שו"ת ברוך השם מא

א בש"ס (ברכות ד' מ"ג ע"ב) ששה דברים גנאי לו נת"ח ע"ש שמונה והולך וכולן הביא הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות דעות ה' ט')

ב בש"ס ופרק ב' דדמאי משנה ג') המקבל עליו להיות חבר לא ירבה בשחוק. והביא רבינו הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות יסודי התורה ה' י"א)

ג בש"ס (פסחים פרק מקום שנהגו) מקום שנהגו לעשות מלאכה עושין בט"ב ובכ"מ ת"ח בטלין. והביא הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות תענית ה' יו"ד)

ד בש"ס (יומא ד' פ"ו ע"ב) אמר רב ה"ד חה"ש כגון אנא דאי שקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי. והביא הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות יסודי התורה)

ה בש"ס (קדושין ד' ז' ע"א) אמרה לו הילך דינר ואתקדש לך אם אדם חשוב הוא מקודשת. והביא הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות אישות ה' כ"ב)

ו בש"ס (שם ד' ל"ג ע"ב) ת"ח אינו רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית. והביא הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות ת"ת ה' ח')

ז בש"ס (בבא מציעא ד' ט' ע"ב) ואי אדם חשוב הוא קני. והביא זה רבינו הרמב"ם ז"ל בספרו היד (פ"ב מהלכות מכירה ה' יו"ד)

ח בש"ס (מציעא ד' כ"ד א' וגיטין כ"ז ע"ב) לאהדורי אבידה לצורבא מרבנן ואיזהו צורבא עי"ש. והביא הר"ם ז"ל (פ' י"ד מהלכות גזילה ה' י"ב י"ג)

ט בש"ס (עוד שם במציעא ד' ע"א ע"א) אמר רבינא הכא בת"ח עסקינן דלא ילמוד ממעשיו ומותר לו רבית. והביא הר"ם ז"ל (פ"ה מהלכות מלוה ה"ב)

י בש"ס (ערכין פ' האומר משקלי עלי ד' י"ט ע"א) ואם אדם חשוב הוא אפילו לא פריש לפי כבודו אומדין. והביא זה הר"מ ז"ל (בפ"ב מהלכות ערכין)

וא"כ אנו רואין שהר"ם ז"ל מביא זה החילוק בחיבורו א"כ צריך טעמא באמת למה לא הביא (בפ"ה מה' שבת) דין דרבא פ"ק דשבת דאדם חשוב קורא לאור הנר. ואמרתי. דהנה (בפ' במה אשה ד' נ"ט ב') כלילא שרי מ"ט מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא עכ"ל. והביא זה גם הר"ם ז"ל (פ' י"ט מה' שבת ה' יו"ד). והוא ממש דין א' לדין דרבא הנ"ל כמו דהתם כיון דבאשה חשובה ליתא טעמא דגזירה. שוב לא גזרינן. ה"נ באדם חשוב לאור הנר ליתא הגזירה ולא גזרינן. א"כ חזקה הקושיא עלינו למה לא הביא ג"כ כאן דין דאדם חשוב כיון דע"כ אנו מודין דהר"ם סובר כן. אך כד מעיינין שפיר נראה דלא קשה. והנה מקודם נבאר שמדין כלילא הנ"ל יצא לנו קושיא על הך דינא דרבא. או להיפוך. והוא דהלא התוס' והרא"ש שם הוכיחו מעולא (שבת ד' מ"ו ע"ב) דאמר דשירים ונזמים דמותרין בטלטול בחצר דוקא רק משום דתורת כלי עליהן. אבל לא אמר משום דאשה חשובה שאין לחוש בה שתשלוף יוצאת בכל התכשיטין הראויין לאשה חשובה ומדלא אמר כן ש"מ דדוקא בכלילא שאין זה התכשיט אלא לאשה חשובה. אבל בתכשיטין דעלמא אסורין גם לחשובה דאין לחלק בין הנשים עיי"ש. וכן מטין דברי הר"ם מדלא הביא דאשה חשובה מותרת לצאת אלא בכליל ולא בתכשיט אחר עיי"ש. וגדולה מזו דעת הרז"ה (בהרא"ש פ' במה אשה סי' יו"ד) ובר"ן שם דמתרצין הירושלמי שאוסרת גם לאיש דאיירי בתכשיט השוה לאיש ולאשה דלא מחלקינן ביניהן. אלמא דאין לחלק בין אדם לאדם בדבר ששוה לזה כמו לזה בתשמישו. א"כ נר דשוה בתשמישו לכל אדם בין לחשוב או לפשוט א"כ איך אנו מתירין לחשוב הלא התוס' הוכיחו מש"ס כן דאין לחלק בין אדם לאדם. ואלו הכא איפכא מציין ולמה לא סתרו התוס' ראייתם מדין דרבא הנ"ל. לזאת אנו מוכרחין לפרש פירוש אחר בהסוגיא זו ולא כדפירשו האחרונים ז"ל טעמי' דרבא אלא הכי פירושו. וממילא יתיישב הקושיא מדברי התוס' הנ"ל וממילא יתבאר לנו דעת הר"מ ז"ל. דהנה הא כללא בידינו דבמלאכת שבת בעינן שיעשה המעשה כדרכה הנעשית בחול ואם שינה מעשהו פטור כדאיתא (פ' המצניע) המוציא על ראשו פטור וא"ת אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם. והשתא יובנו על נכון טעמי' של הרמב"ם ז"ל שלא הביא זה בפ"ה מה' שבת

