שו"ת ברוך השם לה

מה"ת שליחות על הכתיבה לדעת הר"מ. ובודאי לדעתו אם לא נכתב הגט בשליחות הבעל הוי הגט בטל אפילו כשנכתב לשמה. וכן מבואר בהלכה ב' שכתב אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי הן כוחו"נ לה והן הן שלוחיו. והן הן עדיו. מבואר בהדיא דייקא אמר להם לכתוב (ובדרך אגב פרשתי הא דהוצרך להלכה דהן הן שלוחיו ה"ה עדיו שיאמר להן נמי לכתוב הי' די במה שיודיעם בא"ל חתמו ותנו גט לאשתי הה"ש הה"ע ומאי הוצרך לא"ל לכתוב נמי. ואמרתי משום דקשה לומר הלשון הן הן שלוחיו. דהא אטו שניהן נותנין הלא רק א' הוא הנותן ולא שניהן ביחד ובשלמא העדות מתקיימת בשניהן אבל הנתינה הלא רק בא' ומלישנא דהש"ס משמע דשניהן נעשו שלוחים לו ושניהן הן העדים לזה פי' שאמר להן לכתוב נמי ואז יצוייר שא' מהן נעשה שליח על הכתיבה וא' מהן נעשה שליח לנתינה. עכ"פ שניהן הוי שלוחים בהך גיטא) עכ"פ מוכח דעל הכתיבה בעי' שליחות כמו על הנתינה וד"ל

סימן

כ"ד

(שם בהל' ג'

) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והיינו שחותמין בו יום הכתיבה דאל"כ הוי מוקדם וכמפורש לעיל בה' ב' וכותבין וחותמין ונותנין לו והוא מגרש בו בכ"ע שירצה. והנה כאן יקשה מה נשתנה דין הגט משאר שטרות דעלמא דבשאר שטרות חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתייא למיטרף לקוחות שלא כדין. ומה"ט אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו. כי אם בשטרי אקנייתא דמשעת הקניין שעבד נפשי' ובג"נ לא שייך זה א"כ ניחוש שמא לא נתן עד לאח"ז. ונמצא שתטרוף מלקוחות שלקחו מבעלה מניסן עד תשרי שלא כדין לרבי יוחנן דסובר יש פירות לאיש עד שעת נתינה. וקושיא זו נמצאת בתוס' גיטין ד' י"ז ב' ובתוס' ב"ב פ' ג"פ על המשנה כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו ע"ש (ולע"ע יש לי צ"ע על דבר זה הלא ע"כ לא קשה רק לרב אסי דמשני בשטרי הקנאה ואליבא דעת הרי"ף שם והר"מ פכ"ג מה' מלוה דפוסק כרב אסי וכן פסקו האחרונים. אבל לשיטת התוס' והרא"ש שהביא הטור חו"מ סי' ל"ט דפוסקין כאביי (ב"מ י"ג א') דסובר דעדיו בחתומיו זכין לו ועיין בש"ס כתובות ד' צ"ד ב' בתוס' ד"ה כתב לאחד וכו' הביאו הלכה כאביי ע"ש. וא"כ לפי"ז מאי הקשו התוס' בגיטין ובב"ב למה כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו הלא המשנה קאי בשכותבין וחותמין להגט ביום אחד והדר נותנין לו כמפורש בפתח דברינו אלה. א"כ י"ל דלהכי לא חיישינן דהא עדיו בחתומיו זכין לה. ואיך מקשין זה התוס' והרא"ש אשר הם פוסקין הלכתא כוותי' דאביי. וכן הש"ך בח"מ סי' ל"ט ס"ק ל"ט פסק נמי דהמוחזק יכול לומר קים לי כאביי ע"ש. ואין לי כעת הסבר נכון. אך מה שעלה על רעיוני להטעים קצת קושייתם זאת היא דהנה בגיטין י"ז ב' בסה"ד המתחיל עד הקשו התוס' שם איך כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו ניחוש שמא כשתזנה תחתיו יתן לה הגט בצנעה כדי לחפות עליה ע"ש והיינו משום דכיון דדבר זה ידוע דאביי מודה דאם לא נתן לה הגט מניסן עד תשרי ואזלה וזינתה בתוך זמן זה דודאי הדין דהבא עליה הוא בחנק דאינה נעשית פנויה מבעלה עד שיתן לה הגט דייקא אבל לא למפרע משעת הכתיבה והחתימה. ואיסורא מממונא לא ילפינן. דבממונא כל אדם יכול לעשות כרצונו מוכר ונותן ומפקיר ומשעבד כחפצו לכל מי שירצה ואך כדי שיוכל המלוה לגבות מהמשועבדים היינו מהלקוחות שמכר להם בתוך ז"ז ע"ז הא בעינן מלוה בשטר פי' שהעדים מפקי לקלא שפלוני לוה מפלוני כו"כ וכל נכסיו של הלוה אחראין להשתלם מהן חובו ואז הלקוחות שלקחו אינהו דאפסידו על נפשייהו. בזה בא אביי וחידש דאפילו אם לא לוה ממנו עדיין ולא קנו מהלוה כלל אלא שעדים חתמו בשטר שהוא חייב לפלוני מנה אזי שוב העדים הללו אעפ"י שא"י אם לוה ממנו מיד אפ"ה הם מפקי לקלא וממילא זכה פלוני בהשעבוד נכסים כשמטא לידו בסוף הזמן זה השטר וד"ל. כדאיתא באריכות בסי' ל"ט. וכ"ז לא מועיל אלא במידי דממונא אבל באיסורא דהתורה הצריכה ונתן בידה דייקא שהגט כשבא ליד האשה אז היא מתגרשת ולא תלי כלל בעדי הגט רק שיעידו על המעשה הנתינה. מש"ה נמי כמו דאינה נעשית מגורשת עד דמטא גיטא לידה ואין העדים החתומים מועילין לעשותה גרושה משעת חתימה ממילא נמי אפילו הנכסים לא זכו לה משעת חתימה דכ"ז שהיא אשתו הנכסים שלו. מש"ה שפיר קמה קושיית התוס' למה כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו. וזה נכון לע"ע)

