שו"ת ברוך השם מג

אפ"ה מברך על המילה. דהא זה הוי ודאי מצוה שעיות. דבחתיכת הערלה נגמר כל המצוה ועיין בחי' הרמב"ן פ"ק דפסחים כתב שהשיג על סברת הראב"ד ז"ל והוא כתב טעם אחר בעניינא דא. וזהו דכ"ד שהוא חובה על העושה לעשותה בעצמו ולא יכול לעשות שליח. מברך בלמ"ד. דאות הלמ"ד מורה על זה הכוונה דהוא חוב על כל בר נש. ולא מהני שום שליח. (דהא מבואר בהדיא כן בגמרא דתיבת למ"ד. מורה על הכוונה זו) משא"כ בדבר שעליו הוא רק מצוה מן המובחר. ולא לעיכובא. בזה וכיוצא בזה. מברך באות עיי"ן. ובזה פליגי ר"פ ורב פפא עיי"ש. והנה לכל דבריו שם מוכח דהאוכל מצה מברך בלמ"ד. וכן בה' מילה אין חילוק בין האב בין איש אחר צריך לברך בעיי"ן דהא אנו פוסקין כרב פפא בביעור חמץ דמברך באות עיי"ן. והרי לפניך מבורר דדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מילה הל' א' תמוהים מאוד. א) דכמאן מפרש הוא הסוגיא דשמעתא שם. ב) הרי יוקשה לך דא"כ דהאב המל את בנו מברך בלמ"ד. א"כ אמאי פוסק הוא דבביעור אין חילוק בין הוא לשליח. וכ"ש דיוקשה במצה יברך בלמ"ד. עיי"ש. וסבור הייתי לתרץ דברי הרמב"ם שבה' מילה. בזה האופן דהא עיקר הסברא דמילתא. דאנו מכניסין אותנו בפלוגתא ולא אומרין לד"ה בלמ"ד. הוא משום דמברכותיו ניכר שת"ח הוא כדאיתא בש"ס (ברכות דף נ'). א"כ זה לא צריכין רק בכל הברכות אבל הכא שמל את בנו. היותר נכון שיברך בלמ"ד ולא תקשה לך א"כ מאי משמיענו בזה. אדרבה. מדחזינן שמברך במילה סתם בעיי"ן. ובמילת בנו בלמ"ד א"כ הא ידעינן שת"ח הוא. ומש"ה דקדק הרמב"ם בלשונו שמברך למול את הבן להודיע דזה שמברך בלמ"ד הוא רק במילת בנו. ומשום שהוא חובה עליו וכסברת הרמב"ן בהסוגיא. ולא כהראב"ד. אבל באמת ראיתי דהא ליתא. א' דהא בברכת מילת גרים ד"ה מודו דבל' מברכין כדאיתא בהדיא בתוס' פסחים. וא"כ הדר לא משמיענו כלום ודו"ק. ב' הא הרמב"ם גופא פוסק (בה' בכורים פי"א ה' ה' עיי"ש). דהאב הפודה את בנו מברך בעיין. והא התם נמי מצוה מוטלת על האב כמו במילה כדאיתא בש"ס (פ"ק דקדושין דף כ"ט בברייתא). ויוקשה לפי"ז דבריו אהדדי. עי"ש. ע"כ ראיתי לברר דבריו באופן אחר אשר כל דבריו ברור ימללו. ותחלה אקדים לך דמוכרחין אנו לומר דהרמב"ם אינו תופס בסברת הרמב"ן כאן ומוכח כן מדבריו בהדיא בה' מילה דלא כהרמב"ן. וביותר מבואר במ"ש פ"ח מה' חו"מ דהאוכל מצה מברך בעיי"ן. ובחידושי הרמב"ן מבואר בהדיא דבאכילת מצה מברך בלמ"ד עי"ש. וזהו לפום סברתו דכיון שמצות אכ"מ חובה עליו דייקא. א"כ מברך בלמ"ד. ובאמת מבואר כן בהדיא (בש"ס פ"י דפסחים קט"ו ע"א) דמברך בעיי"ן דלא כהרמב"ן עי"ש. אלא ע"כ ודאי מוכרחין אנו ליישב דברי הרמב"ם אליבא דסברת הראב"ד או י"ל דלהרמב"ם תופס לו דרך אחרת בכללא דהא שמעתא. וטרם אתחיל לדבר בסברת הרמב"ם אציג לפניך טעמא דמילתא דאין מפרש כהראב"ד. דהנה בחידושי הרמב"ן על מסכת פסחים מביא דהראב"ד בשם הרב רבי משה בר יוסף ז"ל. דמש"ה לא מברכין לבער דמשמע שאין לה גמר אלא חייב לעשותה תדיר כגון הנחת תפילין וציצית וכיוצא בהן. אבל מצוה שעשיי' פ"א גמר מלאכתה כגון ביעור ונטילת לולב ומילה ושחיטה כולן מברכין בעל עכ"ל עי"ש. וע"ז הי' קשה להרמב"ם לפרש כן. דממ"נ מדסתם לה סתימי מילה משמע מדבריו דגם המל את בנו מברך בעל א"כ ע"כ סברתו דאף אי יש לו בנים חייב למולו אפ"ה כ"ז דאין לו בנים הוא פטור ממצוה זו. מש"ה ק"ל זו גמר מלאכתה. אבל קשה א"כ גם בציצית כן הוא. דאי אין לו טלית בת ד' כנפות הא אינו חייב לציצית. ואמאי קרי לציצית חייב לעשות תדיר. ועוד הי' קשה לסברתו דגם על אכ"מ כיון דבכל שנה ושנה מחויב לאכול מצה. א"כ הא ודאי מצוה תדירה היא ומברך עלי' בלמ"ד. ובאמת הא מבואר בהדיא בתלמודא פ"י דפסחים. דצריך לברך עלי' בעל. וכן בר"ן הי' קשה לו סברת הרמב"ן. דאיך יברך במצה בלמ"ד היפך הש"ס. וכן אמאי קרי למילה יכול אחר לעשותה. הא אי אחר עושה אותה מבטל האב מ"ע כדאיתא בפ"ק דקדושין כ"ט. ע"כ תפס הוא לו דרך אחר בהאי עניינא. וזהו הכלל דכ"ד שהעובר וביטל המצוה בעת המחויב לעשותה יש לו עדיין עוד זמן לעשותה בהזמן המוגבל לכל אדם מברך עלי' בלמ"ד. וכ"ד שאם לא יקיים המצוה תו אין לו תשלומין לה ואין חילוק בזה בין אי אין לו תשלומין כלל לעולם. ובין אי יש לו תשלומין לשנה הבאה כיון דבשנה הזו ביטלה הא אין לו עוד זמן לקיימה בעת המוגבל לכ"א. מברך עלי' בעיי"ן. וכ"ז היכא דיכול לברך בשתיהן. אבל היכא שאינו יכול לברך בלמ"ד דיהא משמע דוקא לו ולא לאחר אז לא מהני מה שהמצוה יש לה תשלומין אפ"ה מברך דוקא בעל. ובזה ניחא כל המקומות. הנה תפילין. וציצית. וסוכה. ולולב. (בהנטלו אחר הברכה). ומזוזה. ומעקה. וכל כיוצא בהן כיון דהוא יכול עוד לקיים המצוה בזמן הקבוע לכ"א מברך עלי' בלמ"ד. וכן מילה בבנו כיון דאף אי לא ימול את בן הזה יכול עוד לקיים בבנו השני. מברך עלי' בלמ"ד. משא"כ מילת אחר. דלא יכול לברך עלי' בלמ"ד כלל. וכן שחיטה. וביעור חמץ אף דיכול לברך עלי' בלמ"ד כיון דאם לא יבער השתא אימת יבער. הלכך מברך עלי' בעיי"ן. וכן פדיון הבן. כיון דאם לא יפדה את בנו הראשון עבר המצוה שהוא חייב לפדות את בנו הראשון. ומש"ה בפדיית עצמו דיכול לפדות עצמו לעולם. מברך עלי' בלמ"ד כדאיתא שם ברמב"ם פי"א מה' בכורים. וזה הוא הטעם שמברך על אכ"מ בעיי"ן דהוא רק חובה בלילה הראשון לחוד. ואי לא יקיים כעת אין לו עוד תשלומין כלל בשנה הזאת. מש"ה מברך עלי' בעיי"ן. וזה הטעם הוא בהדלקת נ"ח שצריך לברך עלי' בלמ"ד. והשתא אתי שפיר דבס' העומר מברך בעיי"ן דהתם אי לא ספר בלילה ויום אחד תו אין יכול לספור בברכה. א"כ כל לילה תליא בלילה השניה. וכן כולן. אך לפי"ז יוקשה הא דבתקיעת שופר מברך בלמ"ד הא התם הוה ממש כמו במצה. י"ל דשאני שופר ממצה דבעי כונה בשמיעת שופר וא"ל לא יצא משא"כ מצה דעשה מעשה הלכך אף בלא כונה יצא. הלכך בשופר צריך לברך בלמ"ד לשמוע דהכוונה מורה שמתכווין בשמיעה

