שו"ת ברוך השם לד

קידושין לא אגודין גבי' כלום רק תנאה בעלמא התנה עמה ודו"ק

סימן

י"ט

(פ"א מהלכות גירושין הלכה א'

) הר"מ ז"ל חשיב התם הדברים הצריכים להיות בגט. וכתב שם וז"ל (ג') ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו. (ד') ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה. החילוק בין עיקר הג' לעיקר הד' נ"ל לפענ"ד דבעיקר הג' אין מבואר רק שיהיה הענין שהאשה אינה קשורה בקנינו. דעד עתה היתה ברשותו לכל מה שרצה. ועתה אינו רוצה עוד בה. אבל באמת גם מהיום והלאה איננה עוד ברשות עצמה. ואם ירצה הבעל שתהי' קשורה לו ורשותו יהא עליה. רשאי. לזה קאי עיקר הד' שיהי' ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה. שגם הוא לא יוכל להשתרר עליה בשום דבר ואפילו אם ירצה להיות קשור עמה אין הרשות בידו. וזהו מה שנכתב בגט ואנש לא ימחא בידיכי מן יומא דנן ולעלם. נמצא לפ"ז דלדעת הרמב"ם אם לא נכתב בגט ואנש לא ימחא בידיכי וכו' הגט בטל

סימן

כ'

(שם בהלכה ט'

) נתנו לה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה "אינו "גט. ושם (בהלכה י"א) המגרש צריך שיאמר לה כשיתן הגט לידה הרי זה גיטך. או הוא גיטך. ואם נתן בידה ולא אמר כלום ה"ז "גט "פסול. וא"כ קשה לפי הידוע דפסול רק מדרבנן ואינו גט הוא מד"ת א"כ קשה למה גרע כשהיא ישנה מכשלא אמר לה כלום. בשלמא כשאמר לה כנסי שט"ח זה הרי אפקיה מתורת גט בהדיא שפיר אינו גט מד"ת. אבל אם היתה ישנה עכ"פ להוי דומה כמו שלא אמר כלום ולא יהי' רק פסול מדרבנן ולא אינו גט מד"ת. אך ברירא דמילתא הוא דאנן בעינן מדאורייתא שתהא הנתינה ראויה להיות לשם גירושין וכריתות וכדכתיב ספר כריתות ונתן בידה. מש"ה כשאמר לה כנסי שט"ח זה דלא שייך להיות עוד לשם גירושין וכן כשהיתה ישנה הרי איננה ראויה לקבל הגט לשם גירושין כלל. ודמיא ממש לקטנה דבטלה גבה שם גירושין. אבל כשנותן לה גט והיא נעורה דהיא ראויה לקבל הגט לשם גירושין מדאורייתא סגי בהכי אלא רבנן הצריכו שיהי' מפורש יוצא שנותן לה בתורת גירושין וזה ברור

סימן

כ"א

(שם הלכה ט"ו

) ואע"פ שעדים בתוכו נותנו לה בפני אותן עדים החתומים עליו בין בפני שנים אחרים. מזה יש להוכיח דדעת רבינו שיותר טוב וכשר הדבר שימסור לה בפני אותן החתומים והם יהיו עדי חתימה ועדי מסירה. משיתנו לה בפני שנים אחרים לעדי מסירה. ומוכח כן מדלא נקט הר"מ ז"ל הכי נותנו לה "בפני "שנים "בין בפני אותן החתומים בין בפני שנים אחרים. דאז הוי משמע דשני האופנים שוין. אלא ודאי משום דאינו נקט כן היינו אומרים "דבין האחרון פשוט יותר ועיין סמ"ע (חו"מ סי' ע"ב ס"ק ג') לזאת לא נקט "בין הראשון. דנדייק מינה דלכתחלה יתן בפני אותן החתומים עליו. כנ"ל

ושם בהלכה הנ"ל מסיים הר"מ שעדי מסירה הן העיקר וכן שם (בהלכה ט"ז) כתב חתמו בו שנים "ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין הרי זה כשר הואיל ועדים שבו כשרין "והרי "הגט "יוצא מת"י. ויש לדייק ממה שכתב הר"מ והרי הגט יוצא מת"י וכן תמצא לשון זה לקמן (שם הלכה י"ח) ורק כשאין שם אלא עדי חתימה נקט לשון זה מוכח דאם אין עדי מסירה צריך דוקא להיות הגט בידה ואם יש עדי מסירה יכול להיות הגט מונח גם ת"י אחר

