שו"ת ברוך השם לב

יש שליחות גבי' דאל"כ היאך החליט הב"ש דהתה"ד פליג על המ"ב דהא י"ל דלעולם גם התה"ד סובר כהמ"ב דיש שליחות מעכו"ם לעכו"ם רק התם משום דאין שליח לד"ע לכן שרי אלא ודאי ע"כ דהי' מוחלט בפשיטות להב"ש דאם נאמר כהמ"ב דיש שליחות מעכו"ם לעכו"ם גם לד"ע יש שליחות, ולכן כין שהתיר התה"ד משום דאין שליח לד"ע ממילא משתמע דאין שליחות מעכו"ם לעכו"ם דהא בהא תליא, ודו"ק. והן אמת שהגאון בקצות החושן (סי' קפ"ח) והישועות יעקב (שם סימן ה') עמדו על דברי הב"ש בזה והשיגו עליו אך מ"מ לא נוכל לדחות דברי הב"ש לומר שטעה ח"ו בטעות גדול כזה. וע"כ שהי' ברור לו להב"ש דמאן דסובר דיש שליחות מעכו"ם לעכו"ם יש שליח לד"ע ג"כ בעכו"ם. א"כ לפ"ז שפיר יש לתרץ דברי הר"מ הנ"ל דאיירי בעכו"ם שצוה לעכו"ם לעשות ע"ז דלוקה המשלח משום דהר"מ סובר כשיטת המ"ב דיש שליחות מעכו"ם לעכו"ם וממילא גם לענין דבר עבירה יש שליחות גבי' וכנ"ל ומתורץ קושית החינוך. וזה נכון

סימן

י"ז

(פי"ג מהלכות תפלה הלכה ו'

) נשאלתי מחד צורבא מרבנן על מה שרצה לפרש ביאור חדש בדברי הר"מ שם שכתב שמנה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בביהכנ"ס בפחות מעשרה. שנובע מדברי הש"ס (במנחות דף ל') והתם נקטו בלשונם יחיד קורא אותם בביהכנ"ס ורש"י ז"ל ורוב הראשונים מפרשים שהכוונה היא שאין מפסיקין אותן לתרי גברי רק שאיש אחד יקרא אותם. והקשה עליהם דלמה גדלו חשיבותן של שמנה. פסוקים הללו שיהי' בהם קדושה יותר מבכל פסוקי התורה עד שיחייבו לקרות אותם רק לאחד ולא לחלקם. ולכן פירש דבר חדש דהר"מ קאי לבני מערבא שמסיימים התורה אחת לשלש שנים. א"כ יש מציאות שיהיו להם השמנה פסוקים לפרשה מיוחדת לשבת אחת ולכן פוסק הר"מ דאע"ג שאין בהם עשרה פסוקים אפ"ה קורין בפחות מעשרה פסוקים משום שנשתנו אלו. וזה אשר השבתי לו. דבריך הנעימים קבלתי. ואתפלא למאוד דהא בהדיא איתא במסכת סופרים (פי"ב הלכה ו') שבעשרת הדברות ושמנה פסוקים שבסוף התורה צריכין לברך לפניהם ולאחריהם. והלא אתה בעצמך הבאת דברי הירושלמי (פ' בני העיר) שהוא ממש כלשון המסכת סופרים רק שהשמטת דגם בעשרת הדברות הדין כן. אבל באמת כתב הירושלמי ממש כמסכת סופרים דבעה"ד וח' פסוקים בשניהם הדין כן. וא"כ הרי זה ודאי ברור דהטעם דבעה"ד הדין כן משום חשיבות וכן פירשו שם המפרשים דמשום כדי לפרסם נתינת התורה לכן מברכין לפניהם ולאחריהם גם בזמן שלא היו מברכין בכל התורה כולה לפניה ולאחריה. וכה"ג נמי מברכין על השמנה פסוקים דמפני שלא נטעה דאחרי שנשתנו שמשמען שלא כתבן משה לכן התקינו רז"ל לפרסם בהם לברך לפניהם ולאחריהם כטעם של עשרת הדברות. וא"כ לק"מ תו על שיטת הראשונים שסוברים כרש"י שאין מפסיקין. דפשוט הוא כיון דחזינן להירושלמי והמס' סופרים דהוי גבייהו חשיבות בהנך שמנה פסוקים לענין לברך לפניהם ולאחריהם לכן בא רב נמי וחידש לשיטה זו שגם לא יפסיקו בהם וכמו שאין מפסיקין בשירת הים ועשרת הדברות כן נמי אין מפסיקין בהשמנה פסוקים. [וזהו דלא כהנחלת יעקב שם בביאורו למסכת סופרים שמפרש דלכן אמרו לברך עליהם ולאחריהם משום דאין מפסיקין. דזה אינו דאדרבה מש"ה אין מפסיקין משום דמברכין לפניהם ולאחריהם הרי חזינן דיש בהם שינוי לכן נמי אין מפסיקין] הרי כי אין מקום לקושיתך מה חשיבותן. ומ"ש בדבריך כי קושיא זו ישנה באחרונים לא ידעתי מי הם המקשים זאת

ועתה אבוא לעיין בדבריך במה שחידשת לבאר דהר"מ קאי על בני מערבא וכמבואר לעיל בדבריך. הנה זה לא נהירא לי כלל. ראשית דאע"ג שמבואר כעין זה בקרבן העדה על הירושלמי שם בהא שתירצו לא צריכא אלא בר"ח שחל להיות בשבת שפירש הק"ע על זה שזהו רק לבני מערבא עיי"ש. מ"מ הא זה לא שייך רק על דברי הירושלמי שם. אבל לפרש כן דברי הר"מ אין הדעת סובל כן דהרי הר"מ ז"ל הקדים (שם פ' י"ג הלכה א') שלא פשט מנהג הזה במקומינו ואנו מסיימים התורה בכל שנה ושנה. וחשב שם הר"מ ז"ל כל סדר פרשיות הקריאה לכל שבתות השנה. בשבת הראשונה סדר בראשית ובשניה סדר נח וכו'. וא"כ איך יכתוב אח"כ הר"מ ז"ל הלכה זאת בסתם ולכוין על בני מערבא הרי כבר ביאר דאין מנהגם כלל בינינו. ועוד דמלבד כפל לשונו יש יתור לשון בדבריו. דכיון שכתב שמנה פסוקים שבסוף התורה. א"כ כבר ידעינן דרק שמנה הם ולא עשרה. וא"כ למה לו לסיים עוד בפחות מעשרה. ועוד דהנה יש לי צ"ע איך יש מציאות גם לבני מערבא דין זה כלל. דהא יש הלכה מפורשת בברייתא (מגילה דף ל"א) ופסקה הר"מ ז"ל (הלכות תפלה פי"ג ה"ג) דסדר הקריאה הוא כן דבמקום שפסקו וסיימו בשבת בשחרית שם מתחילין לקרות בשבת במנחה ובב' וה' ובשבת הבאה. וזה ודאי דגם הבני מערבא מחויבים לעשות כן. וא"כ איך יש מציאות שסיימו בשבת בשחרית אצל פסוק וימת משה ולא נשאר להם רק השמנה פסוקים הלא יצטרכו לקרות מן וימת משה גם בשבת הבאה. ובשבת הא צריכים לקרות שבעה גברי אשר מחויבין לקרות להם כ"א פסוקים והלא פסוקים הללו אינם רק שמנה. ואיה איפוא יוכלו לקרות לשבעה גברי וכן מבואר בקרבן עדה שם באמת דבני מערבא היו משיירין לעולם לא פחות מן כ"א פסוקים כדי שיוכלו לקרות לשבעה גברי לכל אחד תלתא פסוקי. ואין לומר שצירפו לשבת הבאה מהתחלת התורה מס' בראשית עד מנין כ"א פסוקים. זה ליתא דהא מבואר להדיא בשו"ת מהר"מ מינץ הובאו דבריו בעטרת זקנים (סי' קל"ה) דאין רשאין לצרף מספר לספר מחמשה חומשי תורה כגון אם שכחו לקרות פ' ויחי או נאנסו אסור לקרות בשבת הבאה פ' ויחי עם פ' שמות בשבת א'. וא"כ ה"נ הא אסורין היו בני המערבא לצרף סיום פ' ברכה עם תחלת פ' בראשית לשבעה גברי בשבת א' ואין לומר דהבני מערבא אין חוששין להלכה זאת ושפיר נוהגין לצרף בעת הצורך א"כ ודאי דבריך נסתרים. דהנה מבואר בטור (או"ח סי' תרס"ט) ובלבוש שם בסי' זה. ובב"י (שם סי' רפ"ב) הטעם שמחויבים לקרות פ' בראשית באותו היום שמסיימין סדר ברכה משום שלא יקטרג השטן ח"ו על ישראל לפני הקב"ה ויאמר רבש"ע בניך סיימו התורה ואין רוצין לקרות עוד עכ"ל עיי"ש. הרי לפ"ז ודאי דגם הבני מערבא נוהגין כן. דאין סברא לומר שלא יחושו לטעם זה. וא"כ איך יש מציאות שבני מערבא יקראו רק אלו השמנה פסוקים הא גם הם ע"כ מתחילין באותו היום ממש ס' בראשית ויש להם הרבה פסוקים. ולאיזה צורך השמיענו הר"מ ז"ל הלכה הזאת

אך לפענ"ד נראה לבאר דברי הר"מ ז"ל בדרך נכון רק יש להקדים לזה שני דברים. ובזה יתבארו דברי הר"מ ז"ל בטוטו"ד. הנה בש"ס (מגילה דף ה' ריש ע"א) פליגי רב ורב אסי בקריאתה של מגילה אם מותר לקרותה ביחיד או דבעינן דוקא עשרה. וסובר רב אסי דבין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה בפחות מעשרה וכתב שם הרמב"ן בס' המלחמות בהשגתו על הרז"ה דהא דרב אסי לעולם לעיכובא דבפחות מעשרה אין לקרותה ואפ"ה לא יוקשה לרב אסי מהמשנה (מגילה דף כ"ג ע"ב) למה לא מנאה המשנה גם קריאת המגילה בין הנך דברים שמנאה שם שאין לעשות בפחות מעשרה. משום דבאמת גם בקריאת המגילה בעינן עשרה דוקא רק דהחילוק הוא בזה דבהנך שמנאה המשנה בעינן עשרה או רוב מהם שלא יצאו ידי חובתן עדיין ושיהיו חייבין בזה. אבל בקריאת המגילה כיון דאיכא עשרה אף שתשעה שמעו