שו"ת ברוך השם שז

ומפרישין חלה וע"ו מתמה הדרישה והובא בדרישה שם דהסביר די"ל משום דהוי כאלו כבר הקנה להם הנכרי קודם הגלגול. ולפי"ז הרי י"ל נמי בפטקארניעס כיון דרובא דרובא בעיר קטנה קונים הלחם הנאפה מהפעקארניעס רק ישראלים הרי להדרישה ז"ל הוי כמו שהקנה להם הפעקארניק העיסה קודם הגלגול דחייבת בחלה כל שקנה וזכה בה ישראל קודם הגלגול. והנה הן אמת שהש"ך ז"ל מסיים שם דהמ"ב חולק ומסיק דלאו שפיר עבדי מה שמפרישין חלה. אבל עכ"פ נלענ"ד לומר דהיינו דנימא דתהא חייבת מדינא זה העיסה בחלה וגם לברך על חלה כזה לזה לבד לא הסכים המ"ב והש"ך אבל לנהוג עכ"פ להפריש חלה בלבד נ"ל שפיר דיש מקום לזה ע"פ סברת הדרישה שבש"ך שם ולא עוד אלא שהרי הט"ז בסי' שכ"ו ס"ק ב' הביא דבנחתום ישראל ודאי כן הוא דכל שרגילין לבא ולקנות ממנו הוי כאלו בא לידו קודם הגלגול דהוי כמו סברת הגמרא בגיטין דף ל' דהמלוה מעות לכהן מפריש עליו מחלקו ונוטל לעצמו דזוכה בו הכהן אם הוא רק ממכיריו. ורק הט"ז ז"ל הביא זה שם על המ"ב. דהמ"ב איירי מנחתום ישראל דוקא אבל בנחתום עכו"ם מסיק המ"ב והט"ז שם בסופו מביאו ג"כ דבנחתום עכו"ם פשיטא לא שייך זה דאינו מקנה רק אחר החלוקה. הנה ע"ז אומר דזה רק להמ"ב אבל להדרישה הא בהדיא דעת הדרישה דאין חילוק בין נחתום ישראל לנחתום עכו"ם דאותה הסברא שהסביר הט"ז להמ"ב בנחתום ישראל אותה הסברא ממש הא מסביר הדרישה גם גבי נחתום עכו"ם. א"כ הא יש מקום גדול פשוט ע"פ שיטת הדרישה לחייב ולהחמיר ליקח חלה מפעקארניע ע"פ סברת הדרישה אליבא הסברו של הט"ז ודו"ק ורק כפי שהמ"ב חולק והש"ך והט"ז מסכימים להמ"ב ולא חשש הש"ך לסברת הדרישה בנחתום עכו"ם הנה זה מועיל לדעתי רק שלא לברך על חלה כזו ואף גם זו שלא ליקח ח"ו מעיסה זאת שאור לחמע בה עיסות ישראלים ממש כי פן יהי' מהפטור על החיוב כיון שלהמ"ב פטורה העיסה מחלה. אבל לומר שלא ליקח כלל חלה יש חשש פן יהי' זה נגד הדרישה. וגם עוד זה דהרי הבאתי ראי' מש"ס דחולין ד' ו' גבי ר' זירא ורב אסי דחתר ר' זירא להצדיק רב אסי משום דכשבא מעורב ליד החבר לא גזרו ע תערובת משום דמאי. והרי הקשו שם בש"ס מהנותן לשכנתו ע"ה דאם אמר לה עשי לי משליכי דחושש. אע"ג דהוי תערובת ומשנינן דכיון דאמר לה עשי לי משליכי הוי כאלו קנאן מקודם. ואם איתא דרק מחמת שהוי שכנתו כשלוחו בלבד הרי עדיין יוקשה דהרי גם אם החבר עצמו הי' מערב הדברים שהן של ע"ה קודם שזכה בהן החבר הא סובר ר' זירא דלא גזרו משום דמאי וא"כ למה מגרע מה שאמר לה עשי משליכי אלא ע"כ הוי הסברא דהוי כאלו החבר זכה בהדבר בעצמו קודם שנתערב ודו"ק. דלפי"ז ה"נ כיון דקונין ישראלים הוי כאלו אמרו לו עשה לנו משלך דהקונים זוכים בהן קודם הגלגול וכסברת הדרישה

