שו"ת ברוך השם מז

דבריהם ואעפ"כ לא אמר הקב"ה למשה שיצא החוצה. ואדרבה הקב"ה בכבודו ובעצמו קרא לאהרן ומרים שיבואו אליו למקום אחר והניח את משה עומד במקומו. א"כ בהדיא אנו למדים מכאן. אם הקב"ה ממ"ה אעפ"כ כביכול הלך עם אהרן ומרים אל מקום אחר ולא שלח את משה לצאת. א"כ עאכו"כ בשר ודם פשיטא דכאשר אפילו רבים הצריכים לעסוק באיזה דבר סתר ורק איש אחד הוא המפריע ביניהם ג"כ אין לומר להיחיד שילך לנפשו אלא ילכו הם למקום שירצו ויעסקו שמה בדבריהם. והאיש ההוא ישאר במקומו. וזהו מהלכות ד"א מתוה"ק אשר דרכיה דרכי נועם. ועוד זהו מפורש בספרי שם על פסוק ויצאו שניהם וז"ל למדך הכתוב דרך ארץ שכל זמן שאדם רוצה לדבר עם חבירו שלא בפני חבירו לא יאמר לחבירו קרב אליך אלא מושכו למי שרוצה ומדבר עמו עכ"ל. כן תראה הנוסחא בהגהות הספרי הנדפסים בחומשים של הגאון מלבי"ם ז"ל. והיינו דאמרי אינשי מי שצר לו המקום. הוא הולך לנפשו. ובלע"ז וועמען סי איז איינג. דער טרעט אפ. וזה נכון

כא תבואה שלא הביאה שליש אם יזרענה לא תצמח ממנה שום גידולים. כן מוכח במשנה (מעשרות פ"א מ"ג) ועיין תוס' (ר"ה דף י"ב ע"ב) ד"ה התבואה

כב איש אחד נפטר ר"ל ולקחו אנשי הח"ק סך רב בעד הקבורה. ועמד איש אחד ואמר כי הוא יצוה לבניו קודם מיתתו כי לא יתנו להח"ק סך רב ולא יחושו על מה שלא יקברוהו מהר. ועוד זאת יצוה כי לא יתאבלו עליו. ואמרתי כי על דבר השני ודאי הרשות בידו למחול שלא יתאבלו עליו ע"פ דברי השבות יעקב (ח"ב סי' ק"ב) ועיין בפ"ת (יו"ד סי' שד"מ) משא"כ בדבר הראשון יש לעיין ע"פ ד"ת. ועיין בעיקרי הד"ט או"ח הלכות שבת לסי' י"ג) הביא שם שאיש חסיד אחד צוה לבניו שלא יקברוהו עד יום שלישי למיתתו כי חושש פן לא תהיה המיתה ברורה ר"ל כעין פוקדין על המתים שא"א בזה"ז עיי"ש שפסקו הגאונים בימיו שיקיימו צוואתו. ולכאורה ה"נ י"ל כן. ועדיין צ"ע

כג אין דרך הכתוב להתחיל בדבר שאינו כשר רק בדיעבד. בש"ס (סוטה דף י"ט ע"ב) בדיעבד לא פתח קרא ופירש"י שם אין דרך הכתוב לומר בתחלת דבריו שלא כדרך מצוותן עיין שם

כד דרך טבעי יושבי כרכים להתנהג עצמם בגדולה. (בל"א פירין זיך גרוים). רש"י ור"ן בש"ס (ע"ז דף י"ב ע"א) בענין פרצופות. ומעתה אין חידוש על הוצאתם הגדולה

כח מצינו בש"ס שמחויב כל אדם להתאמץ ולהשתדל לכתוב צוואה בחליו קודם מותו כי אמרו ז"ל (ע"ז דף י"ב ע"ב) האי מאן דבלע זיבורא מחיא לא חיי מיהו לישקייה רביעתא דחלא שמגז אפשר דחיי פורתא עד דמיפקיד אביתיה מכ"ל עיי"ש. משמע להדיא דלכן יש להשקותו רפואה זו שיחי' עוד מעט כדי שיוכל לצוות לביתו. אך קשה לי דלמה נקט הש"ס האי טעמא שיש לעשות לו רפואה בשביל שיצווה. הא מן הדין יש חיוב משום פיקוח נפש. והא מצינו בש"ס יומא דמפני פיקוח נפש של שעה אחת נדחה שבת ש"מ דחיי שעה אחת של ישראל יקר מאד כמו חיי שבעים שנה. וגם הסברא נותנת כן דהא כל ימי חיי האדם ושנותיו הם כצל עובר וא"כ שבעים שנה ושעה אחת כחדא נחשב אחר המות. וא"כ מה לי פיקוח נפש עד שיבריא או שיחי' עכ"פ שעה אחת וכיון דגם שבת נדחה כ"ש שיש ליתן ו חלא שמג"ז וצ"ע

כו לפנים משורת הדין לא יקרא בשם אמת. דאמת הוי רק מי שעושה כדין ממש בצמצום ולא לפנים משורת הדין. כן מוכח בש"ס (ע"ז דף ד' ע"ב). וזהו נחוץ לכמה דוכתי ובזה אמרתי שביום השביעי מז' ימי אבילות ר"ל כיון שעבר מקצת היום באין מנחמין אל האבל ומעמידין אותו. והטעם הוא שמזכירין לו תנחומין כי השי"ת יתנהג עמו מעתה במדת "החסד שהוא לפנים משורת הדין ולא לבד במדת האמת לחוד ח"ו שאין העולם מתקיים בו לבד כידוע מאמרם ז"ל אמת אמר אל יברא. ולכן מרמזים לו דכמו דהא דאמרינן מקצת היום ככולו הא אין זה אמת לאמתו דהא דרך אמת הוא דדוקא יום שלם נקרא יום ולא שמקצת היום יחשב ככולו. וא"כ למה אנו חושבין גם מקצת יום כיום שלם. אלא משום שהתורה שהיא "חסד כמ"ש ותורת חסד על לשונה חושבת לפנים משורת הדין דגם מקצת היום יחשב ככולו ש"מ שהקב"ה רוצה בלפנים משורת הדין

כז ימות הגשמים הוויין שמנה חדשים בשנה בכל השנים. ובשנה מעוברת הן תשעה חדשים. וימות החמה לא הוויין רק ארבעה חדשים בשנה. כן מוכח להדיא בש"ס (ר"ה דף ז' ע"ב) דבאלול אדם מיגר ביתא לכל ימות הגשמים ובניסן נמי מישכח שכיחי קיטרי עיי"ש. ולכן יש לאדם להשתדל שכל מקיפיו הן בגדיו שהם מקיפין לו והן ביתו שהוא מקיף למקיף שיהיו ראויים יותר לימות הגשמים כי אזלינן בתר רובא. ורובא דשתא ימות הגשמים הוויין

כח שמעתי קושיא מגדול אחד בזמנינו שהקשה במשנה (ריש מס' ר"ה) דתני התם באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש. ולמה לא אמרו דברי ב"ש ומהו "כדברי ושרי לי' מארי' דאישתמיטתי' גמרא מפורשת (שם דף ח' ע"א) דמוכרח לומר כן עיי"ש ודו"ק

כט הרוצה לעשות תחבולה שלא יפסידו העכברים את כליו אמרתי דיש לזה עצה טובה ע"פ מה שמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רצ"א סעיף י"ג) דסתם תיבות חתורות הן אצל העכברים. וכתב שם הש"ך בשם הרש"ל דאם יש מים סמוך לאלו התיבות פטור מפני שאין העכברים מקלקלין הבגדים רק היכא שאין מים סמוך להם עיי"ש

ל מה שהעולם מספרים כי דרך הטבע הוא כי הסומא באחת מעיניו הוא רואה בעיני השנית יותר מאשר יראה אדם על שתי עיניו. יש לזה רמז נכון ברש"י ז"ל (פ' בלק) ע"פ ונאום הגבר שתום העין שפירש סומא בעין אחת. ושוב פירש כתרגומו גברא דשפיר חזי. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים הן. והיינו דבעינן השנית שלא נסתמא חזא שפיר יותר מאיש אחר אשר מסתכל בשתי עיניו ושפיר יש לפרש ב' הפירושים

לא יש בני אדם כששומעין קול תינוק צועק שמבלבל אותן. זה מפורש בסוף ס' ראשית חכמה בחופת אלי' רבה וז"ל ג' קולות קשין על בני אדם קול נערים. קול עכברים, קול חזירים. והחוש מעיד ג"כ על זה כי אלה השלשה קולות מבלבלים אוזן שומעיהם. ולעומת זה מצינו שם שלשה קולות שעריבים הם על בני אדם. קול גשמים. קול תורה. קול כספים. וגם זה נראה לעין כל כי קול התורה בעת הלימוד יערב לאוזן שומעו. וכן יש ב"א האוהבים להשתעשע בקשקוש מטבעות. וביום הגשם בעת שהמטר דולף אז ערבה שנת האדם

לב אין קשת נראה בלילה אלא ביום כן מפורש בתוס' (ר"ה דף כ"ד ע"א) ואני בעצמי ראיתי קשת בענן בלילה לאור הלבנה. אך זה הי' אחר חצי הלילה ואולי התוס' קא אמרי רק דלא שכיחא כ"כ ורוב הקשת נראין רק ביום וצ"ע

לג "רוב "בני "אדם אינם נשבעים לשקר. רש"י (שבועות דף ל"ב ע"א). והמדקדק שם בסוגיא יראה שמוכרח לומר דלכ"ע יש עוד רוב היינו "דרוב "נשים "לא "ישתו מים המאררים אם נטמאו. והיינו "רוב "נשים "יודו על האמת ולא ישתו. והמעיין עוד שם בסוגיא יראה כי יש להוכיח. א') דמוכח התם דאין לישבע אפילו על האמת. דאל"כ מאי שייך לומר דלימא לי' העד אחד מי יימר דמישתבעת. וזה ברור. ב') מוכת מרש"י (שם ע"ב) ד"ה מי יימר דרוב ב"א נשבעין שפיר