שו"ת ברוך השם ל

דבכלל שכירות העבדות הוא ואינו לבעל חובו כ"א להנגנב. ודו"ק

סימן

י"ב

(עוד שם בפ' הנ"ל

) אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה. והקשה הכ"מ דהא שניה היא רק מדברי סופרים וא"כ מנ"ל להר"מ דגם שניה שהיא מד"ס אינה ניזונית. הא לא אמרו רק חייבי לאוין. שהן מן התורה. ומה שתירץ המל"מ דהא הזכירו חלוצה. גם בזה לא משני רק שיש מראה מקום להר"מ ז"ל. אבל מ"מ גם להמל"מ קשה הלא מד"ס הוא. ואמרתי לתרץ דכוונה אחרת יש בדבריו. דהנה יש להסביר ההלכה. דלמה באמת חייב האדון במזונות אשה ובנים של העבד. וכבר נאמרו ונשנו בזה כמה דברים. אך לפענ"ד נראה דהא כל חיוב העבד הוא על האדון. וא"כ כמו שאם היה בן חורין הי' מחויב לזון אשתו ובניו. כן כשנעשה עבד חל חיוב דידיה על האדון בכל הפרטים. והלא בש"ס יבמות דף פ"ה ע"ב) מסקינן כר"א דהנושא אשה האסורה לו מחייבי לאוין או מחייבי עשה פטור ממזונותיה. וכן הוא ההלכה בר"מ ובשו"ע (אהע"ז סי' קט"ז) עיי"ש. וזהו באמת הטעם של הברייתא במכילתא (פ' משפטים) דאשה האסורה לו פטור האדון ממזונותיה. והוא משום דהרי העבד נמי אם היה בן חורין פטור ממזונותיה כה"ג. וא"כ לפ"ז מה הוצרך לפלפל בטעם שניה הא התם (בסימן הנ"ל באהע"ז) מבואר דגם בשניה פטור ממזונותיה. ואדרבה גם תוספות לית לה דעשו חיזוק לדבריהם עיי"ש. וא"כ מש"ה פטור נמי האדון ואין להשיב מדין ארוסה שהעבד חייב והאדון פטור. די"ל דהמכילתא אזלא בשיטת הרא"ש דגם בארוסה ושומרת יבם פטור הבעל גם מדברי סופרים עיי"ש (באהע"ז סי' נ"ה. וסי' ק"ס). ובזה יתורץ נמי הקושיא של המל"מ על הר"מ למה לא ביאר עד אימתי חייב האדון במזונות הבנים אם עד שש או עד י"ב עיי"ש. ולדעתי פשוט הוא דהא על האדון לא חל רק חיוב ההכרחי של העבד. וא"כ ממילא הא זה הדין מבואר בר"מ (פ' י"ב מהלכות אישות הלכה י"ז) ובשו"ע (אהע"ז סי' ע"א) דנלמד מש"ס לכתובות דף ס"ה ע"ב) דרק עד שש חייב ולא יותר רק מדין צדקה והצדקה של העבד לא חל על האדון דאטו יתן עבורו צדקה ומתנות לאביונים הא אדרבה במס' שקלים ובר"מ (פ"א מהלכות שקלים) מבואר דעבדים פטורים. ולמה לא יתן האדון עבורו. אלא ע"כ דמשום דצדקה היא אין חיוב כלל על האדון. ודו"ק

סימן

י"ג

(פרק ט"ז מהלכות מלוה הלכה א'

) אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו ואבד או "נשרף "קודם "שיגיע "ליד "המלוה פטור. א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין היו "המעות קרובות ללוה הרי עדיין באחריותו. קרובות למלוה נפטר. מחצה על מחצה אם אבדו משם או "נגנבו הלוה משלם מחצה עכ"ל. וכתב ה"ה דהרשב"א סובר דאם א"ל זרוק לי חובי והפטר אפילו לא הזכיר לו בתורת גיטין נמי דברי הכל דאם קרובות ללוה שהלוה חייב. אף שהר"מ לא ביאר זה. מ"מ מדויק זה בתיבת וזרקו "לו ר"ל לרשותו עיי"ש. והקשו הלח"מ והמל"מ דהא מבואר בהדיא דמדחילק בסיפא ולא ברישא משמע דברישא לעולם פטור אפילו קרובות ללוה. ועוד הקשו דברי הר"ם שסותרין דברי עצמו בפירושו למשניות. ולפענ"ד דברי הר"מ צדקו. ודבריו מאירים כספירים דהנה קיי"ל בשו"ע אהע"ז (סי' קל"ח וקל"ט) ובר"מ (הלכות גירושין פ"ה הלכה ב') והיא משנה מפורשת דבגיטין בעינן דנח כמו בשבת. וכל שלא נח רק נשרף או נאבד קודם ההנחה אינו גט דבעינן שיהא נח ואח"כ אם נשרף או נאבד קרוב לה מקודשת או מגורשת עיי"ש. ועתה נעיין נא ונדייק בלשון הר"מ דברישא כתב "ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה. ובסיפא לא כתב אבדו או נשרפו רק סתם וכתב היו המעות קרובות ואח"כ כתב אם "אבדו או נגנבו אלא ודאי בא להודיע לנו חילוק זה דברישא דא"ל זרוק לי חובי והפטר. נהי דודאי מודה הוא להרשב"א דאם לא נשרפו ונפלו קרוב ללוה הלוה חייב. אפ"ה יש לנו חילוק גדול בין רישא לסיפא. שלא כקושית הלח"מ. דלהרשב"א מאי חילוק איכא. והיינו דבתורת גיטין הרי קיי"ל דבעינן הנחה מקודם ואח"כ יהא נשרף. וברישא אפילו נשרף קודם ההנחה. כל שי"ל שאם לא הי' נשרף הי' נופל קרוב למלוה פטור. וזהו שדייק "קודם "שיגיע ליד המלוה. פי' דלולא זאת דנשרף אמדינן שהיו המעות קרובות למלוה ואז הי' פטור דהא הרשהו ולא הזכיר לו תורת גיטין דניבעי הנחה. אבל בסיפא שהזכיר לו תורת גיטין הרי הדין הוא דבעינן הנחה מקודם כנ"ל. ומש"ה הזכיר היו המעות קרובות פי' שעדיין הם בעולם ונחו. אז דוקא פטור אם קרובות למלוה. ובמחצה על מחצה ונחו ואח"כ נאבדו או נגנבו חולקין דבעינן שתנוח דוקא. ובזה מתורץ נכון כוונתו בפירושו למשניות דשם היא ע"כ הגירסא הרי זה פטור. ולא אינו פטור. דזה הוא לשון עלגים ח"ו לכתוב אינו פטור במקום חייב. אך דבלא הנ"ל הלא אין שום פירוש למה פטור ואמאי קאי. ובמה שהקדמתי שפיר קאי הר"מ על זה דבגיטין ובחוב בתורת גיטין כתב הגיע הממון קרוב למלוה. א"כ בעינן הגיע דוקא והיינו ההנחה. ובסתם זרוק אפילו אם נשרף קודם ג"כ פטור. ודו"ק בכל זה

סימן

י"ד

(פ"ט מהלכות מלכים הלכה א'

) על ששה דברים נצטווה אדם הראשון. ע"ז. ברכת השם. גזל. דינים. גילוי עריות. שפיכת דמים. הוסיף לנח אבר מן החי. והקשה הכ"מ למה לא מנה הר"מ שנאסר לו לאדה"ר אכילת בשר כדאיתא (בסנהדרין דף נ"ח) דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר. ותירץ הכ"מ דהר"מ לא מנה אלא מצות הנוהגות לדורות. אבל מצות שאינן נוהגות לדורות לא מנה. והנה לכאורה יש לתרץ באופן אחר. דהנה בס' לחם הפנים (ריש הל' טרפות) כתב דבהמה שנרבעה אסורה באכילה. והוא אומר דלהכי נאסר לאדה"ר בשר לאכילה. משום דמצינו במדרש וגם ביבמות (דף ס"ג). מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי וגו' מלמד שבא אדה"ר על כל בהמה וחי' וכו' עיי"ש. וא"כ הרי משום האי טעמא נאסר לו לאכלם עיי"ש היטב. והנה לפ"ז יש לתרץ לכאורה דלהכי לא מנה זה הר"מ. משום דלא מנה רק מה שהקב"ה אסר על אדה"ר ולא מה שאסר אדם על עצמו. אמנם לכאורה ע"כ תירוץ הכ"מ עיקר ומוכרח. דהא לפום רהיטא נעלם מבעל לחם הפנים דברי הר"מ (שם הלכה ו') דבן נח שבא על הבהמה אין הורגין את הבהמה. דדין זה שהורגין את הבהמה הוא רק בישראל עיי"ש. וא"כ לכאורה דברי הלחה"פ נסתרים דהא כל איסור האכילה הוא. רק משום שהיו צריכין להרוג את הבהמה וא"כ כיון דבב"נ הדין שאין הורגין את הבהמה. הא שוב לא נאסרה לאכילה ומש"ה הוכרח הכ"מ לתרץ שהר"מ לא מנה רק המצות הנוהגות לדורות אמנם אפשר ליישב דעת הלחה"פ. שלא יוקשה עליו מדברי הר"מ. דהנה לכאורה קשה להבין דברי המדרש והש"ס דיבמות הנ"ל. דאיך נימא שאדה"ר הי' ח"ו ק מיתה כל ימיו. וזהו מילתא דתמיהא. והלא אדה"ר נצטווה ע גילוי עריות. וא"כ גם הרבעת בהמה בכלל גילוי עריות הוא, כמבואר בר"מ (שם הלכה ה') וזהו פליאה עצומה. וע"כ צ"ל שבשעה שבא אדה"ר על בהמה וחיה לא נצטווה עדיין על ג"ע רק אח"כ בשעה שהביא לו את אשתו חוה. אז צוה אותו על ששה דברים ובכללם גם ג"ע. וזה ברור ומוכרח. ולפ"ז שוב י"ל