סימן

כ"ב

(שם הלכה י"ח

) ואע"פ שאין חתום בו עד כלל אם מסרו לה בעדים ה"ז כשר שעיקר הגירושין בעדי מסירה עכ"ל. המעיין בדקדוק דבריו יראה דנהי דע"ח בלא ע"מ וע"מ בלא ע"ח נמי מועיל אפ"ה יש חילוק ביניהם דבע"ח לחוד אין ליתן לכתחלה אפילו במקום דחק ועיגון וכיוצא. אבל בעדי מסירה אם לא נמצא בקל עדי חתימה רק ע"מ. יכול ליתן גם לכתחלה וזה מוכח דבע"ח לחוד נקט לשון "ועבר ונתנו לה. ובע"מ לחוד לא נקט ועבר אלא ה"ז כשר לחוד. מוכח מזה דדעת רבינו דיותר עדיף ע"מ לבד מע"ח לבד. וכן מוכח נמי מדנקט (שם סוף הלכה ט"ו) שעדי מסירה הן העיקר. וכאן מסיים שעיקר הגירושין בעדי מסירה ש"מ דזה עדיף מעדי חתימה לבדן. וזה הוא אחד מן הנפקותות שיש לפרש לשיטת הר"ן (ס"פ המגרש) שהאריך והסביר דלא תקשה מה שהקשה רא"פ אם איתא דר"א מודה דע"ח מהני א"כ למה לא מצינו בחד דוכתא בש"ס לשון ר"א סובר אף עדי מסירה כרתי. דזה לא קשה דלעולם לא אמר ר"א דע"ח לחוד יהיו כורתין. אלא דר"א מודה דהעדי חתימה כיון שהם חתומים בתוכו והבעל מסר לה הגט א"כ הוי זה כאילו עמדו הע"ח בעת המסירה. אבל באמת לעולם הכל תלוי רק בעדי מסירה וזהו דבר יקר ונפלא עיי"ש היטב. והקשיתי דהא עכ"פ הר"ן מודה לדינא דע"ח מהני בלא ע"מ ממש א"כ מאי נ"מ אם נימא דע"ח משלימין החסרון של ע"מ או אם נאמר דע"ח לא הוי במקום הע"מ. ומאי נ"מ אליבא דהלכתא. ודוחק לומר דהר"ן לא כתב הכי רק לתרץ קושית הר' אפרים. למה לא אמרו בש"ס לר"א אף עדי מסירה כרתי. ואמרתי דזו היא הנ"מ דלפי דברי הר"ן ז"ל אם יש ביכולתן להשיג רק חד מתרווייהו או ע"ח לחוד או ע"מ לחוד. דאם נימא דע"ח אין עומדין במקום ע"מ כלל וכמו שאין ע"מ עומדים במקום ע"ח א"כ הי' יותר טוב ליקח עדי מסירה. אבל לפי דברי הר"ן דע"ח עומדין במקום עדי מסירה א"כ יותר טוב ליקח ע"ח שיעלו ג"כ לע"מ מליקח ע"מ שלא יעלו כלל לע"ח. וא"כ לפי מה שהוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם דבע"ח לחוד לא יתנו לכתחלה אפילו במקום עיגון. ובע"מ לחוד יתנו גם לכתחלה. ע"כ לומר דהר"מ והר"ן פליגי דלהר"ן כיון דהיכא דאיכא עדי מסירה לחוד שאין עולין כלל לע"ח אפ"ה נותנין גם לכתחלה. א"כ היכא דאיכא ע"ח לחוד שעולין גם לע"מ כ"ש שנותנין גם לכתחלה. ודו"ק

סימן

כ"ג

(שם פ"ב הל' א'

) וכתב ונתן א' הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ונתן שלא תקח מעצמה. עכ"ל. ופי' ה"ה ז"ל טעמא משום דמצינו בכה"ת שלוחו של אדם כמותו. א"כ מבואר להדיא דדעת הר"מ דכמו שבנתינת הגט בעינן לעיכוב עד שיהא הוא או שלוחו נותן לה כאשר הודיע בפ"א שזה הוא מן העשרה דברים שהן עיקרים בגט. ה"נ הוי דין הכתיבה שאנן בעינן או שיכתוב בעצמו או שלוחו ובא"ל א"ג דהא חד לישנא נקט בשניהם א' הכותב או שאמר לאחר לכתוב וא' הנותן או שאמר לאחר ליתן. ואלו הי' איזה חילוק בזה הי' לו להר"מ לומר א' הכותב בידו או שכתב לו אחר ונתן לו ומדנקט דייקא שיאמר לאותו האחר לכתוב לו. ש"מ דבעינן