שו"ת ברוך השם לט

בענ"ד. ובדרך זה יש לנו לומר שרבינו הר"ם ז"ל הי' מפרש פירוש אחר בדברי הש"ס וגיטין י"ט) וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. פי' וכי מפני שאנו אומרין כן לענין שבת שתלוי רק בדמיון מחשבותינו שדבר כזה חשוב ומתוקן. נעשה זאת למעשה גמורה. הא אין דרכה של מעשה כזו ולהיות נעשית באופן זה, ומה מועיל שאנו מדמין זאת למעשה מתוקנת. זה אינו מועיל אלא לענין שבת אבל לא לענין גט. כלל הדברים אשר בדין שבת הכל תלוי רק במלאכת מחשבת. כי כל עניני שבת אנו למדין ממשכן. ובמשכן כתיב מפורש לעשות מלאכת מחשבת. ובתרגום אי' עיבידת אומנוון משום הכי כל דיני שבת הולכין על קוטב זה. אבל בענין כתיבת הגט וסת"ם בעינן רק שהמעשה תהי' נעשית באופן דרכה של מלאכה כזו כידוע. והכל על נכון בעז"ה

סימן ל"א

עיין בר"ם (פי"א מה' נדרים ה"ב) דכתב ולא אומרין כיון שבדקו אותן בתחלת השנה ונמצא יודעין לא יצטרכו עוד לבדיקה לא כן אלא אפילו אחר הבדיקה זה שידעו ונדרו אח"כ והם עדיין בתוך הזמן צריכין בדיקה. ועיי"ש (בכ"מ שדחק בזה). והנה אני אומר דאין שים צ"ע בזה דודאי דגם להר"ם הי' הגירסא כמו לרש"י ז"ל אלא דאדרבה ד"ז הוא פשוט טפי דכאן פשיטא דצריך בדיקה ולא הוצרך הר"ם ז"ל להודיע זה לכן הודיענו דבר חדש יותר אפילו כשידעו צריכין בדיקה. ולקח זאת משני הוכחות חדא הלא המעיין שם בנדה דף מ"ה אי' דקודם זמן אע"ג דאמרי בהדיא יודעין אנו אין נדר. והנה לפי"ז הלא אם לא כהר"ם ז"ל לא תוכל להתחיל לפרש המשנה בת י"א שנה ויום א' נדריה נבדקין למאי איצטריכא לי'. הלא הא תנא בסיפא כל שנת י"ב נבדקין וא"כ פשיטא דבת י"א שנה ויום א' בודקין וע"כ כדמשנינן בש"ס שם מהו דתימא ה"מ בסתמא. אבל אי חזינן דחריפי אפילו בשנת י"א יהא נדר. כיון דבדקו ונמצאו יודעין קמ"ל. ולא זו אף זו דקודם הזמן אמרה בעצמה בהדיא איני יודע לא מהני. א"כ כיון דכן אנו מוקים בש"ס רישא דמתניתין דלהודיענו אע"ג דקודם הי"א הי' חזינן אותה דחריפא אפ"ה כשנעשית בת י"א צריכה בדיקה ולא אמרינן הרי כבר בדקת ונמצא יודעת רק לא היתה מועילה משום דמופלא סמוך לאיש בעינן. אבל עכ"פ נימא להוכיח מזה דכבר יודעת וגם השתא כ"ש יודעת ואפ"ה חזינן דלא כן הוא הדין משו"ה פסק הר"מ. ועוד ראי' דהא התוס' (שם דף מ"ו ע"ב) בהא דר"י ור"ל סברי דלוקין על הקדישן פרכי הלא ר"ל סובר התראת ספק לא שמה התראה וא"כ ניחוש דילמא לא יביאו אח"כ שני שערות ויהי' להן דין של קטנים ותירצו דרק מצד דאזלינן בתר רובא הוא. והנה הר"מ ז"ל בפי' המשנה כאן פוסק נמי דאם בן י"ג וי"א ובת י"ב וי"א לא הביאו ש"ש ודאי קטנים הן. והנה לפ"ז הלא כל עיקר הבירור שהוא יודע היטב הוא רק מהשערות דהא אם לא הביאו אח"כ אפילו כשבדקו אותו הי' יודע לא מהני והוא דידיעתו של קטן לאו ידיעה הוא וכחלום ידבר בלא פתרון דברים אמיתיים ורק התורה הודיעה לנו דאנו נסמוך על הרוב ואפילו בעת יהי' סמוך לאיש ג"כ נסמוך על הבדיקה וא"כ הרי כל עיקר אמרתך מטעם רובא הוא אבל בדיבורו אין שום ממש רק מצד צירוף הבדיקה לרובא ואז אמרינן דדיבורו עולה יפה. וא"כ השכל מעיד דעל כל נדר בכל השנה צריכין בדיקה דאיך תאמר הרי בדקת וידע הלא שמא קטן הוא ולא ידע מה קאמר. וע"כ תאמר הלא התורה צותה להלוך בזה אחר הרוב. הלא אומר לך עשה כמו שצותה לך היינו בבדיקה דייקא אבל עדיין גם לדיני התורה קטן הוא ואין מדיבורו שזכר קודם שום עיקר ושורש לעמוד עליו דילמא לא ידע כלל מה דקאמר ואפילו אם כבר ידע השתא לא ידע דאין במעשה קטן כלום ומתורץ הר"מ הנ"ל. ועכ"פ יצא לנו דאחר הזמן גם הר"מ מודה אם הביא שני שערות דוקא לא בעינן ידיעתו אבל אם לא הביא לא כלום וגרע יותר מתוך הזמן דבתוה"ז מהני בדיקה והתם אפילו בדיקה לא מהני דהא קטן הוא כמו קה"ז. ובזה תירצתי הקושיא למה לא עמדו בזה התוספת ז"ל (בד' מ"ה ע"ב) בריש העמוד דגם הא דתנן בת י"ב וי"א נדריה קיימין לא זו אף זו קתני דהא כבר תנן לאחר הזמן אפילו אמרו אין יודעין לא מגרע. ומה מועיל תירוץ הש"ס מ"ד לעולם בודקין דלכאורה פירושו דלעולם תצטרך בדיקה קמ"ל דלא מצטרכין אח"ז בדיקה הלא גם לזה יוקשה נמי הלא אם הי' קתני רק הסיפא דלאחה"ז הי' די ומוכרחין אנו לסברת לא זו אף זו ולמה השמיטו התוס' ומשו"ה אמרתי דהא דמשנינן בש"ס לא תימא דלעולם בודקין הכי פירושא דמ"ד כמו בתוך הזמן מהני הבדיקה כן תהני הבדיקה גם אחה"ז אפילו בלא שערות להכי קמל"ן דבדיקה ליכא כלל בתינוקת בת י"ב דממנ"פ הביאה לא צריכה בדיקה. לא הביאה לא מהני בדיקה ודו"ק. והסיפא דתנן לאחה"ז הוא דבר אחר דמודיענו בזה דלאחה"ז אפילו אמרה איני יודע לא מיגרע לן והרישא מודיענו דאפילו בדיקה לא מהני ואתי שפיר בלי סברת לא זו אף זו וגם בזה יתפרש הר"מ ז"ל לקמן בהלכה ג' עיי"ש

