שו"ת ברוך השם נ

יד החילוק בין הלכה. מטין. נראין. מודים. תראה ברש"י ברכות ל"ג ע"ב

טו הא דאתמר בשם המפורסמים השלום עליהם כי ת"ח בימות החול הוא כמו יום השבת לכל אדם יש להראות סמוכין לזה מלשון הש"ס דברכות מ"ז ע"ב שנים ושבת מצטרפין ופריך ושבת גברא הוא ומשני אלא שני ת"ח המחדדין זא"ז א"כ עדיין קשה למה זה תני שבת ש"מ דת"ח הוי כמו שבת וד"ל. וגם יש עוד סמך מלשון הרמ"א ה' שבת סי' ר"צ דת"ח יענג עצמו בשבת יותר ש"מ שההארה שיש לאדם פשוט בשבת יש להת"ח בחול מלימודו הקדוש

טז אם שלכאורה נראה דלהיות נעור כל הלילה הוא יותר יגיעה מלישן קצת ולעמוד באשמורה. אבל בש"ס מפורש להדיא להיפך שבש"ס יומא כ"ב אמרינן שאני מיגנא ממוקם ופירש"י דיותר נוח לאדם להיות ניעור כל הלילה מלישן ולעמוד באשמורה ע"ש

יו ע"ד שמתחילין ויחל והלא הוא ב' פסוקים אחר הפרשה וקיי"ל אין מתחילין ב' פסוקים אחר הפרשה אך עיין בתוספת מגילה כ"ב ע"א ד"ה אין שתירצו זה דויחל ידוע לעולם ע"ש

יח לזכור שהבעל קורא בתורה הוא נמי בשם ש"ץ בתוס' מגילה כ"א ע"ב ד"ה תנא. וא"כ כמו שלש"ץ יש חזקה עיין רשב"א כן נמי יש חזקה לבעל קורא

יט לזכור דבר חדש ונחוץ שכל מנהג שנתקן עפ"י רשע אפילו הוא מנהג טוב וישר מאוד אפ"ה אסור לנהוג בזה המנהג רק מחמת שמייסדו הי' אדם שאינו ישר והוא בתשו' אהל יעקב להר"י ששפורט סי' ע'. ומיוסד על הש"ס דחגיגה דאין לומדין תורה מפי רשע ופסק בש"ע יו"ד סי' רמ"ו דאין לומדין תורה מפי רב ישראל ג"כ אם אינו טוב ואינו הולך בדרך הטוב יעו"ש והכל מיוסד על הש"ס דהקב"ה לא רצה לומר הלכה משם ר' מאיר משום דלמד תורה מאחר חגיגה ט"ו ע"ב) וה"נ כן המנהג

