקלא ובעיקרא דדיקלא. דהא חזינן שהש"ס קורא לסיב אצוותא דדיקלא. וכן קשה להיפוך למה לא נקטו התם בפסחים בקיצור בדיבור א' מאי חרחבינא סיב. ולמה הוצרכו לומר אצוותא דדיקלא. אך באמת הדבר ברור ופשוט דיש שני מיני סיב. א') מין של זרעים. ב') מין של אילן. וראה נראה כי נופת תטופנה שפתי רש"י ז"ל וערבים עלינו דקדוקי סופרים מיינה של תורה. שבפסחים פי' שקורין ווידיל"א ובסוכה פי' שקורין אוליר"ה הרי להדיא כדברינו דיש שני מיני סיב. ועוד דקדק רש"י ז"ל וסיים בסוכה לשון כלולבי גפנים וכן (שם דף ל"א) עיי"ש ובפסחים שם השמיט זה ולא זכר מזה כלל. וא"כ ודאי מוכח להדיא דתרי מיני סיב הן מין א') הנקרא בפי האמוראים בלשון הידוע "אצוותא "דדיקלא והוא מין זרעים. ושפיר יוצאין בו ידי חובת מרור. מין ב') הנקרא "סיב ואין לו שם אחר זולת שם סיב והוא כעין לולבי גפנים וקורין לו אוליר"ה בלע"ז. והתם בפסחים שרצו חז"ל להודיע מאי חרחבינא נקט הש"ס להודיענו דאצוותא דדיקלא הוא. אבל אחר שכבר ידענו מאי הוא חרחבינא נקט הש"ס