שו"ת ברוך השם נו

ד"ה מ"ט באומר לאשה לושי לי עסה והפרש חלה דהוי מחוסר מעשה ומחדש הוא דאפילו מחוסר מעשה בהמשלח ג"כ לא מרע כלל ע"ש היטב ודאי לא קשה אלא אפילו לשיטת ר"ת ז"ל ג"כ לא קשה כאן דהרי ר"ת לא אמר רק מחוסר מעשה ממש. אבל היכא דאינו מחוסר מעשה רק לימוד ולימוד אינו נקרא מחוסר מעשה. והא לך ראיה עמוקה וברורה דלימוד דבר חכמה או מצוה וכיוצא אינו נקרא מחוסר מעשה. תמן תנן אמר לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי לא יאמרו לאחרים וגיטין ד' ע"א ע"ב) טעמא דאמר כתבו פירש"י דבושת הוא לו שאינו רוצה לגלות לאחרים עוד שלא יכול לכתוב עיי"ש. ומשו"ה כ"ע גם ר"מ מודה דאין יכולים לאמר לאחרים לכתוב וליתן עיי"ש. אבל עכ"פ המה יכולים לכתוב וליתן. והרי מה יענה הרמב"ן על זה שהוא סובר דאם לא שמעו מפיו ממש הגט בטל והטעם ידוע בחידושיו הביאו (הב"י והח"מ והב"ש סי' ק"כ) משום דכתב דקרא משמע שיכתוב הבעל או השליח שעומד במקומו שלו. ועיי"ש בב"ש שהכריח מזה דהרמב"ן ע"כ סובר כשיטת הפוסקים דבעינן שליחות בכתיבה והלא הא כיון דאין הבעל יכול לכתוב כנ"ל דמוכרח איך יכול לעשות שליח לכתוב. ועוד ראי' דאיפשטא אפילו להנוב"י שחידש דמצי עביד השליח ולא המשלח נמי יוקשה. הא תנן במשנה (ס"ו ע"ב) ילמדו ויכתבו ויתנו ש"מ שלא היו יכולין לכתוב עד שילמדו. ועוד ראיה מש"ס (קידושין ס"ב) גר בידו גר נמי לאו בידו דהא אמר מר גר צריך שלשה כדין מי יימר דמזדקקי לי'. ולולא זה הי' בידו. הלא איתא בש"ס (יבמות ד' מ"ז) דמושיבין במים עד צוארה ומלמדין מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ונימא נמי דעדיין צריך ללמוד. ואין לומר דעכ"פ בידו הא ליתא דהא התוס' בנזיר שם תלי' זה בסברת דשלב"ל והסוגיא דגר נמי לענין דבר שלב"ל אתני'. אלא ברור דלימוד לא הוי מעשה גם לר"ת. ועוד ראי' גדולה לזה מהא דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וסמכינן ארוב זה ככל רובא שבתורה. ולדידך הניחא לדברי הרא"ה (בבד"ה ד' ז' א') דרוב לאו דוקא אלא ר"ל כולו כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו מיעוט ליכא דרק משגירת לישנא הוא שפיר אבל להרשב"א שם במ"ה דחולק עליו וסובר רק רוב ולא כולו יעויי"ש הרי הוי רובא דתלי במעשה דעכ"פ צריך ללמוד. (ועיין בשו"ע יו"ד סי' א'. ובתבואות שור ובפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה). ואין זכר משום ראשון ואחרון דרוב מ"א שחיטה מ"ה יהי' רובא התלוי במעשה. כ"א רע"ה מ"ה הוי רובא התלוי במעשה דמעשה המעשר. ועיין בינת אדם (ריש שער רובא וחזקה) עיי"ש. ויש סמך לזה נמי מיומא דלהכה"ג היו מפרישין ואפ"ה שמא לא למדת אמרו לו. וד"ל. ועוד והוא העיקר דהלא כבר הקשו האחרונים כולם על הדין זה דכל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח. דהרי כמה מקומות בש"ס הגוסס והמגוייד ומושלך לבור וכיוצא שאין נמי במציאות העולם שיכתוב אפ"ה כותבין לו גט. ש"מ דע"כ רק היכא דלא מצי עביד מדין התורה כמו כהן גרושה או בשעה שהיא עדיין א"א ומשוי שליח לקדשה לכשתתגרש אבל באם מדין התורה או מדברי סופרים אינו מעוכב רק מציאת העולם וטבעו מעכבו זה לא מיקרי לא מצי עביד. והשתא ניחא יהיו כל מקומות שימצאו שיסתרו לכאן. דהיכא שהוא אינו מצי רק מצד טבע העולם לא מיקרי לא מצי. וכעין שאמרו בש"ס (יבמות ק"ד ע"ב) פומא הוא דכאיב לי' וא"כ ודאי לא קשה לגבי ש"ץ. וד"ל

