שו"ת ברוך השם נז

הכונה רק על איסור מלאכה וא"כ חנוכה דמותר במלאכה מה שייך לומר הלשון דימים טובים. ועיין בירושלמי שהביאו התוס' בפסחים ריש פ' מקום שנהגו דה"ט דאסור מדאורייתא במלאכה בע"פ אחרי חצות משום דכל יום שמקריבין קרבן הוי יו"ט שלו וכאן שכל ישראל הקריבו הוי יו"ט שלהן ועיין נמי פ"ב דמסכת סופרים שהביא הטור או"ח סי' תכ"ט ברישא דשם מפורש הלשון שבכל יום הקרבן הוי יו"ט ולכן דייקא מחמת שנקרא יו"ט אסור במלאכה. א"כ חנוכה דמותר במלאכה אסור לומר עליו שם יו"ט וכן מחמת זה הא דחתן אסור במלאכה בז' ימי המשתה או בשלשה באלמן ואלמנה משום דאקרי יו"ט שלו כשנשא אשה כדהביא הט"ז או"ח סי' קל"א ס"ק יו"ד עיי"ש. ובזה השגתי על השו"ת זקן אהרן ח' אה"ע שמתיר לחתן לעשות מלאכתו ע"י אחרים משום דדומה רק למלך ומלך עושה ע"י אחר ואני אמרתי דאחרי שנובע איסורו מחמת דאיקרי יו"ט שלו וכן מדמין הש"ס במועד קטן ז' ימי המשתה לרגל שאין רואין בו הנגע. והיינו משום דגם אלו הימים הויין לו רגל א"כ שוה ליו"ט שאסור בו ע"י אחרים נמי. ובזה הסברתי נמי לתרץ קושית התוס' דמו"ק למה צריכין לדמות לחג מה חג שבעה נימא משום ויעש לאביו. וכן נמי הקושיא על הר"ם שבפ"א מה"א כתב דמשה רבינו תיקן לישראל זי"א וזיה"מ ובפ"ה חזר וכותב רמז וכו' שנאמר והפכתי חגיכם מה חג. דהשתא ניחא דאם מכל ההוא הי' הסברא דע"י אחרים מותר לכן דימו לחג שיהי' אסור גם ע"י אחרים. וכן ההלכה דאסור נמי ע"י אחרים עי' שו"ע יו"ד סי' ש"פ סעי' ה'. א"כ הדרא קושיא לדוכתא. אבל הכל יתבאר על נכון בעז"ה דנקדים נא קושיא אחרת מה זה דעיקר המצוה דנרות והדלקתן חסר לגמרי מהספר. והלא הי' בדין שכשתיקנו רז"ל על הנס היו צריכין לאומרם שתיקנו להדליק הנרות ואלו כאן בהאי ברייתא רק הלל והודאה אמרו אבל הנרות לית מאן דכר שמיה. והוא לכאורה פלא

