שו"ת ברוך השם שד

שלא יהנה ממעשיו הרעים אבל לאוכלו מה תיקן באיסורו והן הן דברי רש"י הנ"ל ואך יש להבין מה זה שכתב הב"ש באה"ע סי' ה' ס"ק י"ז דאם ישראל סירס או שעכו"ם סירס בשבילו משמע דאסור לאכול ממנו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט עכ"ל הב"ש. הן אמת שהב"ש דקדק בעצמו וכתב רק משמע דידע דרכו בקודש שאין זה מפורש בש"ס דהא רק לחרישה קנסו ולא לאכילה ולכן נשמר לומר דאסור רק משמע דאסור לאכול. אבל גם זה צריכין להבין מנלי' זה כלל והלא יהי' סתירה מהט"ז הנ"ל בסי' קנ"ג ברבע בהמה. אבל יש לומר דע"ז הקדים כאן הב"ש וכתב דהדרישה מחלק דהתם לא ניכר האיסור משא"כ בסירוס ניכר האיסור שהכל רואין שעתה הוא מסורס ואך זה יועיל רק לחלק בין זה לנרבעת אבל הרי לא מובן כלל מה שייך לקנוס כאן לאכילה כלל אחרי שלא שייך שנהנה ממעשיו והרי תראה כל המקומות שקנסו רז"ל הוא רק שלא יהנה ממעשיו הרעים וכדהאריך התב"ש בסי' ט"ז גבי אותו ואת בנו הכל מחמת שהרי עושה העבירה כדי שיהנה ממנה אז הסברא מסתברת שלא יועילו לו מעשיו אבל בסירוס אטו קודם זה הי' אסור וכמובן. וכן לא מובן כלל מה שהב"ש עצמו כאן מציין כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט אטו שייך כלל לכאן התם שפיר ביטל איסור מה שהי' אסור לו טרם שביטלו ורצה להתיר דבר האסור אבל כאן מה רצה להתיר דבר האסור. ע"כ ברור לי דהב"ש עצמו ג"כ ידע ודאי זה ורק לחרישה התכוין ורק משום לא פלוג רוצה לומר כן דכל שתתיר לו באכילה יבא להשהותו ויבא לחרוש בו אבל לא מדינא כלל ויש לעיין עוד בהדרישה עצמו אבל ה"ד כשלא מוכרו אז אסור לאכול ממנו אבל ברור כשמוכרו כיון שקיים כאשר אמרו חכמים שימכרנו שוב כששחטו הישראל הלוקח אז גם להב"ש שרי הוא ג"כ לאכול ממנו בלי פקפוק דכה"ג לא שייך עוד שלא ימכרנו וא"כ על מה היו צריכין לחקור על הסירוס עצמו דהרי מצד הסירוס הי' מותר למכרו ולשוחטו ולקנות אח"כ גם מבשרו ולאכול ואלו מצד הבכורה וגרמת המום הא תנן לא ישחט עולמית לא הוא ולא ע"י אחרים. זהו ברירא דהך מילתא

סימן קכ"ח

ב"ה יום א תבא תרנ"ז. החוה"ש וכה"ט לכ' אדוני אחי יקירי הרב הגאון המפורסם וכו'. ת"ל אתנו החוה"ש. במכתבך הגלוי אחי יקירי מיום עש"ק שמחתני בנועם מליך להודיעני כי ת"ל וכו'. ואתה ובניך שלום. וכל אשר לך עמדו שלום

אבא ביתך בעולתי וזבחי על מזבחך הטהור לרצון ברנה של תורה שהגדתי בבהמ"ד ביום אתמול כי יעבור לתפלת המנחה ושלש סעודות שהי' בהם גם איזה מעט מהמבינים למה זה נסמכה פרשת ונתנו ה' אלהיך בידיך לפרשת עגלה ערופה ע"ד לומדות. דהנה קיי"ל תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה ולקח מן החניות וא"י מאיזהו מהן אסור דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי. ומזה אנו ילפינן דפרט לזורק אבן לגו משום דכל קבוע כמע"מ דמי וא"כ הא קשה איך באמת מרבינן כאן כנעני שבתוכה דאם אפילו הי' כנענית שבה הכתוב אומר לא תחי' כל נשמה ג"כ יקח אותה לו לאשה הא אינה בטילה ברובא כיון דאיקבע איסורא של ז' עממים. בהני שנלחם אתם. והרי הוא יצא למלחמה עליהם ולקח מהם א"כ הוי ממש כלקח מן הקבוע

אבל נבין זה על עי הבנת הענין של הקושיא העצומה שהקשה הר"ש מקינון ז"ל על הדין שנאמר בעריפת העגלה שלא יעבד בה ולא יזרע א"כ תהי' כל הארץ אסורה בחרישה וזריעה שמא היא זה תלם הקרקע מאיזה נחל איתן והוא ממש כעין הקושיא שלנו על היתר יפ"ת למה לא נחוש שמא היא מהכנענים שאמור בם לתכ"נ

