שו"ת ברוך השם לו

השם דגילוי מלתא בעלמא הוא. והיינו דהסופר יוכל להכיר מפי העדים אבל העדים יסמכו על הכרת הסופר לא. וזה הוא שדקדק, ונקט שיהיו העדים אזי ממילא והסופר יודעין ומכירין וד"ל משא"כ אם הי' נקט הסופר והעדים הי' משמע דגם העדים על הסופר יכולין לסמוך והא ליתא ודו"ק כי נכון הוא לפע"ד

סימן

כ"ו

(שם בפ"ב הל' ה'

) וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו הרי שאמרו לו שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו וכתבו הן עצמן וחתמו כשר אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אעפ"י שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו ה"ז גט בטל דהרי כתבו מי שלא צוה לו הבעל לכותבו עכ"ל. וידוע מכללו שבפ"י דכ"מ אומרו בטל הוא מד"ת. א"כ דסובר דהגט בטל אם כתבו אחר ע"כ דסובר דשליחות לכתיבה בעי' מד"ת א"כ קשה למה שכתב בפ"ג הל' א' כל גט שנכתב שלא לשם איש המגרש ולא לשם האשה המתגרשת אינו גט כיצד סופר שכתב גט ללמד או להתלמד ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו ושם אשתו והוא נטלו וגרש בו אינו גט. דלפי הנ"ל קשה על הך דינא דהוא משנתינו בריש פ' כל הגט. למה הוצרך התנא להשמיענו הביטול משום שלא לשמה ליפוק לי' משום שלא כתבו מי שאמר לו הבעל לכותבו. ולמה לי' לומר הך טעמא דנכתב שלא לשמה. הן אמת דמדברי הרע"ב שם נראה קצת כוונה לתרץ זאת דהוא מפרש המשנה שהבעל בא קודם כתיבת הגט והוא רק שמע קול סופרין מקרין כשיבא כזה לפניך תכתבו כך ע"ש. וא"כ י"ל דכיון דהבעל אומר לו זה שמי וזה שם אשתי והוא כותב אחר אמירה זו אי לאו משום לשמה הייתי אומר דהסופר הוי כשליח כיון דמשלים צורכו של זה לגט. רק משום דבעינן שהסופר יכתוב לשמה לבד ולא משום סיבה אחרת. מש"ה כיון שי"ל דהוא כותב רק להתלמד כדאמר לי' רבו וגם הוא לא אמר לו לשון כתוב גט לאשתי רק הודיעו שמו וש"א לא מהני. אבל לדברי הר"מ שהגט הוא כבר נכתב א"כ קשה למה לו לטעמא דכתיבה לשמה בעינן הלא בעינן כתיבת הבעל או שלוחו דייקא וכאן שהגט נכתב קודם ביאת הבעל כאן ודאי שלא נכתב בשליחותו. ובלאו הכי בטל הוא וצע"ג

סימן

כ"ז

(שם פ"ג הלכה ט"ו

) כתב שם דעבד שוה לעכו"ם בכתיבת הגט דהעבד אינו בתורת גיטין וקידושין כמו העכו"ם. והרמב"ן הקשה עליו דהא בש"ס לא פסלינן לעכו"ם אלא מטעמא דאדעתא דנפשי' קא עביד ולא מטעם זה שאינו בתורת גו"ק. ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הר"מ ז"ל דהנה לכאורה הא יש לבאר למה פסול העכו"ם להבאת הגט דלמה גרע משאר שלוחי ישראל דכאן לא שייך טעם הש"ס. וע"כ משום שאינו בתורת גיטין וקידושין ולא ידע דבעינן לשמה ולכן תירץ הר"מ ז"ל דהא דעכו"ם פסול לכתיבה משום שאינו בתורת גו"ק אע"ג דבר דעה הוא מ"מ לא ידע דבעינן לכתוב לשמה ואף אם ישראל עומד על גביו ואומר לו שיכתוב לשמה. מ"מ כיון שהוא אינו יודע דבעינן לשמה והוא בר דעה שלו לכן אינו סומך על דברי הישראל כלל ועביד אדעתא דנפשי'. אבל חש"ו דקטנים ק ואינן מדקדקים כל מה שיאמר להם גדול עע"ג יעשו ולא ישנו. וא"כ כיון דפסולא דעכו"ם משום שאינו בתורת גו"ק א"כ עבד נמי כיון שאינו בתורת גו"ק כמו העכו"ם ממש ואינו יודע כלל אם צריך לכתוב לשמה. בודאי יש לפוסלו ג"כ לכתיבת הגט כמו עכו"ם ממש וא"כ לפ"ז שוב לק"מ מן הש"ס על הר"מ ז"ל דהוא מפרש דהא דנקטו בש"ס טעמא דאדעתא דנפשי' עביד היינו ג"כ מצד טעם זה שאין העכו"ם בתורת גו"ק ולא יועיל לו גם מה שישראל יעמוד ע"ג דכיון שהוא בן דעת ואינו יודע מדין לשמה יעשה כדעתו. ועבד שוה לו לגמרי. ודו"ק