ואך אתמהה לפי דבריך למה לא הקשית יותר קושיא עצומה דהנה לכאורה איך הוא מוציא לאחרים כל עיקר אפילו להבקיאים הא ידוע החילוק הנורא דחידשו התוספת רי"ד בקדושין דהוקשו תפילין וציצית וסוכה נמי יועיל ע"י שליח דהרי ששא"כ וחילוקם. דששא"כ לא נאמר רק שהמעשה נחשבת כאלו נעשית. אבל היכא דבעינן חובת הגוף לא נחשב מעולם דגוף אחר יהי כגוף הזה. יעויי"ש. ועיין תשובות בית אפרים (ח"א סי' פ"ו). וידוע. וא"כ איך הוא מוציא כלל. הא תפלה הוי חובת הגוף ואיך שייך כאן ששא"כ כמו דלא חייך בתפילין. ובזה הסברא הנה ישאר בצ"ע מה שרצה הגאון רמ"מ מליובאוויטש לחדש דגם למאן דסובר דלשון שאנו מונין כאן במתא ג"כ הוא לשון הבעל כמו לשון כל הגט ואפ"ה בנחפז ללכת ואין הבעל במקום הכתיבה אפ"ה כותבין זה ולא יוקשה הא מיחזי כשיקרא משום דהסופר שהוא שליח הבעל הוא עומד כאן וחשוב כאלו הבעל עומד. ובהנ"ל הא צ"ע על דבריו דהא אין גוף הסופר חשיב כמו גוף הבעל לעולם וד"ל. ובאמת יש לכאורה להקשות כזה גם על כל הברכות שאדם חייב לברך קודם כל אכילה והנאה ואפ"ה קיי"ל (בר"ם פ"א מה' ברכות) כדברי הש"ס (ר"ה כ"ז) דאחרים מוציאין לו. ואיך הם מוציאין והלא תפילין למה אינן מוציאין. אלא ביאור הענין הוא דהרי מפורש (בר"ם שם ה' ט') דהא דיוצא דוקא בששומע הברכה מתחלה ועד סוף דשומע כעונה וא"כ הרי חובת הגוף נתקיימה בשמיעת הברכה וה"נ בתפלה שלר"ג מוציא הש"ץ והיינו שהצבור שומעין הברכה של התפלה. ואך קושיתך יש לצייר קצת על שיטת הרי"ף בעם שבשדות אבל גם התם לא קשה דדייק נא לשון הש"ס "פוטר ולא מוציא משום דאניסי ורחמנא פטרה הנאנס וד"ל. ומכ"ש לשיטת רש"י (והר"ם פ"ח מה' תפלה) דיסדירו קאמר ודו"ק כי קצרתי

סימן ד'

עיין ברש"י (פסחים ד' פ"א ע"ב) ריש העמוד ד"ה והא אין למדין קל וחומר מהלכה. שפירש"י שם קשה להבין מאוד. וכבר נתלבט בפירושו הגאון המהרש"ל בחידושיו על הש"ס שתחת המהרש"א עיי"ש בש"ס זיטאמיר. ותהלה לאל נראה לי כוונת הענין היקר שברש"י. והיינו עפ"י הש"ס (סנהדרין ד' ע"ו ע"א) וכי עונשין מן הדין ותירצו גילוי מלתא בעלמא הוא. ודו"ק והכא נמי בא רש"י ז"ל לפרש דלא טומאת התהום מצד ספק מטמאין בשארי מקומות בתמיד שנימא ג"מ בעלמא הוא השתא מה נטמא ודאי פירש טומאה ידועה נמי פי' דחוייה מכ"ש ספק שהוי רק ג"מ ולא יוקשה שוב וכי למדין קל וחומר מהלכה אלא וכו' והוא נכון בעז"ה. ודו"ק

סימן ה'

להבין מחדש הברייתא הידועה ושגורה בפי כל בשבת כ"א ע"ב. מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא להתענאה בהון ודלא למספד בהון שכשנכנסו עכו"ם להיכל וטמאו כל השמנים וכו' נעשה נס וכו' לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה עכ"ל, וכמה נפלאה היא בעיני הברייתא הזאת הלא הי' די בהיו אומרים לשנה אחרת עשאום בהלל והודאה דהני תיבות ימים טובים אין להם פירוש כלל. דהלא הא לא נאסרו בעשיית מלאכה כלל וכדדייק רש"י ז"ל לפרש לנו שלא נטעה הטעות לומר מדנקטו לשון ימים טובים שתעלה על דעתך שאסורין במלאכה בא רש"י ז"ל ומודיע במפורש לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה. א"כ אדרבה איך זה באמת אמרו (הש"ס במגלת תענית) שעשאום ימים טובים. והתימא שלא עמד ע"ז שום מפורש. ועוד יש כאן פליאה גדולה שהרי גם הלשון של התיבה קבעום ג"כ אין לה שום הבנה וכי לא הי' סגי להם בתיבת עשאום שהי' פי' תיקנום. והי' די בודאי באם היו שונין לשנה אחרת עשאום בהלל ובהודאה ומהו הפירוש של קבעום. והנה אנו רואין ובש"ס מגילה ד' ה' ע"ב) דפרכי על רבי היכי נטע נטיעה בפורים והתני רב יוסף שמחה ומשתה ויו"ט שמחה וכו' ויו"ט מלמד שאסור במלאכה ומתרצינין מלאכה לא קבלו עלייהו תדע דמעיקרא כתיב ויו"ט ולבסוף כתיב רק לעשות ימי משתה ושמחה אבל יו"ט לא כתיב עכ"ל הש"ס שם. א"כ בהדיא דכל שכתוב יו"ט