שו"ת ברוך השם מח

על האמת. דאם רק מחצה על מחצה א"כ גם לר"א בר"ש הי' פטור דהא שיטת רש"י הוי דגם ר"א בר"ש לא אמר מעולם דגורם לממון כממון רק אם יש רוב עכ"פ שיהיה ממון כנ"ל (שם ע"א). ואם רק מחצה ב"א נשבעין על אמת למה מדייק רש"י שם דאכתי גורם הוי ולרבנן פטור הא גם לר"א בר"ש פטור לרש"י ז"ל. אלא ודאי דרוב ב"א נשבעין על האמת. וגם יש להוכיח דר"א בר"ש סובר כרב דהולכין בממון אחר הרוב ולא כשמואל

לד הא מילתא דמתאמרא משמיה דמרנא הגאון הק' מהר"ר ל"י מבארדיטשוב ז"ל שאמר כלל דדבר אמת אין מכריחים לומר. ודבר שקר אסור לומר. הראיתי יסוד לשיחת ת"ח גדול כזה. דזהו מבואר בש"ס (ר"ה דף כ' ע"א) אמר ר' יהושע בן לוי מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו. פי' שמאיימין עליהם שישתקו ולא יאמרו האמת שראו את המולד אע"ג שבאמת ראו מ"מ מחמת שנצרך לעבר את החדש שעבר לכן מאיימין עליהם שלא יאמרו האמת. אבל אין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו פי' שנכריח אותם שיאמרו שקר דמדבר שקר תרחק. ואע"ג שיש חולקים ע"ז שם וסוברים להיפוך ממש אבל ההלכה כר' יהושע בן לוי וכמ"ש הר"מ (בהלכות קידוש החודש). ובזה אנו רואים כמה גדולים דברי שיחתן של צדיקים גדולים. ועוד אמרתי בפשיטות שיש מקום לזה ע"פ מ"ש בחופת אלי' רבה ובס' מעשה תורה שבס' כל בו המיוחס לר"י הנשיא הוא רבינו הקדוש וז"ל ג' אמרו אמת ונאבדו מרגלים ודואג ובני רימון הבארתי עיי"ש

לה עיין בליקוטים שהביא ברכה מלשון בריכה והם מאה כמנין אדנים והם הנחלים הולכים אל הים. והם אלקים. והים הוא ים מלא שהוא מאה כמדת הקב"ה שהמלא מחזיק את המלא. וביאור דבריו הקדושים בקיצור. הנה ידוע דבכ"מ אנו מצרפין האותיות כקריאתן כגון א'. אל"ף. אל"ף למ"ד פ"א. וא"כ ה"נ י"ם הוא י"ם מלא פי' מילוי של אותיות י"ם. יו"ד. מ"ם. יו"ד בגימטרא עשרים. מ"ם בגימטריא שמונים. שהם מאה. וזהו ים מלא שהוא מאה

לו לפ"ד יש קצת רמז לענין ל"ג בעומר. הנה רש"י (בחולין דף מ"ט ע"ב) ועוד בכמה דוכתי פירש דסתם ר' שמעון הוא ר' שמעון בן יוחאי וקיי"ל דהלכה כר"ש באבל וקאי נמי על ר"ש בן יוחאי שהוא הי' מיקל באבל. והענין הוא דהנה אנו משבחים להשי"ת בתואר צור לבבי. והיינו דכמו שהלב הוא חיי הנפש והגוף כולו [ועיין נמי בשו"ת חכם צבי לענין אם לא נמצא לב בעוף שמכשיר שם משום שאי אפשר לשום נברא לחיות בלא לב אפילו פחות מרגע וכן הכא נמי] ואילמלא השפעת השי"ת כל העולם כלא היה. וכן ענין כל התורה כולה. וזהו הרמז שהתורה מתחלת בבי"ת "בראשית ומסיימת בלמ"ד לעיני כל ישראל" שהם אותיות ל"ב. משום שהתורה נותנת חיים לכל העולם כולו כמו הלב לכל האיברים. ובלשון הזוהר שהוא לשון ר"ש בן יוחאי נקרא הלב לבא. כד"א בינה לבא והוא בגימטרא ל"ג. וזהו ענין שאמרו בש"ס דרשב"י תורתו אומנתו עיין (ברכות דף ל"ה ע"ב) והכוונה בזה נמי שהוא היה לב לכל חכמי ישראל שמפיהו אנו חיין בכל רמזי התורה. ולבא לפי לשונו הוא ל"ב א' פי' ל"ב שהוא התחלה וסוף מכל התורה. א' ר"ת אומנתו. ולכן הי' מיקל באבל לפי שהיה מהפך אותיות אב"ל למפרע לאותיות לב"א שהי' מתקן כל הפגמים וביטול רצון הנפש החומרי לעשות רצון אביו שבשמים. ונתקיים בו ותן בלבנו בינה לב"א. ומש"ה בבוא מספר ל"ג בעומר שהוא לב"א פסק האבל של תלמידי ר' עקיבא והשי"ת יזכנו בכל הטוב בזכותו

