שו"ת ברוך השם לח

היינו אם היינו אומרים דבבית שני הי' נוהג שמיטה ויובל מד"ת. אז לא הוי קושיא גם לפי דברי רבא. איך עקרו חכמים דבר מה"ת. דבאמת יש בידם כח לעקור וכאמור. אבל לפי האמת דהלכה כרבי ובבית שני לא הי' שמיטה ויובל נוהג אלא מדרבנן. והנה זה פשוט דהא דקיי"ל דב"ד עוקרין דבר מה"ת במה שמפקירין הנכסים היינו דוקא אם בעת שמתקנים תקנתם אז היא נגד ד"ת. אע"ג דעוקרין דבר מה"ת כיון שרואין שזהו נצרך לתקנת הדור. שפיר יכולין להפקיר הממון ולעקור דבר מה"ת. אבל אם בעת התקנה היא רק נגד איסור דרבנן וע"י תקנתם עוקרין דבר מדרבנן לחוד. א"כ כיון שתקנתם היא לטובת העם לחוד למה נאמר דגם אם יהי' אח"כ דבר זה מן התורה ג"כ תיעקר ע"י תקנתם הקודמת כיון שבעת שעקרו לא עקרו רק מידי דרבנן. ואין ב"ד מתקנין אלא לפי מקומן ושעתן. וראיה ברורה לזה ממ"ש הרי"ף (פ"ק דמגילה) דלהכי דחינן מצות לולב בשבת משום גזירה היינו דכיון דלא ידעינן בקביעא דירחא והוי ספק ומספיקא לא דחינן שבת. וכתב הר"ן ע"ז התם דלפי דעת הרי"ף מבואר דבמקדש דהוי ודאי מדאורייתא לא דחינן מצות לולב משום הגזירה עיי"ש. והנה בהדיא חזינן דגם הרי"ף ע"כ ודאי יודה דב"ד מתנין לעקור דבר מצוה מה"ת בגזירתן לחודא דהרי "ערל "ואיזמל "והזאה הנמנים (בפסחים צ"ב). דדחינן מצות מילה דהיא מצוה ודאית ואין בה ספק כלל. אפ"ה מצד הגזירה לחודא נדחית המצוה. והרי"ף ג"כ סובר דכן הלכה. ואילו הכא בלולב סובר דלא עקרו רק מידי דרבנן וספק דאורייתא ולא מצוה ודאית מדאורייתא. אלא ע"כ מוכרח לחלק כמ"ש דכיון דלא הוצרכו לעקור רק ספק ד"ת אמרינן דרק לפי שעתן שהי' ספק ד"ת עקרו. אבל אם יהי' אח"כ ודאי ד"ת לא יעקר בשביל תקנתן. וה"נ בשמיטה כן ש שפוסק הר"מ דהלכה כרבי וכמ"ש (שם ריש פ"ט) דבזמן שאין היובל נוהג אין שמיטת כספים נוהגת אלא מדרבנן לכן פוסק נמי כאן דאם יהי' היובל נוהג לא יועיל הפרוזבול. והיינו משום דחכמים לא תיקנו לעקור בכה"ג

ועוד נ"ל לתרץ בדרך אחר. והוא כשנדייק היטב בלשון הר"מ שכתב כשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זא"ז ועברו על מ"ש בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וכו' עמד והתקין פרוסבול. ומלשונו נבין היטב בטוטו"ד שלפ"ז הוכרח לפסוק ההלכה כן דאין פרוסבול מועיל רק לשמיטה דרבנן ולא לדאורייתא. דבשלמא כשהי' הלל מתקן שלא תשמט רק משום כדי שלא תנעול דלת בפני עניים. ודאי דלא הי' קשה היאך תיקנו בדבר שיעקור מצוה מה"ת. משום דהפקר ב"ד הפקר בכל מה שירצו. כמו שהאב מנחיל לבנו מה שירצה כך ב"ד מנחילין כל מה שירצו. אבל אנו לא אמרינן כן רק דהלל תיקן כן משום שראה שהעם עוברים על מצות השמר לך וגו' א איך אפשר כלל לומר לעקור מצוה זו כדי לקיים זו. הלא מה גרם להעם שלא רצו לקיים מצות הלואה משום שמיטה שלא רצו לקיים שניהם. א"כ מה ראה הלל על ככה לחזק מצות הלואה ולבטל מצות שמיטה ומאי אולמא דהאי מהאי. ואין לזה שום סברא. והש"ס (שם) שהקשה מעיקרא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט והתקין הלל דלא משמט לא פריך ע"ז הברייתא רק משום שהי' ס"ד דרק משום תקנת העניים תיקן כך לכן פריך הש"ס דאם ע"ז שראה שעוברין על מצות הלואה לא הי' שום סברא בזה. דנהי דיכול הלל לעקור דבר מה"ת אבל עכ"פ טעמא בעי. רק לפי התירוץ דמשני בשמיטה בזמן הזה ורבי היא. השתא לפ"ז יכול הדין להיות קיים וגם הברייתא תתפרש שפיר דכיון שראה אותן עוברין על מצוה מד"ת ובזמנו היתה מצות שמיטה רק מדרבנן. לכן יפה עשה שעקר מצוה דרבנן כדי שלא יעקרו מצוה מה"ת. ורש"י ז"ל שכתב דלפי דברי רבא ניחא גם אם שמיטה אז מדאורייתא היינו אם הי' מתקן הלל בשביל תקנת עניים. אכל לפי דברי הברייתא דרק לתקן מצות הלואה עשה כן מוכרח לומר גם לרבא דרק משום דשמיטה אז מדרבנן תיקן כן וכדעת הרמב"ם ז"ל וזה נכון בעזה"י