סימן קל"ב

ברמ"א ביו"ד סי' של"ה פוסק דשונא של אדם לא יבקר חולה ולא ינחם אבל ע"ש ונעה"ג שלי שם דבספר חסידים סי' תקל"ז דחייב גם השונא ללוות המת שהי' שנוא לו ולהבין מ"ט ומה חילוק בין לויה לבין ניחום האבל ובקור חולים. ואמרתי דהוא ע"פ הלכה אחרת דהנה השכל הישר מסתבר דשונא לא רוצה לראות פני השנוא לו וכדכתיב לא תוסיף ראות פני ע"ש. וממילא מובן דהשונא נודר ואוסר על עצמו מלראות פניו אבל אקדים דאיתא בזוה"ק פ' בשלח על הפסוק לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם דדוקא מצריים חיים לא יראו אבל יראו את פניהם מתים א"כ מתבאר לדינא דהגם דאסור להנשבע שלא לראות פני איש לראותו ה"ד בחייו אבל במותו מותר. ולפיכך מראה המלוה את השונא הלכה החדשה דשבועתו הי' רק חל בחיי השנוא אבל לא אח"כ. ולפיכך לבקרו בחוליו אסור ודאי שמא החליט בחומר נדר ושבועה וכן לנחם האבל ודאי דאסור ג"כ דממנ"פ אם המת שמתאבלין עליו הי' שנוא לו הא אין כאן היתר הלכה החדשה דהא אין רואה המת ורק האבל ושמא שמח לאידו והוי צער להמתאבלים אבל לויה הוי הלכה הנ"ל דמפרסם הלכה הזאת ולפי"ז כשיהי' נחוץ לענין עגונה להכיר פני המת להעיד לאשתו מותר גם למי שאסר עצמו בשבועה מלראותו אפ"ה כשמת מותר. וכן מצאתי בספר תורה תמימה שמות פ' י"ד ס"ק ז' ע"ש

סימן קל"ג

להבין מה זה שמברכין שתי ברכות כאחת על מצוה אחת שמעולם לא שמענו כזאת לברך שתי ברכות על מצוה א'. ואלו במצות מילה מברכין על המילה והדר מברך להכניסו בבשא"א דאטו המילה לא הוי חלילה הבריתו של א"א ועוד יש להתעורר דמהו של אברהם אבינו דייקא דאטו בשביל שהי' הראשון במצוה זאת דא"כ הי' בכל המצות לברך בבריתו של משה רבינו וד"ל. ועל פי הלכה יש לפרש ת"ל דהנה בש"ס יבמות ד' ע"א ע"ב דאברהם אבינו לא נצטוה על הפריעה רק על המילה בלבד ופריעה סמך יהושע בן נון על הקרא יעו"ש וכתבו התוספת דאברהם אעפ"י שלא נצטוה על הפריעה אעפ"כ עשה הפריעה מעצמו. וזהו שמברכין השתי ברכות ברכה ראשונה על המילה שהיא המצוה העיקרית שזה צוה אותו אלקים והדר מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו אח"כ בסיני (כי התוספת כתבו שם שהפריעה הי' הלכה למשה בסיני א"כ הי' זה אח"כ אחר כמה דורות) להכניסו בבריתו של אברהם אבינו פי' שהברית הזאת לפרוע ג"כ הי' אז רק של אברהם אבינו כי לו בלבד לא צוה השי"ת אז רק שקיים מעצמו לברית הקדוש והטהור הזה לעשות פריעה ג"כ וצונו אותנו השי"ת אח"כ בסיני להזהר גם בפריעה וזהו ממש בבריתו של אברהם אבינו וזה ברור. וזהו שכל ישראל מברכין כל ילד הנולד לישראל שיזכו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דאין פותר למו דלמה לא מברכין אותו לשאר מצות אבל נכון דהר"ן כתב דפריעה סכנה היא כשהיא רק קצת חולה ג"כ דהמילה בעינן חולשה שיש בו סכנה דייקא אבל הפריעה גם חולי כל דהוא דוחה הפריעה ולכן באמת הדין דעל כל חולשא דוחין המצות מילה עד שיבריא משום הכלל דמל ולא פרע כאלו לא מל ממילא דוחין המילה ג"כ אבל העיקר רק בעבור הפריעה ולכן מברכין שיזכה האב ואם לזה שיהי' הילד הרך בריא בכל גופו שיכלו להכניסו בבשא"א ג"כ פי' הפריעה

ועתה כמה רזי עולם ותעלומת חכמת האמת תלוי באלף המגן בחותם הקדוש שחתם השי"ת את עמו בגולת הזהב ולכל איש ואיש לפי מהללו במה שחנן השי"ת דעה והבינה והשכל להאיר באור פני מלך חיים. והיום הזה שעשה ה' נגילה ונשמחה בו. ואומר להבין הקושיות הגדולות בזה למה באמת רק אותו ולא אותה ולמה באמת נשים פטורות מלמול את בניהן ואטו לא הוין זרעו של אברהם והרי קיי"ל הנודר מזרע אברהם אסור בין בזכרים בין בנקיבות כי משנה מפורשת יעו"ש א"כ למה נשים פטורות ואף זאת דאשה שמלה כאלו לא מלה כלל ומה זה ועכ"פ הי' השכל משום מ"ע שהז"ג לפי הו"א של קושית התוס' דהיא פטורה. אבל למה תפסול עוד וכן מה זה שאינו בלילה רק ביום. וכן מה זה שרק ביום השמיני צוה השי"ת למול ולא תיכף. את כל אלה יראה לנו בעליל כי השי"ת הקדים לכל ישראל עוד טרם הי' שום מכון לשבתו עולמים בית המקדש והכהנים להיות לכל ישראל