שו"ת ברוך השם לז

את גיטה. ומקשינן שם בגמרא אברייתא הסותרת. ומשנינן אליבא דרב יוסף. דבחו"ל דאדיבורה דידה קא סמכינן אינן נאמנות עיי"ש. והנה הא ודאי דהא דאמרינן אינן נאמנות. גם אם הביאו הפסולות את הגט. אפ"ה פסלינן ליה. דהא אי' במשנה לעיל דחש"ו דהגט פסול. ואינו גט כלל. כן ה"נ. וא"כ לסברת רב יוסף דהטעם הוא משום דצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ולא מהימנינן לה בודאי גם אפילו אם יש עדים ומקיימין הגט בחו"ל. אפ"ה לא הוי גט כלל. דאל"כ כשמקשינן לקמן לרב יוסף ממשנתינו דהסיפא איירי ודאי בחו"ל, וא"כ רישא וסיפא בחו"ל. ומציעתא בא"י. ולא קא משני לעולם גם מציעתא בחו"ל. והא דמהימנא איירי כשיש עדי קיום לפנינו ולא צריכין לדיבורה כלל. ועוד אם איתא דאם יש עדי קיום מהני ורק הריעותא הוא משום שאנו צריכין לסמוך על דיבורה בפ"נ ובפ"נ וא"כ למה יגרע זה דאמרה מדלא היתה אומרת כלל. דבלא אמר השליח הא יש כמה פוסקים דאם ניסת לא תצא. וכ"ע מודים דהולד כשר. וכאן סתמו. משמע דאינו גט כלל ואפילו הולד ממזר. אלא ודאי ע"כ צ"ל דאף דהריעותא היא רק משום דלא מהימנינן לה. אפ"ה כיון שתקנת החכמים היתה דהשליח יאמר בפ"נ ובפ"נ והכא אינה יכולה לומר בפ"נ. הלכך אף אם נתקיים הגט אפ"ה אינו גט כלל דבטלה השליחות ממנה. מש"ה פסלינן לי' לגמרי ואין שום חשש עליו. מש"ה הוצרך רב יוסף לתרץ דהמציעתא איירי בא"י שלא הי' שם שום תקנה כלל. וא"כ אפילו אם תאמר בפ"נ ובפ"נ דמהני בכל מקום ואפילו בא"י אם אמר בפ"נ מהני אבל הכא לא מהני. ואפ"ה לא פסלינן לי' להגט לגמרי דהא הכא לא הי' שום תקנה וסגי לן במה שאם יבוא הבעל יהא נאמן לערער. דדיבורה לא מהני כלל. זהו הנלפע"ד בדברי רב יוסף אף שלא ביארו הראשונים בזה

והשתא נחזור לדברינו. דהרי מוכח בהדיא דבכל מקום דלא יכול ליעשות שליח. משום דלא שייך שיאמר בפ"נ. תו לא מועיל אף אם נתקיים בחותמיו. וא"כ בסומא נמי דפסול להבאת הגט. אף דטעמא הוי משום דא"י לומר בפ"נ. אפ"ה כיון שבטלה השליחות. תו הוי כמו בכל הפסולים להבאה. דלא מהני ודאי גם אם יש עדי קיום לפנינו וכדמוכח מש"ס. וכן הוא להדיא בירושלמי וזה ברור בעזה"י. וכן הכא נמי בסומא ובנשים השונאות זא"ז. מטעמא דכיון דאינם יכולים להעיד לומר בפ"נ ובשליח הגט תיקנו חכמים שהשליח יאמר בפ"נ תו בטל מינייהו תורת השליחות ואינו גט כלל. דהא בכל הפסולים להבאה אפילו אם אומר בפ"נ לא מהני. משום דאינן בשליחות. וה"נ הוא כן כנלפע"ד. ובזה יתבררו דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש דהפסולים לעבירה ד"ת אם הביאו את הגט ולא נתקיים בחותמיו אינו גט. היינו משום דהרמב"ם חולק על הרמ"ה וסובר דסומא שהביא את הגט גם אם נתקיים אפ"ה אינו גט. ומטעמא דלעיל. דכיון שא"י לומר בפ"נ תו בטל ממנו תורת השליחות. ולפ"ז בפסולים לעבירה ד"ת דפסול להעיד. ומכיון שאינו יכול לומר בפ"נ בטל מיני' תורת השליחות. ואינו גט כלל. אך לפ"ז יוקשה עדיין דא"כ איך כתב דאם נתקיים לא הוי רק פסול בעלמא. הא כבר כתבתי דבסומא וכן היכא דא"י לומר בפ"נ אף אם נתקיים לא יועיל. ונלפע"ד דלק"מ דהא כל עיקר טעמא דהפסול לעבירה פסול להעיד. הוא משום שהוא חשוד להעיד שקר. וכמ"ש (בטוש"ע חו"מ סי' ל"ד) ומש"ה פסלינן לי' כאן לומר בפ"נ. דחיישינן שמשקר ולא נכתב לפניו. אלא מזויף הוא או שנכתב לפניו רק שלא נכתב לשמה והוא משקר. אבל היכא שבאו עדים לפנינו ואומרים דאמת הוא דובר ונכתב לפניו. א"כ הא בודאי תו כשר הוא להעיד ולא בטל ממנו תורת השליחות מעיקרא כלל. ואין לומר דא"כ למה פסלינן ליה יהא כשר לגמרי. ולמה כתב הר"מ בזה שהוא פסול ול תנשא בו לכתחלה די"ל דהיינו טעמא. כיון שאם לא באו עדי הקיום. הוי פסלינן לי' לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל טעמא דמילתא. והרי אין שום גט שאם יבא השליח לחוד יהא בטול לגמרי. ואם יבואו עדים ויקיימוהו תהא נשאת בו לכתחלה ויבואו לטעות דגם בחש"ו שהביאו גט ויבואו עדים לקיימו להתירה להנשא בו לכתחלה. והתם ודאי יתירו א"א לעלמא. מש"ה גזרינן גם בזה. שלא תנשא בו לכתחלה משום גזירה זאת. ואם יכול להיות שהבעל יתן גט אחר תצטרך גט אחר. אבל לעולם רק משום גזירה הוא כנלפע"ד לתרץ דברי הר"מ ז"ל: סימן