סימן ל"ט

פלפול בדברי הר"ם פ"ב מה' סוטה ה' ח' אשר הוא בלא שום ביאור. ואגב יתורץ מה שיש להקשות בש"ם קדושין י' ע"א

שמעתי להקשות על הש"ס קדושין י' בהאיבעי' אי ביאה עושה אירוסין או נשואין ונ"מ ליורשה ולטמא לה ולהפ"נ. למה לא אמרו נמי להשקותה מי סוטה כדקיי"ל דארוסה אינה שותה. ורצו לדייק מזה דמסתברא כדעה הא' שבמהרי"ק דמכין אותו בשביל שעבר על דברי חכמים וכהרמב"ם דאפילו על איסור ד"ס אינה שותה. הנה לדעתי אדרבה להיפך שמהש"ס זה סתירה לפירוש הא' וראי' מוחלטת לפי' הב' משום פריצות לחודא וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו. שא נא עיניך מרום מראשון על תחלת ההלכה זו וראה איך שלא זכור האיסור במקדש בביאה בשום ראשון מהראשונים בדרך איסור חזק כשארי איסורי ד"ס. אדרבה יש כמה מקומות שסתומין הדברים כעין היתר. בראשית במשנתינו האשה נקנית בשלש דרכים בכסף ובשטר ובביאה. ובש"ס ד' ט' בביאה ובעלה מלמד שאשה נקנית בביאה. הר"מ ז"ל בס' המצות מצוה רי"ג היא שצונו השי"ת לבעול בקדושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה וכו' אבל קדושין דאורייתא אמנם הם מבוארים שהיא בביאה ובביאור אמרו בקדושין ד' ט' ע"ב קדושי ביאה שהם דאורייתא. עכ"ל הר"ם ז"ל. הרא"ה ז"ל בספר החינוך