סימן ל'

כתב רבינו הרמב"ם ז"ל (בפ' י"א מה' שבת) דהכותב בדיו ע"ג סיקרא חייב (ובפ' א' מה' גירושין ה' כ"ג) כתב דאין רושמין להם הנייר אלא ברוק וכיוצא בו בדבר שאין רישומו מתקיים. אלמא דאם רשמו להם בסיקרא הגט פסול. וכן באמת מבואר בגיטין וקשה א"כ האיך מחייב סקילה בשבת כידוע מדבריו שכוונתו בפי' חייב עיין בפ' א' מה' שבת. אך אמרתי בזה דהנה בה"ש שם כתב עוד הרושם על העור תבנית כתב פטור. אלמא דאינו כתב. ואלו (בפ"ד מה' גירושין) כתב דאם רשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר. אלמא דהוי כתב. ותרתי דסתרי. והה"מ הניח בצ"ע. ואני אמרתי בעז"ה אשר ודאי משה שפיר קאמר, והאמת אתו בלי ספק. דהנה הלא זה ידוע דחק תוכות פסול בכתיבת גט וסת"ם. כדאיתא ב"פ דגיטין וכן פסק (הר"ם שם) א"כ איך אנו מחייבין (שבת ק"ד) בשנטל לגגו של "חית ועשאו ב' "זיינין. הרי זה מיקרי חק תוכות. אלא מוכרחין אנו לפרש הכל עפ"י דרך רבינו המובהק ר' נסים ז"ל שכתב בפ"ב דגיטין בחידושיו דלא תקשה על רב אחא ב"י דסובר דרבנן דפליגי בהעברת קולמוס הוא רק בשם ולא בגט. א"כ איך יפרנס המשנה בשבת (שם) כתב ע"ג כתב פטור. ותירץ דרב אחא יאמר דנהי דהוי כתב. אפ"ה בשבת בעינן מלאכת מחשבת. והא לא חשיב עיי"ש. וכן תירץ הר"ן בפ' הבונה על הקושיא דחק תוכות הנ"ל דבשבת דבעינן רק מלאכת מחשבת חייב אף אם ח"ת. ולפ"ז גם אנו נבאר בפרוטרוט. דהנה בדרך זו אין הלכות שבת נלמד כלל לשום דבר מה' גיטין וסת"ם. הן להקל הן להחמיר. ויש לך דבר שבשבת חייב ובגט ובסת"ם פסול. ויש לך דבר להיפך. ויש לך דבר שבכולן פטור ופסול. והעיקר של הלכה כללא זו נקיטנא בידן. דהיכא דהוי דרך כתיבה וגם אומן דרכו לעשות כן. אז בכולן שוה דבשבת חייב ובהן כשר. ואם אין דרך כתיבה וגם אינו חשוב שאומן מומחה אינו עושה כך. אז בכולן שוה להיפך. דבשבת פטור ובהן פסול. ואם אין דרך כתיבה אבל אפ"ה אומן עושה כן שיש לקרות ע"ז מלאכת מחשבת כתרגומו עיבידת אומנוון (שמות ל"ה ל"ג) בשבת חייב ובהן פסול. דבשבת לא קפדינן. רק אם מלאכה זו חשובה שירצה אדם לעשותה דרך מלאכה אז קרינן בי' מלאכת מחשבת וחייב. אבל בהן דרך של עשיית אותו דבר בעינן וליכא מש"ה פסול. וכן להיפך היכא שדרך של עשיית מלאכה במלאכה חשובה להעשות באופן הראוי והוא ג"כ עשה כל המלאכה כדרך זה. אלא במלאכה גרועה הוא עושה אותה שאין העושה אותה ראוי לקרותו בשביל זה בשם אומן. אז בהן כשר. ובשבת פטור כיון שאין שם אומן על שם המלאכה הזה. והנה לפיכך בדין חק תוכות. דאין זה דרך כתיבה כלל. אלא שמלאכה כזו חל עליו שם אומן בעשותה. אז חייב בשבת ובהן פטורין. וכן בכתב דיו ע"ג סיקרא. דבשבת חייב הוא משום לדברי רבינו הר"ם ז"ל הוא כיון דדיו חשוב מאוד לגבי סיקרא. יש לחול על זה הכתיבה שם אומן. ומש"ה חייב אבל בהן (היינו גט וסת"ם) פסולין מספק. משום דספק לו אם זה דרך כתיבה. כאשר הארכתי במקו"א בעז"ה. להסביר דין כתב ע"ג כתב. אבל אם עשה כדרך כתיבה אך אין המלאכה חשובה כלל ומלאכה גרועה היא. כמו הרושם על העור תבנית כתב הרי המלאכה עשה כדרכה. אלא דלא שייך ליתן ע"ז שם מלאכה. דאין אומן עושה כתיבה כזה. משו"ה פוסק הר"ם בשבת פטור ובגט כשר. אבל הקורע על העור מעבר אל עבר להיות הכתב חלול ודאי דבשניהן כשר וחייב בשבת דזה עושה אפילו אומן חריף. ואדרבה יש אומנות בד"ז. וכן הכתיבה היא חק יריכות כדרך הכתיבה משו"ה חייב וכשר. וכל זה ברור