כ"ט

(פ"ט מהלכות שמיטה הלכה ט"ז

) עיי"ש שכתב דתקנת פרוזבול שתיקן הלל הזקן. הוא משום שראה שהעם נמנעו מלהלוות זא"ז. ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וגו' ואינו מועיל רק בזה"ז דהשמטת כספים הוא רק מדברי חז"ל אבל בזמן שהיובל נוהג דאז הדבר מה"ת אינו מועיל. והראב"ד השיג ע"ז. וז"ל א"א. רבא אמר הפקר ב"ד הפקר. ובאמת זהו קשה לכל מעיין דהא ב"ד יכולין להפקיר כל דבר. וא"כ למה לא יועיל גם אם השמטת כספים מה"ת. והנה הכ"מ תירץ דהר"ם סובר דרבא שמתרץ הפקר ב"ד הפקר הוא רק פירוש וטעם למה שיכלו חכמים לתקן שתשמט. והיינו משום דלא עביד מעשה בזה רק שהלוה אינו נותן המעות. ולכן יכול הל לתקן שלא תשמט היפך תקנת חכמים. משא"כ אם מה"ת משמט. איך יכול הלל לתקן שלא תשמט ולהוציא המעות מיד הלוה להמלוה עיי"ש. ולפענ"ד דבריו צע"ג. חדא דאיך י"ל כפירושו בדברי רבא דא"כ מה חידש רבא יותר מאביי. הא גם אביי תירץ שב וא"ת הוא. ומה הוצרך רבא לומר משום הפקר ב"ד. הא עדיין נצטרך לסברת אביי דשב וא"ת הוא. ועוד הא מבואר להדיא בר"מ (פכ"ד מהל' סנהדרין ה"ו) וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ולאבד ממון של אדם וכו' עיי"ש הרי לפנינו שיכולין ב"ד ליתן ממון של זה לחבירו. ולהוציא ג"כ יכולין. ועוד קשה דאיך נתרץ דברי הש"ס (ביבמות דף פ"ט) רבנן תיקנו בקטנה נישואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ויורשה ומטמא לה ואוכלת בשבילו תרומה. ופרכינן ע"ז וכי איכא מידי דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל ומשני הפקר ב"ד הפקר. והא הכא לא דמי להלואה דבהלואה י"ל כיון דהלואה זו ביד הלוה היא וברשות היא בידו רק שהתורה חייבה את הלוה שיחזיר למלוה גם בשמיטה. אבל כ"ז שאין משלם שפיר היא ברשות הלוה לכן נוכל לומר כסברת הכ"מ דחכמים תיקנו שתשמט שביעית. ובזה אין מוציאין מרשות לרשות הם. דהא בתחלה היו ביד הלוה וברשותו רק שהי' עתיד לשלם וחכמים ביטלו חיוב התשלומין. אבל בדין הירושה איך נוכל לומר כסברת הכ"מ דהתם בודאי מוציאין מרשות שלה לרשות הבעל דמה"ת כל מה שביד הקטנים שייך לאביהם וכן נמי במיתתן קאי בחזקת אביהם ויורשיו. ומדרבנן אנו מוציאין מרשות האב ליד הבעל. ואין לנו מעשה בידים גדולה מזו דמה"ת זה ברשות הבעל גזילה ממש שגוזל בידים במה שלוקח לעצמו ירושת אשתו הקטנה. וחכמים עקרו מעיקרא בעת הנישואין ואמרו שנכסים שלה יירש בעלה. וכי אחד באחד יגשו ולא יקרא מעשה בידים. וצע"ג

אמנם לפענ"ד נראה לתרץ דברי הר"מ ע"פ מ"ש רש"י ז"ל בסוגיא זו (גיטין ל"ו) דהלל הזקן הי' בבית שני. ואפ"ה לא הי' שמיטה נוהגת שם אלא מדרבנן. וכ"כ הר"מ ז"ל (ריש פרק י' מהלכות שמיטה) דיובל לא הי' נוהג בבית שני. רק מדרבנן. וא"כ גם אם נימא דהר"מ יפרש בדברי רבא כפירש"י ג"כ לא קשה כלום. דודאי בהא לא פליג הר"מ דיכולים חכמים לעקור מצוה מה"ת במידי דממונא משום דהפקר ב"ד הפקר. ואפילו להוציא מה שיש לאדם תחת ידו. וכמ"ש להדיא בהלכות סנהדרין שם וכמ"ש לעיל. אך