סימן ל"ב

עיין רמב"ם פ"ט מה' א"ב הל' ל"ו. לענין מציאת כתם. ואין לנו במה לתלות ומספקינן אי הוה דם או צבע אדום מעבירין עליו שבעה סמנין עיי"ש בדברי הה"מ בהבנת דברי הרמב"ם. דלעולם קודם הבדיקה בז' סמנים הוה בחזקת טמאה. דלא אמרינן בזה ספק של דבריהם להלוך בו להקל כיון דיכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד צ"ע על זה. דמאי הוצרך ה"ה להסביר הטעם דלא הוי ספק דרבנן כיון דיכול להתברר. הא בלא זה לא שייך כאן לומר ספק כלל דהא עיקר גזירת כתם היתה ע"ז דאם תמצא אשה כתם בבשרה או בבגדיה ולא תדע מאין בא לה ולא תדע בבירור לתלות בשום דבר. תהא טמאה מספק. שמא הכתם זה מגופה בא. א"כ מאי שייך לומר ספק צבע ספק דם. הא ממה נפשך. אי הכתם זה ממקום אחר ולא מגופה. הא אין חילוק בין אי צבע הוא או דם. מ"מ טהורה. ואי מגופה הוא. הא ודאי דם הוא ואין שייך לומר רק הספק אי מגופה או ממקום אחר. והא דבר הזה אסרו חכמים וזה הוא דרבנן ומאי ספיקא שייך בזה. ובודאי דברי הרמב"ם הוא רק דאם תרצה לברר ולהיות טהורה לבעלה. יכולה להעביר עלי' הז' סמנין ואי לא יעבור הכתם ותחתיו במראיתו הראשון יעמוד תהא טהורה. אבל קודם הבדיקה ודאי הוא הדבר שגזרו חז"ל בגזירת כתם. ואין שום ספק בזה. א"כ דברי הה"מ צ"ע. ומכ"ש על דברי הרשב"א ז"ל שלמד בסברת הרמב"ם ז"ל דקודם הבדיקה טהורה היא לגמרי. ודאי צריך עיון איך יעלה על הדעת להטיל מום בקדשים ברבינו הגאון הרמב"ם ז"ל. וצ"ע

סימן ל"ג

לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון (פ' י"א הלכה ז' ח') וז"ל שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדיתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו דנוהו דיני נפשות וברח אין חוזרין ודנין דיני ממונות עכ"ל עיי"ש. ועיין בהשגות הראב"ד. ובאמת לכאורה בפשטיות דבריו הוא נגד סוגית הגמרא שם פרק החובל (דף צ"א ע"א) דאמרינן לר"ע עיי"ש היטב בפירש"י. ומה שתירץ הה"מ דהוא סובר פי' ברח קאי על השור גופי' איני מבין בענ"ד דהא