סימן

ל"ו

(לה' חומ"ז ה"ו

) עיין ברמב"ם ריש ה' חומ"ז ה"ו וז"ל שם. ואעפ"י שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני כולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בב"ד של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל ב"ד וב"ד שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו עכ"ל אשר אין פירוש למו וכי יהודא ועוד לקרא. הנה בזה יש לו כוונה יקרה ונחוצה להודיע זה לנו וגם נפקא מינה גדולה יש מזה

הנה להבין דבריו בכאן מוכרח לידע מקודם דבריו הקדושים שהשריש לנו הוא עצמו בהקדמתו הנכבדה לסדר זרעים שהודיע לן שם כל סדר נתינת התורה מהקב"ה למשה רבינו עד היום הזה. כתב שם בד"ה וכאשר וז"ל והגם שתראה בתלמוד מעיינים וחולקים זע"ז במערכת העיון כגון מה שאמר במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהיו רמונים או חבושים או זולתם עד שהביאו ראי' עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר ואמר עץ שטעם עצו ופריו שוה. ואמר אחר הדר באילנו משנה לשנה. ואמר אחר הדר על כל מים אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנדע להם מהראיות האלה אבל ראינו מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפי' המקובל. ומסיים שם הר"מ וכן ראייתם על דיני איברים בעונש ממון והוא מי שהשחית לחבירו אבר מאבריו מה שחייב רק תשלומין ע"ש. א"כ הרי חזינן שזה עדיף טפי מה שראו הלכה למעשה ומעשה אבותיהם בידיהם מה שהראו לבניהם לעיניהם איך שנהגו בדת היהודית הנה זה הוי הוכחה עוד יותר גדולה ומוכרחת לסתום פי דוברי שקר גם ממה שנאמר להם ראיות מפסוקי התורה וגם ממה שנאמר להם שדבר זה הוא הלכה למשה מסיני. ובאמת דבר זה נובע מש"ס דהא (בברכות מ"ה ע"א ובפסחים נ"ד ע"א) אמרו ז"ל פוק חזי מה עמא דבר. הרי שזה הוא ראי' יותר מוכרחת מכל הראיות. לכן אמר כאן הרמב"ם ז"ל גם בדין התשלומין של ההשחתת האיברים שהקדים לן לעיל מפי השמועה למדו. שידוע בכללי הרמב"ם ז"ל מספר מלכי בקודש (ד' ב') דכל מקום שאומר הר"מ בספר היד מפי השמועה למדו הוא משום דדרשה גרועה היא ואינה להדיא עיי"ש. וה"נ שהקדים לשון זה והרי שמשמע שרק בקבלה קבלנו כך. ואח"כ הביא מפסוקי התורה ראיות לזה. הנה הבין כי יכול להיות ח"ו שיפול עוד ספק כל שהוא בלב אדם להוציא כ"כ הפסוק מפשוטו שבכתוב כתיב עין. שן. יד. רגל. ואנן אומרין ממון בלבד. לכן בא במתק לשונו אח"ז והודיע לנו ואעפ"י שדברים אלו פי' החמשה דברים שחייב החובל לשלם שהתחיל בהן בריש ההלכה והפרק נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני פי' שכל החמשה דברים מפורשין מפי מרע"ה. הנה הגם שזה בעצמו נמי דיינו להיות חזק בדבר הפי' הזה הלא יש לן עוד שכולן הלכה למעשה הן בידינו שזה טפי ראי' כנ"ל בפירוש המשנה על אתרוג. וכזה ראו אבותינו דנין בב"ד של יהושע וכו' וכו' ובכב"ד וב"ד שמימות משה רבינו ועד עכשיו א"כ מעשה גדול שפוק חזי מה עמא דבר והוא ממש כמו אתרוג. וזה נראה לי ברור כשמש אין ספק כלל בכוונתו הקדושה כן. ונ"מ גדולה דאם אדם חולק