כ לבאר בלשון קל מאוד הטפשות של פלוני אלמוני הבור והע"ה במה שהקשה על לשון ההקדמה שלי בהחד וחלק. הנה אציגה הכללים הנחוצים לזה להקדים. ראשית הנה ענין הסמיכה שהיתה בימי רז"ל. והנטילת רשות. הנה לעולם תדע שהם כמעט ענין אחד לגמרי. דהיינו דהסמיכה הרי הי' ג"כ שלא בפני הנסמך ולא הי' צריך שיהי' הנסמך בפניו ממש אצל הסומכו. כדאיתא (בר"ם פ"ד מה' סנהדרין ה' ו') דרק היו כותבין לו הרי אתה סמוך סגי. והנטילת רשות הי' סגי נמי בשלא בפניו. רק החילוק בין סמיכה לנקיטת הרשות הוא רק בזה. דהאיש הקרוא סמוך בא"י הי' בכחו לדין גם דיני קנסות. ואלו הנטילת רשות הי' אופן שלא הי' דן דיני קנסות. והיינו באיזה אופן. הנה צריך להודיעך שתזכור היטב שיש שני מיני נקיטת רשותא. א' מראש גולה. ב' מהנשיא (והנשיא. היינו הראש הישיבה פי' שהוא במקום האחד שעל השבעים הסנהדרין שכולם בכלל הרי היו ע"א. הנה הנשיא הי' א' ואחריו ע'. והיינו שכל הגדול בחכמה מכולם מכל הע' הרי הי' אב בית דין. הנה הי' יושב למטה מהנשיא הראש הישיבה כי כל השבעים היו נקראים ישיבה והוא הנשיא הי' נקרא ראש ישיבה. והי' האב"ד יושב מימין הנשיא רק למטה קצת. עיין חינוך ריש פ' שופטים וכל הס"ט הנשארים היו יושבים משמאל הנשיא. עיין כל זה בר"מ פ"א מה' סנהדרין שכן הוא). הנה הנטילת רשות מהראש גולה הרי לא הי' בשום ענין על דיני קנסות. כי כן הוא הלכה פסוקה (בר"ם פ"ד מה' סנהדרין ה' י"ד) ואך כח הרשות של ראשי גליות הוי רק מחמת הכתוב לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל דהוי כמו מלך שרודה על העם בעל כרחן. לכן כיון שנטל רשות הי' כח לוו לשפוט בכפי' פירש לכוף הבעלי דינים לבוא לפניו. גם שלא רצו. משא"כ בלי נטילת רשות אין כח לדין בכפי' כלל. אבל לא דיני קנסות. משא"כ הנטילת רשות מהנשיא שבארץ ישראל הי' יכול לדין גם דיני קנסות. כמו המוסמך ממש. ורק החילוק בין הסמוך ממש להנוטל רשות מנשיא הי' רק בזה שהסמוך הי' בכחו לדין בכפי' בכל העולם בחוץ לארץ ג"כ כדקיי"ל דסנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ. ורק הסמיכה שיאמרו לו אתה סמוך הי' בארץ ישראל ולא יותר. אבל מכיון שנסמך יכול אח"כ לדין בכפי' בחוץ לארץ ג"כ. ועיין (ר"ס שם פ"ד ה' י"ג). ואלו הנטילת רשות מהנשיא הגם שעל ארץ ישראל הוי הכח כמו הסמיכה ויכול לדין גם דיני קנסות. אפ"ה רק בא"י ובעיירות העומדין על הגבולין וכל הארצות שהחזיקו בה עולי מצרים. אבל לחוץ לארץ אין לו כח כלל לדין בכפי'. נמצא חילוק סמיכה מנטילת רשות בין מראש גולה בין מנשיא בכ"א בפרט א'. היינו בראש גולה חלוקה בדיני קנסות. ובנשיא חלוקה בחוץ לארץ דסמיכה מועלת גם על חו"ל להיות פטור מלשלם אם טעה בדין בשיקול הדעת. ואלו נטילת רשות פטור רק בא"י ובעיירות שעל הגבולין ולא בחו"ל וד"ל. זה הקדמה אחת. עוד דסמיכה היו קוראין לו רבי. ואלו בנטילת רשות לא היו קוראין לו רבי. עיין (רמב"ם פ"ד מה' סנהדרין ה"ב) עוד יש חילוק גדול לשיטת (הריב"ש סי' רע"א) שהוא סובר דהנוטל רשות בין מראש גולה בין מהנשיא. הנה הנטילת רשות הועיל לו רק לו לבד שהוא יוכל לדין בכפיה. ודיני קנסות כנ"ל. אבל שיוכל זה שנטל הרשות לחזור וליתן רשות לאחר אין בכחו כלל. ומה שנותן רשות לאחר לאו כלום הוא. ואם האחר כפה ודן וטעה שוב חייב לשלם. כמו מי שלא נקיט רשותא כלל. אבל המוסמך יכול לסמוך לאחר ג"כ דזה ברור. דאל"כ איך הי' הסמיכה מדור לדור. כן הוא להריב"ש. ולהריב"ש ז"ל הנה הי' גירסא בש"ס (סנהדרין ה') רבה בב"ח. וד"ל. וא"כ עפרא לפומי' של הע"ה הנ"ל דהעיר למה לא הבאתי מנקיטנא רשותא מאבא מארי. הלא לולי התוספת הרי הריב"ש למד זה דהפשט הי' שהאבא מארי אמר לרב ורב אמר לר"ח ור"ח אמר לרבי שיתנו לו רבי רשות אבל לא שהי' נטילת רשות מאבא מארי כלל. א"כ הא לא הי' כלל יכולת להביא ראי' מזה. והרי הריב"ש הכריח זה מש"ס. רק הכרחתי בלי תירוץ להביא התוספת ובהתוס' שפיר מבואר דהתוס' כתבו שם פי' דלא תטעה לפרש כהריב"ש רק דהפירוש הוא שהנוטל רשות יכול לחזור וליתן לאיש אחר ג"כ רשות לדין בכפי' ולדין דיני קנסות בארץ ישראל כנ"ל. והוא ממש כמו הסמיכה שהסמוך יכול לסמוך. וא"כ הי' קשה להתוספת הרי לכאורה יש סתירה לזה דהרי מדהוכרח רבי חייא לשאול לרבי אודות רבב"ח ההולך לבבל אם יורה וידין או לא. ולמה לא נתן לו הוא רשות ע"ז תירצו אפשר דהי' בעירו של רבי. וא"כ אמת שלמסקנת התוספת הוי עתה הפשט בהש"ס פשוט שרבה בר הונא נטל רשות מאביו אבל לעולם היינו מחמת פשט התוספת ורק ממילא למה הי' לו להוכיח רק על רשות הרי גם סמיכה בכלל. דאל"כ הרי למה לא תירצו התוספת שם דלכן הי' צריך ר"ח ליטול רשות מרבי בשביל רבב"ח מחמת שהי' רוצה שיהי' סמיכה ממש לרבה בב"ח ועל סמיכה הי' פסול אלא ודאי דבין סמיכה בין בנטילת רשות נאמן גם קרוב. ודו"ק בזה היטב

כא במה דמספרין מהגאון ר' זלמן מרגלית מבראד בעל הבית אפרים שלמד בבית עקד הספרים של הקיר"ה השו"ת הב"ח החדשות ונסע לדרכו ואח"כ הדפיסו לפי זכרונו בלבד מה שנחקק במוחו כל לשון הספר כאלו הספר מונח לפניו שלכאורה הוא דבר רחוק המציאות. הנה הראיתי שמצינו זה בש"ס על ר"מ ועל רב חננאל. עיין בש"ס מגילה י"ח ע"ב ושוב אין זה רחוק המציאות

כב אין שורה פחותה מעשרה ורש"י ברכות ט"ז ע"ב)

כג מרש"י דברכות ט"ז ע"ב ד"ה אבא יש ללמוד דלא יכתבו על אשה סתם שאינה ידועה לנו מי היא