ועיין בתוס' גיטין וב"ב הנ"ל שתירצו בשם ר"י דמש"ה כתבינן לו ואמרינן שבודאי יתן לה מיד משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי'. והיא סברת הש"ס בגיטין י"ח א'. והנה להבין ביאור דבר זה מאי פורענותא קרית לי' לזה שמגרש אשתו. ובש"ס לא נמצא לשון דגט הוי חוב אלא לגבי האשה שמפסידה משכ"ו כדאיתא פ"ק דגיטין. אבל מאי פורעניות שייך אצל הבעל הרוצה מדעתו לגרשה. וכעת נתחדש לי דבר המסתבר דשפיר הוי אצלו פורענותא דהרי לעיל בה' א' מזה הפרק כתב ה"ה דהא שכתב הר"מ דמגרש בו בכל עת שירצה כתב ה"ה ה"ד שלא יתייחד עמה דאל"כ הוי גט ישן דפסול וא"כ לפי"ז הא דכותבין ונותנין לו נאסר מיד להתייחד עמה. ואפ"ה כ"ז שלא גירשה עדיין הוא חייב במזונותיה. א"כ שפיר קושטא דמלתא דהוי עליו פורענותא דנאסר להתייחד עמה וכל ששייך לה מחויב. מש"ה הוי חזקה ברורה דא"א דברצונו לא לגרשה מיד למה הי' עושה על נפשו נדר ואיסר הזה לענות נפשו בגט כזה א"ו דמיד יגרשנה וז"נ

סימן

כ"ה

(שם בהל' הנ"ל

) והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית עכ"ל. מזה מוכח דחיישינן לעולם שמא עוד יוסף בן שמעון באותו מקום נמצא דאל"כ למה צריך להכיר נמי האשה בשיכיר שזה הוא פלוני יכתבו לו. דהא לא יוכל לגרש אשת חבירו עד שיכתוב שם בעלה. ע"כ דזה חיישינן לאיש א' שיהי' נמצא בעיר זה שלא נודע ששמותיהן שווין מש"ה בעינן נמי שיכירו שזו היא אשתו דאז אמרינן מי אתרמי שני יוסף ב"ש ושתי שרה בת מיכאל. וקשה לפי"ז סיפא דמלתא דכתב ואם הי' באותו מקום שנים ששמותיהן שווין ושמות נשותיהן שוות אז אין מגרשין אלא זה בפ"ז. למה הוצרך כאן שיהי' נודע על האיש האחר ועל אשתו האחרת. הרי בכיון שכבר הוחזק אחד ששמו יב"ש לא נשאר רק ספק על אדם אחד (פי' האשה או להיפך) והרי באחד הרי הוכחתי דחיישינן שמא נמצא וא"כ קשה למה הוצרך הר"ם שהבעל והאשה האחרת יהיו מוחזקין בשמותיהן דייקא וא"ל דאו או קתני דזה הדוחק לא נמצא לעולם בלשון הר"מ כידוע וצ"ע. והא דהוצרך שהסופר נמי יהא מכירו נ"ל משום דבעינן שיכתוב לשמה מש"ה אפילו היכא דלית חשש קנוניא על אחר כגון שהעדים מכירין לו ורק הסופר אינו מכיר נמי חששו דלא להוי כשלא לשמה כיון דלא נודע לו הוי ככותב טופסי גיטין דאסור לכתוב הזמן והמקום ה"נ דכוותי' עד שיכיר וד"ל. ועל מה שהעיר כאן הכ"מ למה נקט בלשונו העדים קודם הסופר ולא כן לעיל בה' ב'. ולדעתי נ"ל לומר דכוונתו בזה דאפילו רק כשהעדים יודעין ומכירין נמי סגי והיינו שהעדים יעידו כראוי עפ"י ד"ת להסופר שידע דזה הוא בעלה פ' וזו היא א' פלונית והסופר יוכל לסמוך עליהן מידי דהוה אכל עדות דעלמא ובפרט על