לו לדעת המפרשים שהביא הרב המגיד (פ"ג מהלכות שביתת עשור) דתוספות עינוי מן התורה אבל תוספות השביתה אינו מה"ת יש להקשות עליהם מש"ס המפורש בכמה מקומות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביוהכ"פ. ר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב עיין (שבת דף ק"ב. יבמות דף ל"ד ע"א) ופירש"י דלר"מ איסור בת אחת אית ליה דמדמחייב אהוצאה כשחל יוהכ"פ בשבת ש"מ דאית ליה איסור בת אחת דהא איסור שבת ואיסור אכילת יוהכ"פ באים כאחד בשעה שקידש היום. אלמא דאין שום קדימה לאיסור העינוי מאיסור השביתה וצ"ע

לח עוד יש להוכיח מש"ס יבמות הנ"ל דבעילת בתולה בלילה הראשונה שלה לאו מצוה היא. ולא כהשו"ת שיבת ציון שדחק בזה מדמשני התם לעולם כר"י וכי קאמר ר"י טעה בדבר מצוה פטור הני מילי גבי תינוקות שזמנו בהול אבל האי גבי נישואין לאו זמנו בהול. ופירש"י דאין זמן קבוע למצוה עיי"ש ודו"ק

לט גם יש להכריח מן הש"ס הנ"ל ביבמות שם בדבר מה שנתקשיתי זה כבר על הדין המובא בר"מ (פ"ט מהלכות אישות הלכה ד') העושה שליח לקדש לו אשה פלונית, והלך הוא וקידש אחותה ואין ידוע איזה קידושין קדמו שתיהן אסורות עליו ונותן לשניהן גט. והקשיתי למה לא נימא העמד שתיהן על חזקת פנויות וברגע אחת נתקדשו שתיהן ולא חלו הקידושין כלל כפי ההלכה דהמקדש אשה ואחותה או שארי ערוה דשתיהן אינן מקודשות ודמיתי לתרץ דאי אפשר לצמצם שיהי' ממש באותה רגע וזהו דין אמת לאמתו דאפילו כאשר החזקה מסייע לומר נתצמצם אפ"ה אי אפשר לצמצם. וראי' לזה מש"ס הנ"ל דמפרשים לעולם משום איסור בת אחת וכר"ש. ופריך בשלמא כולהו משכחת לה דשוינהו שליח ושוו אינהו שליח לקבל הקידושין ופגע שליח בשליח עיי"ש. ואם איתא דחזקה מסייע לצמצם למה לי' להש"ס לאוקמי בכה"ג. לוקמא בפשיטות דכולהו משכחת להו שקידשו בבת אחת ש"מ דאי אפשר לצמצם. אבל כעת דנראה דעכ"פ ספיקא הוא א"כ הדרא קושיין לדוכתא שמא אפשר לצמצם והחזקה תברר ויש לעיין

מ ע"ד שהעולם מתפלאין שלאיש משוגע ר"ל אין שולט קור והולכים המשוגעים ערומים ויחפים בעת שהקרירות עד למעלה ראש ואין פוגע להם שום חולשה. אמרתי להם שהוא ש"ס מפורש במסכת שבת ד' י"ג ע"ב דאיתא שם אין שוטה נפגע ופירושו שאין נפגע מצינים ופחים לעולם

מא רואים לפעמים אנשים אוכלים בעת ששותין טייא ואמרתי שמש"ס שבת ד' י"ד משמע להדיא דאין דרכן של ב"א לעשות כן דאמרו שם שאני דלא שכיחא במשקין ופירש"י דשכיח שאדם שותה בעת שהוא אוכל אבל לא שכיח שיאכל בעת שהוא שותה עיי"ש

מב אם צריכים בבשמים להבדלה שיעור. פשטתי לי ממשנה מפורשת דשבת ד' צ' ע"א בשמים כל שהוא ש"מ דא"ל שיעור

מג מה שנהוג בדינא דמלכותא בכל אפסי ארץ דכל קיום שטרות הן החוקים הן האשרתא דדייני וכל הניירות הניתנים כולם רק מאושרים בחותם המלך ולא מסתפקין מה שהשר חותם א"ע בשמו רק עוד מוכרח להניח חותמו ג"כ מה זה לכאורה. ואמרתי דזה נובע ממקור מקומו טהור מפסיקתא מפורשת הובא בתוספת על התורה פ' וירא דכשהקב"ה אמר לאברהם אבינו כי יען אשר עשה הדבר הזה של העקידה ולא חשך את בנו יחידו מלהקריב כי יברך אותו לעולם. הנה טען אז אברהם להקב"ה שיניח הקב"ה כביכול את חותם שלו על הבטחה זאת ולא רצה אברהם להסתפק במה שנשבע הקב"ה וחתם את שמו כדכתיב בי נשבעתי נאום ה' אלא דרש חותמו של הקב"ה על ההבטחה. ונתרצה לו הקב"ה ורק בהנחת החותם המתין עד בן בנו יעקב אבינו שנאמר תתן אמת ליעקב שחותמו של הקב"ה אמת על חסד