סימן

כ"ח

(שם פ"ו הלכה ז'

) כתס דאם פסולים מד"ת הביאו הגט ליד האשה אם נתקיים בחותמיו לא הוי רק פסול לחוד ואם לא נתקיים אינו גט כלל עכ"ל. והשיגו עליו דאם נתקיים אמאי הוא פסול דהא אין סומכין על עדות השליח כלל רק על קיום חותמיו ועוד אם לא נתקיים למה פסק דאינו גט כלל דהא אפ"ה לא גרע מאילו לא העיד השליח לומר בפ"נ ובפ"נ דפסק הר"מ (שם פ"י) דאי ניסת לא תצא. עיי"ש במ"ש ה"ה והכ"מ. ועיין במל"מ שתירץ הא דאם נתקיים דפסול משום דס"ל להר"מ כסברת הרא"ש דבעינן בירור, על השליחות אי לא מהימנינן לי' על קיום הגט עיי"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ כל דברי הר"מ ז"ל דהנה בש"ם וגיטין דף כ"ג ע"א) אמרינן דמ"ט פסלינן סומא להבאת הגט משום שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ והנה יש לעיין אם כבר הביא סומא גטו וגם נתקיים בחותמיו אם כשר הגט או לא. ולכאורה מוכח מדמדמינן סומא לחש"ו במשנה שם ובחש"ו ודאי גם אם נתקיים בחותמיו אפ"ה אינו גט דהא לא תנן שם ואם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו וכן מוכח בש"ס (שם דף ט' ע"א) דאם אינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ ויש עליו עדים יתקיים בחותמיו ופריך מאי אינו יכול לומר אילימא דאתיי' חש"ו הא חש"ו לאו בר איתויי גיטא הוא. מבואר בהדיא דהני דפסולין להבאת הגט לא מהני גם קיום חותמיו. וטעמייהו משום דא"י להיות שליח הגט. א"כ גם סומא נמי אע"ג דיכול להיות שליח אפ"ה כיון דא"י לומר בפ"נ ובפ"נ אע"ג דנתקיים הגט בחותמיו מ"מ כיון דאינה יכולה להתגרש ע"י הוי כמו חש"ו ומה יועיל לנו מה שאנו מכירין את החתימות הא כיון שהוא הביא את הגט והוא אינו יכול להיות שליח דאנן בעינן דכל שליח יאמר בפ"נ ובפ"נ והוי זה ממש כמו שבעינן שהשליח יהיה בן דעת. וכמו דשם פסלינן הגט כן הכא נמי פסלינן. ולא דמי להיכא שהביא את הגט ולא אמר כלל דאם נתקיים כשר. דהתם שליח מעליא הוא דראוי לומר בפ"נ ובפ"נ אך שנולד ריעותא בגוף הגט אם הוא מקוים ולכן כשנתקיים הגט אח"כ שפיר נעשה הגט כתיקון חכמים. אבל היכא דמעיקרא לא יכול לומר בפ"נ ובפ"נ דלא הוי בדין שליחות כלל והריעותא הוא בשליחות גופא דלא מהני לן הקיום כלל. וא"כ בודאי מש"ה בסומא גם אם נתקיים הגט כיון שאינו בדין שליחות לא הוי גט כלל. והארכתי קצת בזה. משום שלפענ"ד צ"ע דעת הרמ"ה המובא בטור (אהע"ז סי' קמ"ב) דסומא שהביא גט ונתקיים בחותמיו דכשר משום דכל עיקר פסול דסומא משום שאינו יכול לקיימו. וכיון שנתקיים בלעדו שוב אין שום ריעותא עיי"ש. ולפענ"ד צ"ע טובא. חדא דלפ"ז איך יתרץ הא דמשני התם בש"ס מאי אינו יכול לומר כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ וב"נ עד שנתחרש. ולא משני דמשנתינו איירי בסומא אפילו מעיקרא. רק כיון דנתקיים כשר. ועוד דשם (דף ה' ע"א) פרכינן מזה לרבה דס"ל טעמא דלשמה. מה מהני מה שנתקיים. הא אכתי לא ידעינן שנכתב לשמה עיי"ש. ולדעת הרמ"ה קשה דגם לרבה הא ניחא. דלטעמא דלקיימו מועיל קיום. והא נתקיים. ולטעמא דלשמה. הא סומא נמי יכול להעיד לומר ששמע. שהסופר אמר הריני כותב גט זה לשם איש פ'. ולשם אשה פ'. וכן נלפע"ד להוכיח כן מסוגיא (שם דף כ"ג ע"ב) הנשים השונאות זא"ז נאמנות להביא