שו"ת ברוך השם לא

דשפיר קאמר הלחה"פ. דהנה ידוע בר"מ ובמפרשים דלהכי אמרה תורה ואת הבהמה תהרוגו כדי שלא יאמרו בהמה זו באה תקלה על ידה לישראל [ועיין ש"ס (סנהדרין דף נ"ה ע"א)] ויבוא להישראל קלון. ומש"ה י"ל דאם ב"נ בא על הבהמה אין הבהמה נהרגת. שלא חסה התורה על קלון הב"נ. והיינו דוקא היכא שהב"נ עבר עכ"פ איסור אז י"ל שלא חסה התורה על קלונו. אבל היכא שבהיתר רבעה. ודאי דהאיסור במקומו עומד. די"ל שהבהמה תיהרג שלא יאמרו בהמה זו נרבעה מפלוני. ולכן שוב שפיר כתב הלחה"פ שאדה"ר שבעת שבא על הבהמות וחיות עדיין הי' בהיתר כנ"ל. א"כ י"ל דלאח"כ שנאסר לו יש להרוג הבהמות משום שלא יבוא לו קלון. ומש"ה נאסר לו כל בשר באכילה כנ"ל. ולא יוקשה עוד על הלחה"פ מדברי הר"מ. ודו"ק

סימן

ט"ו

(פרק י' מהלכות מלכים הלכה ד'

) כן נח שבירך את השם וכו'. הרג חבירו ובעל אשת חבירו ונתגייר פטור. הרג בן ישראל ובעל אשת ישראל ונתגייר חייב. והורגין אותו על בן ישראל וחונקין אותו על אשת ישראל שבעל "שהרי "נשתנה "דינו עכ"ל עיי"ש. וכל הרואה ישתומם ע"ז שסיים שהרי נשתנה דינו הא אדרבה מבואר בש"ס (כתובות דף מ"ה ע"א) דלהכי חייב משום שלא נשתנה דין המיתה עיי"ש וכן הקשה הכ"מ ונשאר בצ"ע. אך לפענ"ד נראה לומר דבר נכון. כי כוונה גדולה הי' לו להר"מ באלה השלש תיבות. דהנה לכאורה יש להקשות על דין הש"ס דגר שנתגייר פטור על הריגת חבירו ב"נ והוצרכו לטעמא דמשום שנשתנה דינו נשתנה מיתתו הא בלא"ה יש טעם לפטור דהא זהו ידוע דקטן שלא הגיע לגדלות כל מעשיו שעשה פטור עליהן משום דלאו בר עונשין הוא. ואפילו כשהגדיל אח"כ פטור ג"כ על כל מעשיו שעשה בקטנותו. כמ"ש בשו"ע (או"ח סוף סי' שמ"ג) ברמ"א שם. וא"כ הרי קשה ע"ז הא הלכה פסוקה היא בר"מ (פרק י"ד מהלכות איסורי ביאה) ובשו"ע (יו"ד סי' רס"ט סעיף א') והוא מש"ס מפורש בכמה דוכתי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי עיי"ש. דלהכי הוא מותר מדין התורה לישא את אמו לו לאשה עיי"ש וא"כ ה"נ נימא הטעם בפשיטות דלהכי פטור כשהרג את חבירו או בעל אשת חבירו משום דכקטן שנולד דמי והי' אז קטן. אך א"כ יוקשה למה חייב אם הרג את ישראל או בעל אשת ישראל דהא נימא נמי גם בזה דכקטן שנולד דמי. אלא ע"כ אנו צריכין לחלק דעד כאן לא אמרינן דכקטן הוא אלא לגבי מי ששוה דינו אליו דאז אמרינן דשניהם קטנים הם ולהכי פטור אם הרג ב"נ חבירו או בעל אשת חבירו ב"נ. אבל לגבי מי שמשונה דינו ממנו לא אמרינן סברא זאת וזהו שסיים הר"מ ז"ל שהרי נשתנה דינו פי' שהרי נשתנה דין הישראל מדין הב"נ כידוע. וכיון שאין שוה דין ישראל עם דין ב"נ הרי בכה"ג לא אמרינן דכקטן שנולד דמי ודו"ק