והנה כאשר תירץ הר"ש מקינון שם בספר הכריתות סי' קצ"ט וסי' ר' משום דלא נתברר האיסור במקומו באותה שעה ממש. כיון דלא נודע בשעתו. אם כן ה"נ ניחא דלא נתברר האיסור דהכנענית בתוכה אמת שיש שם כנענית אבל מקומה לא מבוררת א"כ שפיר נסמכה זאת הפרשה לעגלה ערופה לשיטת הר"ש מקינון

אבל הא תינח לשיטת הר"ש מקינון. אבל הרי כמה גדולים חולקים עליו וס"ל דכל קבוע כמע"מ דמי גם כשלא נתברר לעינינו רק כשנדע עכ"פ שיש שם דבר כזה ועיקר ההשגה עליו הוא החות דעת בסי' ק"י בס"ק ו'. א"כ הדרא קושיא לדוכתה ומוכרחין אנו לתירוץ האמיתי דהפשט הפשוט בנחל איתן הוא כשיטת הרמב"ם פ' ט' מה' רוצח ושמירת נפש. דהי' רק נהר ממים ע"ש. א"כ לא קשה מידי איך מותר לחרוש ולזרוע דהא הנחל איתן לא הי' מקום הראוי לזריעה כלל. וכן החליט התירוץ הזה הפרי מגדים בסי' ק"י בשפ"ד ס"ק י"ג א"כ הניחא בנחל איתן אבל להתיר במלחמה לקחתה לאשה קשה כנ"ל איך מתיר הכתוב גם כשנתערבה כנענית בהם. על זה הנה בא הפסוק ואומר ונתנו ה' אלהיך בידיך פי' דלא תדמה שאתה מנצח ולוקח רק ה' אלהיך יתנו בידיך אזי הכל ניחא כי הא קיי"ל באם בא צפור ונטל מן הקבוע והניחו ונמסר אח"כ שרי כי אז אמרינן כל דפריש ע"י מי שהוא מרובה קפריש. וזהו מזוקק שבעתים כי אחר אומרו ונתנו ה' אלהיך בידיך שנתפרש מהקבוע ע"י השי"ת דוקא ולא שלקחת בעצמך אזי ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה ודו"ק ותלי"ת מקום הניחו לי בזה

עתה אדוני אחי יקירי ובן אחי יקירי אדברה נא שלום עמכם לבאר לכם שאלה ותשובה שהי' לי בעש"ק העבר. הנה בא איש א' מכפר וואלייווע וסיפר לי איך שזכהו השי"ת בס"ת חדשה שכבר הגיה אותה בעל מגיה מומחה לרבים ויצאת בחזקת כשרה להיות תורת ה' תמימה. הנה באמצע הקיץ הזה מצא הוא בעצמו בה תיבת נגע שהיו כתובין ב' נונין כזה נגע והוא הבעל הס"ת עם הארץ שאינו יודע כלל הדין שיש חילוק בין חק תוכות לחק ירכות. והלך ולקח סכין וגרר בהסכין באמצע רגל הנון השני של נגע ונעשה ממילא גימל. ורק אח"כ סיפר זה לאיזה בר אוריין אמר לו שכמדומה לו שהיא שאלה וכשבא וסיפר לי הודעתיו שהס"ת ודאי פסולה אז הודיע לי שאין לו עצה כלל כי שכח לגמרי המקום באיזה תיבת נגע עשה זה ואטו ח"ו יגררו כל הני נגעים שנמצאים אין מספר בה. ומה לעשות

ואודיעך אחי יקירי שאמרתי בענ"ד סברא מתקבלת בזה. דהנה ידוע דעת רש"י ז"ל בסוכה ד' ט' ע"ב ד"ה בשחבטן דלא רק באיסורין נאמר ביטול ברוב אלא גם בעניני פסולין וכשרין ג"כ אמרינן כי בטל המיעוט ברוב דכן לשון רש"י ז"ל דכל מילי בטל ברובא מדאורייתא ע"ש ולפיכך ה"נ נימא לכאורה דיתבטל האיסור הפסול הזה של האות הגימ"ל שנעשה ע"י חק תוכות ברוב הגימל"ן של כל התורה שנכתבו בכשרות. ובאמת רצה לומר כן השו"ת יד אליהו סי' פ"ח דס"ת פסולה שנתערבה ברוב ס"ת כשרות תתבטל ברובא רק דהשיגו עליו משום דהוי ס"ת הפסולה דבר חשוב דאין בטל. אבל אני ץ על הס"ת הזאת עצמה דלתבטל האות הפסול ברובא אותיות הכשרים. אך למה באמת לא הוי כן הוא פשוט דבשלמא בשאר מיעוט ורוב אמרינן כיון שנתבטל ברוב אז מיעוטא כמאן דליתא דמי וכאלו באו וזרקו האיסור מההיתר. א"כ זה שייך רק בכל דוכתי שאין הרוב צריך ומוכרח שיהי' עמו המיעוט וכשאין המיעוט כלל בשם יותר טוב ועדיף לו להרוב אז שפיר בטל ומסתפקין בדבר הרוב. ולמשל הסנהדרין דרוב המזכין מכריעין להמיעוט המחייבין דחשבינן כאלו המחייבין א נמצאין