שו"ת ברוך השם לג

ויצאו כבר י"ח כיון שאחד לא יצא עדיין י"ח רשאי לקרותה דהא דבעינן עשרה דוקא היינו שיהיו עשרה בני אדם בביהכנ"ס דוקא. אבל לא בעינן שיהיו מחויבים כולם לשמוע דגם אם רובם כבר יצאו י"ח מצטרפים לעשרה שהמיעוט שלא יצאו יהיו רשאים לקרותה. אבל בהנך שבמשנה שם בעינן דרוב מהם יהיו מחויבין עוד ולא שכבר יצאו י"ח ע"כ תוכן דברי הרמב"ן שם עיי"ש. ועוד יש להקדים מה שכתב הלבוש (או"ח סי' רפ"ד) להסביר הטעם שנקרא הפטרה שהוא מלשון יפטירו בשפה. משום שבשעת ההפטרה רשאין לדבר בדבר הלכה מד"ת משא"כ בעת קריאת התורה שאסור להפסיק גם לדברי תורה עיי"ש. ובזה יתבארו דברי הר"מ ז"ל על נכון. דהר"מ מפרש שהשמנה פסוקים שמשמעותן שנכתבו אחר מיתת משה. ומשום זה נשתנו דקדושתן קלה במקצת לענין זה שמותר לקרות אותן "בבית "הכנסת בפחות מעשרה. ודקדק בלשונו לומר "בבית "הכנסת דהיינו שלעולם יהיו עשרה בנ"א דבזה חלוק ביהכנ"ס משאר בתים דבבית סתמא ליכא עשרה. ובביהכנ"ס הא יש צבור. ולכן באמת בעינן שיהיו עשרה אנשים בביהכנ"ס. רק הא דאמר בפחות מעשרה היינו שאין חיוב שכל העשרה יהיו חייבים לשמוע אלו השמנה פסוקים. אלא גם אם רק יחיד לבדו ישמע קריאתם או יקראם והשאר ידברו בד"ת או שכבר יצאו י"ח אפ"ה רשאין לקרות אלו השמנה פסוקים וכמו ענין קריאת המגילה לרב אסי ממש לביאור הרמב"ן ז"ל דאע"ג דלרב אסי בעינן עשרה דוקא אפ"ה אין זה דומה לכל הנך השנויין במשנה שם דבעו עשרה. וה"נ השמנה פסוקים כיון שמשמעותן שנכתבו אחר מיתת משה להכי נשתנו קצת בקדושתן לזה שאין חיוב על כל העשרה שישמעו. ויחיד לחוד סגי שישמע. ויש לבאר קצת יותר דאף דבמשנה שם במגילה מנו גם אין מפטירין בנביא בפחות מעשרה היינו משום דכיון דכל עיקר תקנה של ההפטרה היתה שבעת השמד שגזרו שלא לקרות בתורה עמדו ותקנו לקרות בנביאים. הרי דתקנת ההפטרה היתה ממש כקריאת התורה כולה שאין קורין בפחות מעשרה. ולכן אמרו במשנה דגם אין מפטירין בפחות מעשרה. אבל מ"מ בהא קלה קריאת ההפטרה מקריאת התורה דבקרה"ת אין לדבר גם בד"ת ובקריאת ההפטרה רשאין לדבר בד"ת. א"כ גם באלו השמנה פסוקים דכיון דנראה שנכתבו אחר מיתת משה הויין רק כמו נביאים שאין חייבים כל העשרה לשומעם. אבל עכ"פ בעינן שיהיו עשרה בביהכנ"ס. ואם לא ישמעו כולם רק יחיד לבד ג"כ סגי כמו בקריאת המגילה לרב אסי להרמב"ן. ובזה מדוקדק מאד תיבת בבית הכנסת שבש"ס וברמב"ם לאשמעינן דדוקא בביהכנ"ס שיש שם צבור בעת קריאת השמנה פסוקים. דאז גם אם לא ישמעו מותר לקרותן אם ישמע יחיד עכ"פ. אבל אם אין צבור כגון בבית אחר דמסתמא ליכא צבור אין לקרותם. וזה נ"ל נכון בעזה"י ואחר כותבי זאת הגיע לידי ס' יד המלך על הרמב"ם להגאון מהר"א לנדא מבראד וראיתי בדבריו שדרכתי בדרך אמת בעזה"י וששתי כעל כל הון. ופליאה לי עליך ידידי אשר יש אצלך ס' יד המלך ולא עיינת בו בהלכה הזאת ועיין בדבריו היטב ותראה כי השגותי נכונים ודברי אמיתים בעזר השי"ת. דברי ידידך וכו'

סימן

ח"י

(פ"ה מהלכות אישות הלכה כ"ג

) האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר אינה מקודשת לו לפי שלא הגיע הדינר לידה ולא המשכון נתן לה להיות שלה, היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש "בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת לפי שבעל חוב קונה מקצת בגופו של משכון עכ"ל ויש לבאר ולהסביר הטעם דלמה לא נאמר גם בנתן לה משכון על הדינר שלו שהיא קונה את המשכון שנתן לה משלו על הדינר מדר' יצחק כמו בקידשה במשכון דאחרים ונ"ל לדייק בלשונו דגבי משכון שלו כתב דקידשה בהדינר ואמר לה התקדשי לי בדינר וא"כ הרי סמכה דעתה רק על הדינר. ועל המשכון לא סמכה דעתה דהא לא אמר לה התקדשי לי במשכון הזה. ומש"ה כיון שלא קידשה בהמשכון. והדינר שקידשה בו הוא מלוה אצלה להכי אינה מקודשת. משא"כ במשכון דאחרים שפיר מקודשת היינו כשאמר לה בזה השעבוד שיש לי במשכון הזה תתקדשי לי והשעבוד שלי יהי' שלך א"כ קידשה ממש בזה השעבוד וסמכה דעתה רק ע"ז השעבוד ושפיר הוי קידושין. נמצא לפ"ז יצא לנו דין חדש שאם אמר להאשה הרי את מקודשת לי במשכון זה וכשאתן לך דינר תחזירהו לי שפיר הוי קידושין משום דקידשה בשיעור דינר שיש במשכון הזה ורק שהתנה תנאי עמה שכאשר יתן לה דינר אז תחזור לו. וכן מוכח עוד זה ממה שביאר הר"מ ז"ל (שם הלכה כ"ד) שאם אמר לה התקדשי לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת דאם החזירה לו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום. מבואר להדיא משום דלא נהנית כלל אבל אם הי' אומר לה ע"מ שכשאתן לך דבר אחר שוה כסף דינר תחזור לי הדינר אז היתה מקודשת לו. וה"ה במשכון דאחרים דמקודשת היינו משום טעם הזה שקידשה בשיעור המלוה שיש בעין בידה בהמשכון ובמשכון הזה קידשה. רק כשיחזיר הבע"ח את הדינר אז תצטרך להחזיר לו את המשכון. אבל כל עוד שלא ישלם את הדינר הוי המשכון שלה. וכן אם קידשה במשכון דאחרים ואמר לה התקדשי לי במלוה שיש י אצל פלוני והרי זה המשכון בידך עד שיתן פלוני את חובו ודאי מוכח לפ"ז שאינה מקודשת. דבמה נוכל לחלק בין אם הוא חייב לה או אחר חייב לה דבין כך ובין כך מקדשה במלוה ולא בהמשכון ולא סמכה דעתה. כן נ"ל לפום רהיטא. אך קשה לי ע"ז תרתי. חדא למה הוצרך הר"מ לחלק בין משכון דידי' למשכון דאחריני הו"ל לחלק בדידי' גופא בין אם אמר לה התקדשי לי בדינר והרי המשכון בידך עד שאתן את הדינר דאינה מקודשת ובין אם קידשה בהמשכון שלו ואמר לה התקדשי לי במשכון הזה וכשאתן לך הדינר תחזירהו לי שמקודשת ודו"ק. ועוד קשה דהא חזינן להדיא ממ"ש הר"מ (שם הלכה י"ז) המקדש במלוה שיש לו אצל אחרים ואמר לה במעמד שלשתן מקודשת. אלמא דכל שקנתה את החוב ע"פ דרכי התורה מקודשת אע"ג דהוא לא יהיב לה מידי בעת הקידושין א"כ אנו מוכרחין להוכיח מזה שאם נותן לה המשכון שע"ז החוב שאצל אחרים גם אם לא קידשה בהמשכון אלא שקידשה בהחוב ג"כ מקודשת. ועיין במ"מ (שם הלכה י"ז) דמדמה דין המשכון לדין מעמד שלשתן. וא"כ צ"ע מאי שנא אם קידשה בחוב של אחרים דכל שקנתה החוב גם אם איננה נפרעת מיד אפ"ה מקודשת. ומאי שנא בנותן לה שטר או שאר בטחון שחייב לתת לה מנה דאינה מקודשת. ועיין במ"מ (שם הלכה כ"ג) שהביא בשם הרשב"א והרמב"ן דגם אם כתב לה שטר אינו מועיל. ולכאורה צ"ע טעמא מאי דהא הסברא והטעם של הרמב"ם משום שאין נותן לה כלום הא זה י"ל נמי בחוב דאחרים במעמד שלשתן. ואחרי רואי מה שהביא הב"ש (סי' כ"ט ס"ק י"א) סברת הרשב"א והרמב"ן ז"ל דאנן בעינן שלא יהי' כסף הקידושין אגודין בו בהמקדש. אז האירו עיני בהלכה הזאת דלפ"ז מתבאר היטב דלהכי אם קידשה בחוב דאחרים במעמד שלשתן מקודשת משום שקנתה קידושיה דהיינו החוב ע"פ ד"ת ושוב לא אגוד כסף קידושיה גבי המקדש כלום. אבל אם קידשה בדינר נזקף במלוה על עצמו נהי שנתן לה משכון וקנתה אותו אפ"ה עדיין הכסף קידושין אגודין גבי' ועיי"ש בח"מ שלדעת הפוסקים דלית להו האי סברא דאגוד גבי' ודאי יודו למ"ש לעיל דכל שקנתה המשכון על הכסף קידושין מד"ת שוה זה לקידשה בחוב דאחריני ובמעמ"ש עיי"ש. אבל מ"מ מה שכתבתי לעיל דין המקדש במשכון ואמר לה תתקדשי לי במשכון זה ואם אתן לך דינר תחזירהו לי ודאי כ"ע יודו לזה. דהא הכסף