ועוד יש ליישב דברי הר"מ ז"ל בדרך אחר. דהא יש לדקדק עוד הלא כל המפרשים כתבו (בכתובות דף מ"ה ע"ב) דמסקינן שם הנערה שהיתה כבר דמכאן ילפינן לכל דוכתא דהיכא שאפילו נשתנה גופו לא נשתנה קטלא עיי"ש היטב כי קצרתי. ועוד דהרי הר"מ עצמו פוסק כן (בפ"ג מהלכות איסורי ביאה) להדיא בסרחה ואח"כ בגרה דאפ"ה תידון בסקילה עיי"ש וא"כ כיון דפוסק דלא אישתני קטלא למה פוסק כא דנשתנה קטלא ומסיים שהרי נשתנה דינו. הלא מה זה מועיל לזה שנשתנה קטלא. אך נ"ל דהנה ע"כ יש חילוק גדול בין הך דנתגייר להתם דהתם הרי לא צותה התורה דוקא שיהא נשתנה הגוף וישתנה הדין רק ממילא כשנשתנה הגוף נשתנה ג"כ הדין אבל הכא הרי דינו הוא שישתנה. ודו"ק. ויש לבאר יותר דהנה התם אין לנו לומר בשום אופן שהימים הראשונים יפלו ויהי' כאלו זינתה עתה ויחשבו הימים הראשונים עם המעשים ההם כאילו עתה בזה"ז הם. דאיך שייך לומר זה הא מה שעבר עבר. רק כיון שלא נגמר דינה ע"כ צ"ל ולדון עליה כשעתא דהשתא לכן פסקינן הלכתא דתידון כמעיקרא דהא השינוי הוא רק אם עתה תעשה מעשה כזאת יהא משונה הדין. אבל לא איתגלי מילתא למפרע. אבל הכא בדין הגרות הוי הסברא כעין ברירה. דמצינו בש"ס דבד"ת אמרינן ברירה דהוברר הדבר למפרע דמעיקרא כך הי' ודו"ק. וכן הכא אמרינן שחידשה התורה דגר שנתגייר כאילו הי' ישראל מיום הוולדו וא"כ הרי נשתנה שפיר מכמות שהי' פי' דגם על הימים הקודמים נמי אישתני מכמות שהיה דעד עתה חשבנוהו שהי' אז עכו"ם ועכשיו נתברר דגם אז הי' ישראל. וז"ש הר"מ שהרי נשתנה דינו. פי' כאילו כתב שהרי דינו שישתנה. ונפרש דבריו כך שהרי נשתנה. דינו. פי' דין שלו הוא. שנשתנה פי' מכמות שהי' דהרי חשבינן לי' לגר מעיקרא וא"כ הרי א תוכל לדונו בסייף הא בשביל זה נשתנה שנידון אותו כאילו בעל ביהדותו שדינו רק בחנק ודוק

סימן

ט"ז

(ברמב"ם פ"ג מהלכות ע"ז הלכה ט'

) העושה עכו"ם אחד העושה בידיו או שצוה לאחר לעשותה אפילו לא עבדה לוקה משום שנאמר לא תעשה לך פסל וגו' עכ"ל. ורבינו הרא"ה תמה על זה מאוד בס' החינוך (פ' יתרו מצוה כ"ז) דהא קיי"ל דאין שליח לדבר עבירה ופטור המשלח עיי"ש. וכבר תירצתי זה. אך עתה נראה לתרץ עד"ז דהנה מבואר בר"מ (פ"ו מהלכות מלכים) בכלל שבע מצות בני נח דע"ז הוי חד מנהון דעל זה מצווין כל העולם כישראלים כנכרים. וכתב שם בהדיא דבכלל זה הוא ע"ז וכל אביזריה דכל בני העולם מוזהרין על זה ושוין באיסורם. והנה בשו"ת משאת בנימין (סי' צ"ז) חידש דבר יקר דהא דקיי"ל אין שליחות לעכו"ם היינו דוקא שאין ישראל עושה שליח לעכו"ם וכן אין הנכרי עושה שליח לישראל אבל עכו"ם לעכו"ם שפיר יכול לעשות שליח ואמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו ולפענ"ד נראה להמציא מדברי הפוסקים הגדולים דבר חדש דלפי שיטת המשאת בנימין דלא זו בלבד דיש שליחות מנכרי לנכרי בדבר היתר אלא גם בדבר עבירה יש שליחות ג"כ מנכרי לנכרי. אע"ג דבישראל קיי"ל דרק בדבר היתר יש שליחות מישראל לישראל ולא לדבר עבירה. אפ"ה בעכו"ם כיון דיש שליחות גבי' שוב אין חילוק מדבר היתר לדבר עבירה. דהנה בתרומת הדשן (סי' קנ"ט) מובא בב"י (באהע"ז סי' ה') וברמ"א שם לענין למכור תרנגולים לעכו"ם שידוע שיסרסן העכו"ם שהשיב ע"ז התה"ד דאפילו להסמ"ג שפוסק כר' חדקא דב"נ מצווין על הסירוס אפ"ה יש לצדד להיתר אם אין העכו"ם הקונה מסרסן בעצמו רק שמוסרן לעבדו או לשפחתו שיסרסו הם. משום דהאמירה לעכו"ם שבות הוא אין שייך כאן דהא אין הישראל אומר לו בהדיא שיסרסם ונשאר רק איסור דלפני עור וגו' והלא קיי"ל דאלפני דלפני לא קפדינן וה"נ לפני דלפני הוא ואע"פ שמסרם העכו"ם לשלוחו לסרסם אין שליח לד"ע ואפשר ג"כ לגבי נכרי מנכרי ונוכל לומר דכ"ש הוא דהא קיי"ל בעלמא דאין שליחות לנכרי עכ"ל התה"ד עיי"ש. והנה כוונתו פשוט הוא עד"ז דלהכי מותר אפילו לר' חדקא משום שאין הישראל עובר בזה משום לפני עור דהא הוי לפני דלפני. ואם ניחוש למה שימסור העכו"ם לשלוחו ויהיו רק לפני חדא דהא שלוחו של אדם כמותו ודמי כאילו העכו"ם המשלח בעצמו יסרסם אפ"ה הרי אין שליח לד"ע. וכ"ש למה דקיי"ל דאין שליחות לעכו"ם ודאי דאין שליח לד"ע. כן מבואר פשט דברי התה"ד להמעיין בב"ש (שם ס"ק י"ט) שכתב שם דמהתה"ד מבואר דלא כהמשאת בנימין הנ"ל. וא"כ מוכח להדיא מדברי הב"ש דסובר דאם נימא דיש שליחות לעכו"ם ע"כ דגם לד"ע