ואגב נעורר נא מה שיש להבין פירש"י אחת לעיל בתחלת הסוגיא דע"ז שתירצו הגמרא שמחת בית השואבה שאני פירש"י דלא כתיב בה להעלות "ולאו "דאורייתא "היא דהני תיבות האחרונים נפלאים דאטו נר שבת הוי דאורייתא מי לא יודע דהדלקת נר שבת א מהשבע מצות דרבנן. (וכן בר"ם פ"ה מה' שבת) ואיך זה יאמר רש"י דנר שבת הוי דאורייתא דאי אפשר לומר כן וא"כ במה מחלק ואומר דשבה"ש לאו דאורייתא הא נר שבת נמי לאו דאורייתא. וביותר קשה הא נר חנוכה נמי לאו דאורייתא רק מדרבנן ואפ"ה קיי"ל דכל הפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה וא"כ מה ראיה זה דלא הוי דאורייתא. והנה הי' מקום לומר דאפשר כונתו עד"ז דכיון דכל האיסור של הפתילות והשמנים הפסולים משום שאין נמשך יפה וחיישינין שמא יטה דאז עובר איסור תורה משא"כ בנר שמחת בה"ש אם אפילו יטה לא יעשה שום איסור. ונפרש ולאו דאורייתא היא פי' שלא יכול לבוא לאיסור דאורייתא. הנה מלבד שהוא דחו כמובן אלא יתפלא דא"כ הא בשמחת בה"ש גם איסור ק לא יעבור לא רק שלא יעבור איסור דאורייתא דהא גם איסור דרבנן לא יעבור. ועוד תינח אם האיסור רק משום שמא יטה מה נעשה להטעם שמא יניח ויצא וד"ל. ע"כ אומר דיש כאן דיבור א' נכון. דהנה (בש"ס שבת כ"ו ע"ב) פרכינן בגמרא ויניחנה ויצא ומה איכפת לן א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. וכן מחמת זה נאסרו כל הפו"ש הפסולין כדאיתא בפשיטות בברטנורא ריש פ' במה מדליקין משום שמא יכבה והלא הדלקת נר בשבת חובה. וכמה צריך ביאור הפירוש דחובה. מה נתחדש לן בזה שאמרו חובה אטו כל מה שאמרו רבנן לא הויין חובה ח"ו הא כולם חייבין לקיים. וביותר פליאה לי על לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ה דשבת) לא דהויא רשות ולא דהוי מצוה אלא חובה רצה לפרש ולסוף לא פירש דעדיין אין אנו מבינים מה הפירוש של חובה. ומצוה להסביר ענין זה וע"כ אמרתי לפרש זה בעז"ה וממילא יתורץ נמי כל הקושיות הנ"ל לשון קבעום ולשון רש"י הנ"ל. דהנה ידוע השיטה של רש"י ז"ל דשני דברים שנתפרשו בשבת ע"י הנביאים היינו כבוד ועונג הם מדאורייתא. ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל פ' למ"ד מה' שבת ה"א שכתב דהויין מדברי סופרים הלא גם הוא כתב שם שכחן גדול ביותר שנתפרשו ע"י הנביאים. ובכלל הא מילתא דפשיטא דמה שנאמר בכתובים הויין דברי תורה כאשר הסביר הנודע ביהודא דמקרא מגילה הויא דאורייתא משום דהויא דברי קבלה א"כ כ"ש עאכו"כ מה שנתפרש ע"י הנביאים דודאי דהויא דברי קבלה דהן הן כדאורייתא ממש. ועיין נא בקונטרס אחרון של הרב (שו"ע או"ח ריש סי' רמ"ב ס"ק א') שכתב להדיא כן בשיטת רש"י. ולדידי לכ"ע כן דהוי דברי קבלה. וזהו שחידש רבא לאביי דאני אומר דהדלקת נר בשבת חובה. פי' דקבעו רז"ל הענין במה שמפורש בדברי הנביאים וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד שיהי' בכלל הכבוד של שבת שיהי' נר מאיר בבית. וא"כ הרי כיון שהוא בכלל כבוד הרי ודאי דהוי דאורייתא. וזהו שכתב רש"י ז"ל דשמחת בה"ש לאו דאורייתא מכלל דנר שבת הוי דאורייתא היינו דהא כן תחזינה עינינו בפירש"י ז"ל (בשבת ד' כ"ו ע"ב) ד"ה חובה שכתב בלשונו הזהב חובה כבוד שבת הוא. וזה תה"ל ברור כשמש. וכן נמי מובן כוונת הרמב"ם ז"ל ריש פ"ה שנר שבת לא דמי לעירובין ולנטילת ידים אלא חובה פי' דהא קבעוה בכלל כבוד ועונג שנתפרש ע"י הנביאים שעיקרן מהתורה ודברי קבלה. ואגב אני אומר פרפרת נאה אחת ומתקבלה לתרץ ע"ד הפלפול קצת קושית התוספות יו"ט על הרע"ב שתנן התם ר' שמעון אומר שלשה שאכלו ולא אמרו דברי תורה כאלו אכלו ז"מ. דכתב הרע"ב דהאידנא יוצאין בברכת המזון וחשיב כאלו אמרו עליו דברי תורה שהקשה התוי"ט דלפי דבריו איירי ר' שמעון באנשים שאין מברכין בברהמ"ז א"כ אטו ברשיעי עסיק. והיא קושיא נוראה ואיך באמת הי' ס"ד דהרע"ב ואטו טעה הברטנורה בתוהו לא דרך כזה אשר תינוק בן יומו לא יטעה כן. אבל כעת ניחא מאוד. דהרי ר' שמעון דקדק דברי תורה והרי מה"ת כשאוכלין רק כזית או כביצה הוי הברכת המזון אינו מה"ת ולכן לעולם ר"ש נמי איירי בודאי בהני שמברכין רק אומר בדרך כלל על כל אנשים גם אותן שאכלו רק כזית שוב שפיר בא הרע"ב ואומר שכפי שר' יהודא ור' מאיר קבעו דבריהם בהכתוב דאכלת ושבעת זה אומר אכילה בכזית וזה אומר אכילה שיש בה שביעה והיא כביצה א"כ כיון שקבעו זה בכונת הכתוב שוב הוי דברי תורה גם כשאוכלין רק כזית או כביצה

ונחזור עתה למצות נר חנוכה החביבה דהנה זהו שאמרו רבנן בהברייתא זאת דנעשה נס והדליקו מן הפך ח' ימים בהמנורה דבית המקדש לשנה אחרת קבעום. פי' דקבעום חכמים ז"ל שיהי' זה הנס של המנורה קביעא וקיימא לדור דורים שתמיד ידליקו נרות באותן הימים שנעשה הנס בהמנורה בין כשיהי' בית המקדש על מכונו בין גם בזמן חורבנו יהיו תמיד כל ישראל מקיימין הדלקת נרות כמו דליקת הנרות בהמנורה. נמצאת שמצות הדלקת המנורה שדלקה בנס נקבעה לדורות וזהו שאמרו לשנה אחרת קבעום פי' לאותן הנרות של הנס קבעום ולא דהתיבת קבעום אזיל למטה לתיבת עשאום אלא היא מילתא באנפי נפשה וקאי למעלה על הנרות וא"כ הוי שפיר כעין דאורייתא כיון שעיקרן באין אלו הנרות חנוכה לקיים כאלו מדליקין המנורה שהיא היינו הדלקת המנורה במקדש, הא ודאי מדאורייתא מתרי"ג מצות כן נמי בכללן נקבעו אלו הנרות דחנוכה. וראיה גדולה לזה מהסוגיא דלקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אי מדליקין מנר לנר דאמרינן שם חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר דפירש"י שם וז"ל אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן, במנורה וכן הוא בהדיא בתוספות שם ומסיק דאיפשט לן דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו