שו"ת ברוך השם מ

בהדיא איתא שם בגמרא דברח קאי על הבעלים עיי"ש. אך אנכי בענ"ד ובעזר צורי נראה דהכל על מקומו יבא בשלום ובטרם אקדים בבבי, תרי ותלת. דהנה בלבד כל קושיות הראב"ד ז"ל הא יש כאן קושיא גדולה ונפלאה על דין הזה

א) דהא שם בגמרא בסמוך גרסינן איבעי להו יש אומד לנזקין או לא, ת"ש שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד מסור לעדה ולעדים אף כל מסור לעדה ולעדים ש"מ עכ"ל. משמע מזה דהלכתא כשמעון התימני דהא ר"ע סובר דעל העדים לחוד סמכינן והכא בגמרא אמרינן מסור לעדה אלמא דקיי"ל כשמעון התימני. וביותר מבואר בדברי הרי"ף דמסיק שם בלשונו פרט שיצאתה אבן מתחת ידי עדים דפטור עכ"ל, הרי בהדיא דהרי"ף פוסק להלכתא כשמעון התימני. ובפרט הרמב"ם ז"ל (בפ' א' מה' חובל) כתב וז"ל כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזיקין וכו' ולפיכך חייבין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ לב"ד ואומדין אותו ודנין עליו עכ"ל. הרי כתב להדיא ומביאין לב"ד. ולא סגי מה שהעדים יודעין א"כ הא פוסק ודאי כשמעון ולא כר"ע. א"כ קשה על דין זה דבהלכות נזקי ממון דהא באותה הברייתא (ד' צ' ע"ב) פרכינן על מה שאמרו בברייתא בשור מועד שקדמו ודנוהו ד"נ אין חוזרין. פרכינן אמאי ליהדר ונדייני'. אמר רבא רבנן דבי רב אמרי הא מני שמעון התימני דסובר בעינן אומדנא דבי דינא. וכיון דבעינן לאימוד השור בב"ד לא מענינן לדינא עד האומדנא עכ"ל. א"כ כיון דהרמב"ם בה' חובל פוסק כשמעון התימני האיך סותר דברי עצמו וכתב כאן חוזרין ודנין הא ודאי קושיא עצומה (ומה שכתב המגדול עוז דלית הלכתא כשמעון התימני ודאי צ"ע דהא בהדיא בה' חובל פוסק כשמעון וזה ברור ופשוט)

ב) עוד קשה קושיא נכונה לענ"ד על עצם סברת הרמב"ם ז"ל דכתב כיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו. בשלמא אי הי' מזיק אחר הגמר דינו הי' שייך לומר דאין לו בעלים. אבל כיון דכאן מיירי שהמית והזיק ואח"כ נגמר דינו לסקילה א"כ הא הי' לו בעלים בעת שהזיק. והא כבר כתב הרמב"ם ז"ל (בנז"מ פ"ב ה"ז) דהחיוב של נזק שלם הוה כמו ממון שלוה ממנו וא"כ כיון שנתחייב לו ממון שלם בעת שהזיק מה מהני לי' שנגמר דינו אח"כ ואיזה סברא שייך בזה לפטור אותו במה שגומרין דינו אח"ז. וזהו ודאי לכאורה דברים תמוהין. ותמהני על המפרשים שלא הרגישו בזה

ג) עוד נבוא לדקדק קצת בסידור לשונו שכתב קדמו ודמהו דיני נפשות תחלה וכו' תיבת תחלה הוא אך למותר כיון דכבר כתב לשון קדמו. וכל כי האי טעמא בעי

ד עוד מה שכתב לשון מהיכא משתלם מן השבח שהשביח. לשון עבר שהשביח כבר ובגמרא איתא שם דמשהין השור לרדייא עיי"ש. וא"כ הי' צריך לומר מן השבח שישביח. אבל באמת חדא מתורצת בחבירתה דודאי לעולם הרמב"ם פוסק כשמעון התימני דבעינן אומדנא דבי דינא ובודאי חייש הרמב"ם לעינוי הדין וכמו שאמרו בגמרא אך הרמב"ם ז"ל כתב כאן דין אחר דמתחלה כתב שור מועד שהמית והזיק דנין דיני ממונות ואח"כ דנין אותו דיני נפשות. וה"מ שהזיק קודם שגמרו דינו למיתה. רק תיכף אחר שהמית הזיק. ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל קדמו ודנוהו דיני נפשות תחלה. פי' תחלה קודם שהזיק רק תיכף כשהמית גמרו דינו למיתה ואח"כ ברח והזיק והשביח שם ברדייא חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. דהכא לא שייך עינוי הדין כיון שכבר נמשך הדין בשלמא מתחלה תיכף אחר גמר הדין שייך עינוי הדין אבל כיון שנתענה הדין ודאי לא שייך תו עינוי הדין. ודו"ק וזה נכון לענ"ד. א"כ שפיר כתב אח"כ לשון שהשביח דאם לבוא לשהות אותו מתחלה לרדייא הא ודאי חייש הרמב"ם לעינוי הדין ושפיר כתב אח"כ סברתו הנכונה כיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים כיון דהוא איירי באופן שהזיק אחר גמר הדין ודאי משתלם מדמי רדייתו לחוד. ולא מממון בעלים ואח"כ כתב דנוהו דיני נפשות וברח. הוא נמי הולך על דין הנ"ל דנגמר דינו קודם שהזיק. כתב על זה דאי דנוהו דיני נפשות וברחו הבעלים ואח"כ הזיק אף על פי שהשביח ברדייא אפילו הכי אין חבין לאדם שלא בפניו וכדאיתא שם בפירש"י ויצאו לנו דברי הרמב"ם ז"ל ככסף טהור מזוקק שבעתים בעזר האל יתברך. ומתורץ נמי בכל השגות הראב"ד ז"ל באופן נכון מאוד

סימן ל"ד

לענין מה שהקשו לי על דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה"א) שפוסק דאמרינן הן שלוחיו והן עדיו גבי קדושי אשה ולא חילק לומר דבקדושי כסף הוי נוגעין בעדותן כסברת הרשב"א והוא גופי' פוסק להדיא (פ"א מה' שלוחין) דאמרינן נוגעין בעדותן עיי"ש. ולענ"ד נראה הדבר הזה יפתר לן בתרי טעמי. א') י"ל דלא דמי לדין שלוחין דהתם שפיר נוגעין הן ולא מהימני להעיד משום דכתב הר"ן פ"ק דקידושין לתרץ האיך משביעין את השלוחין על טענת ספק. ותירץ דהלוה תובע אותן בשבועת המלוה דכיון דאמרינן דהמלוה נשבע שוב הוי טענת ברי. עיי"ש. הלכך משו"ה אינן נאמנין להעיד על זה. משא"כ הכא בדין זה הוה כמו הא דכתב הרמב"ם שם (פ"א מה' שלוחין) דאם אין המלוה מכחיש השליח השליח נאמן בלא שבועה עכ"ל. א"כ הכא נמי הוה כן כיון דאין האשה נשבעת להכחיש את העדים א"כ תו שפיר אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וא"ת אמאי באמת אין האשה המכחשת נשבעת שלא קבלה הכסף יש לומר דהתם בשבועת המלוה הא המלוה צריך ליטול עפ"י ד"ת בלא שבועה. רק חכמים תקנו שלא יטול בל שבועה וכדאיתא בר"ן (פ' כל הנשבעין) אבל הכא בדין האשה אם תשביענה אתה צריך להשביעה שבועת היסת דרב נחמן. ועיקר הטעם של שבועת היסת לא שייכה כאן כיון דאצלה לא שייך אישתמוטי קמישתמיט כיון דהמעות הם שלה. ודו"ק היטב בזה). הא חדא. עוד טעם לשבח י"ל בזה. דהנה הר"ן (פ' שבועת הדיינין) כתב דכיון דאנו לומדים מקרא וקיי"ל כרב דבעינן כפירת טענה שתי כסף ולא פחות. א"כ כי היכא דאין שבועת התורה פחותה משתי כסף כן שבועת היסת אינה רק בכופר שתי כסף עיי"ש. א"כ לפי"ז י"ל דהכא גבי קדושי אשה אף מיגו דמעיקרא איתא להעדים דכל עיקר הטעם דאמרינן לית להו מיגו דאהדרינהו כיון דהיו צריכין לשבועת היסת עיי"ש (בגמרא קדושין מ"ג ע"ב) א"כ ה"מ בשלוחין ומלוה כיון דקא חזינן דהמלוה נשבע ש"מ שתי כסף היו. א"כ שפיר היו צריכין העדים לשבועת היסת באהדרינהו. אבל הכא דקדושי אשה כסף פרוטה סגי א"כ אי היו אומרין קדשנוה בפרוטה היו שפיר נאמנין במיגו דאי בעי אמרו אהדרינהו למקדש. ולא היו צריכין לשבועת היסת א"כ שפיר נאמנין ע"ז שהן אומרין קדשנוה בדינר במיגו דאי בעי אמרו קדשנוה בפרוטה (ואין נ"מ מזה להבעל) ואז היו נאמנין במיגו דאהדרינהו הלכך פוסק שפיר הרמב"ם ז"ל בכה"ג הן שלוחיו והן עדיו. וזה נכון מאוד לפענ"ד

סימן ל"ה

בשנת תרכ"ד שאל אותי הרב הגאון הגביר המפורסם החריף ובקי כש"ת מהור"ר ר' שמריה ז"ל צוקערמאן ממאהילוב. למה לא הביא הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' שבת) הדין דרבא דאדם חשוב קורא לאור הנר. והוא ז"ל אמר בזה שהרמב"ם ז"ל בכל חיבורו ספר היד לא הביא בשום מקים החילוק בין אדם חשוב לאדם פשוט ש"מ דלא משמע לי' האי חילוקא כלומר לא סבירא לי'

והשבתי לו ע"ז כרגע שזה דבר שאי אפשר לומר שהרי החילוק הזה מפורש כמה פעמים ברמב"ם. והנני אספרם אחת לאחת: