שו"ת ברוך השם שג

דלא עבר כלל על מימרא דרחמנא. ורק בכיון להתיר גם בזה גזרו חז"ל. ומהא דבכור שאחזו דם אין ראיה דשם התירו להטיל בו מום כדי להצילו. ורק מה דמותר לשחוט על אותו המום הוא משום שלא נתכוין להתיר וכדפירש"י. אבל בעבר והטיל מום בבכור תם י"ל דקנסו רבנן משום דעבר על איסור ומה שאזיל מעל' מהא דמחיקת השם אין מן השם לכאן

ועל עיקר שאלתו לא ידעתי למה לא חקר על הסירוס עצמו הלא הישראל אסור לצות לעכו"ם לסרס. וזה שנים רבות נשאלתי בסירוס בבכור אם י"ל דכהן חשוד על זה די"ל דוקא על הטלת מום בקדשים לבד נחשד. אבל לא על סירוס דאסור אפילו בשאר בהמה. ושם הארכתי לבאר גם דברי הרא"ש בב"מ. ולמה לא יאסור אמירה לעכו"ם משום גרמא. אבל מ"מ לענין דין הבכור הנה מה שצוה לו הישראל לעכו"ם. כזה אסור אפילו אם לא נתכוין העכו"ם להתיר. וכמבואר (בט"ז סי' שי"ג ס"ק ד') עיי"ש. וימחול כבודו שהי' זה לפניו בהעלם עין מה שמפורש בשו"ע לאיסור. וגם מן הרב מווילנא הי' זה בהעלם עין

סימן קכ"ו

הנה לענין השאלה אודות הבכור אשר סירסו עכו"ם המבואר לעיל בדברינו אשר הרה"ק ר' מרדכי דוב זללה"ה כתב ושלח לי קצת הערה על דברי. ועתה עוד אעתיק דבריו מה שכתב עוד הערות על דברי. וזה לשונו. מה שכתב שראה הפי' ברש"י ונדחה זה אנכי לא ראיתי במפרשים ולא ידעתי במה נדחה. מה שכתב דחלילה לומר אם ישראל ידע שהוא בכור אף בלא כיון להתיר אסור. דהוא היפך המשנה דשלא לדעת מותר. לא ידעתי למה נקרא זה שלא לדעת במתכוין לעשות מום בבכור תם. אף אם אין מתכוין להתיר ומהי' רודפו ובעטו שם לא כיון לעשות בו מום אלא לדוחפו או לעשות נקמה משום צערו. ובאחזו בו דם מה"ת מותר להטיל בו מום דלא מיקרי תמים כמבואר בסוגיא אלא מותר לשחוט על אותו מום דפליגי ר"ש ורבנן ע"ז אמרו הא דר"ש דדשא"מ מותר. ומה שכתב דדבר פשוט בכל הש"ס. אנכי לא מצאתי זה בשום מקום. ולפי הנראה לכאו"א יש ראיות להיפוך. אך עוד לא ירדתי בזה לעומק. מה שכתב על מה שכתבתי למה לא חקרו על הסירוס דמה יש לחקור בזה אם אפילו נימא כהני שיטות דב"נ נמי מצווין על הסירוס מה מועיל זה אטו בשביל זה נאסר הנסרס. שכח מעל' דברי הגמרא בהא דאבוה דשמואל דהוא מטעם אמירה לעכו"ם וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' ה' דעכ"פ לישראל זה אסור לאוכלו. ומה שכתב שפלפל אחיו בהא דאשלד"ע הנה כבר חקר הפנ"י בזה לענין מה הוצרכו מטעם אמירה לעכו"ם שבות הלא יש שליחות לעכו"ם לחומרא ואצלו אין שייך דברי הרב וכו'. ומה שכתב על מה שכתבתי מה שנשאלתי שזה מבואר בשם ארי'. בעת שנשאלתי לא יצא עדיין זה הספר לדפוס וגם עתה אינו נמצא אצלי. ומה שכתב איך אמרתי שהט"ז הי' בהעלם עין ממעל'. הלא מוכרח זה דשם מפורש לאיסור, ומעל' מתיר ואינו מביא כלל דברי הט"ז במה חולק עליו

סימן קכ"ז

זאת תשובתי שהשבתי לו טרם נסיעתי לידו ממש ולעיני קראהו כולו. וז"ל לכ' אדמו"ר הרב הגאון וכו'

תשובתם הגיעני לנכון. ומבואר במכתבם שלא ידעו מפני מה לא חקרנו לא אני ולא אחי על עצם הסירוס הלא ישראל אסור לצוות לסרס והשבתי לכבוד תורתם כרגע דמה מאוד נפלאתי על זה מה הי' מועיל לדינא זה הרי אטו נאסר דבר הנסרס באכילה. וע"ז השיבו שנית ששכחתי גמרא מפורשת דאבוה דשמואל דהוא מטעם אמירה לעכו"ם. וכן נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' ה') דעכ"פ לישראל זה אסור לאוכלו. ועוד מבואר בתשובת מכתבם כי אם היו שואלין לכבוד תורתם הלכה למעשה היו פוסקים בפשיטות דאם ישראל סירס אסור גם הכהן לאוכלו רק מטעם סירוס בלבד ולא מטעם הטלת מום. ומה מאוד תמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא בכל ספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים באין חולק מבואר החילוק הגדול דע"כ לא מצינו שכשאדם עושה מעשה איסור שאסור ליהנות ממעשיו רק היכא שאם לא הי' עושה המעשה הי' הדבר באיסור והוא עשה מעשה שהמעשה מתיר האיסור אז אם המעשה אסור לעשות אז אמרינן שלא אהני לי' מעשיו הרעים וכאלו לא עשה וממילא נשאר הדבר כמקודם. בהאיסור. וזה שייך רק במבטל איסור למשל או מבשל או שוחט בשבת או צרם בכור שכל אלו אם לא הי' עושה המעשה הא הי' אסור והוא עשה כדי לסלק האיסור אז אם הי' איסור בעשייתו נחזר הדבר באיסור כמקודם. אבל סירוס בדבר בעל חי אי אפשר להזכיר ולומר כן. אטו קודם שסירסו הי' אסור השור לאוכלו חלילה שנאמר דבהסירוס התירו. ואטו יעלה על הדעת דבר זה. הרי בכל מיני בהמות וחיות טמאות ועופות טמאים ושרצים טמאים נמי אסר הקב"ה להשחית כלי ההולדה והרי הם ממילא אסורין ועוד דא"כ לפי דברי כ"ת למה לא נאסר החורש בשור וחמור שיהי' השור נאסר לשוחטו (ועיין בתוס' חולין ד' קט"ו ד"ה חורש) פשיטות הזה. והנני יוסף להפליא על רב מובהק וגאון כמוהם איך אישתמיטתיה ט"ז מפורש (ביו"ד סי' קנ"ג סק"א) דבהמה שרבעה אדם אע"ג שעבר איסור גדול ונורא (בפ' אחרי) ובכל בהמתך לא תתן שכבתך לטמאה בה אעפי"כ אפילו זה האדם בעל העבירה הגדולה הזאת עצמו ואפילו היו שני עדים אפ"ה מותר לכתחלה לאוכלה בלי ספק. ועיי"ש. הרי ראיה מפורשת לדברינו שהכל הוא מחמת זה הסברא דאטו אם לא הי' מרביעה הי' אסור לאוכלה שנאמר דבהרבעתו התירה. לכן ממש כן בסירוס כיון שקודם הסירוס הי' נמי מותר לכן אפילו אם סרסה הוא בעצמו ואפילו במזיד ואפילו בפני עדים נמי מותר לאכול בלי ספק. ואין להקשות מהא דכתב הלחם הפנים (ביו"ד ריש סי' כ"ט) דלכן נאסר לאדם הראשון לאכול בשר משום דאמרו במדרש רבה שבא על כל בהמה וחיה וסובר כהב"ח דזה אסור עיי"ש. יש לומר דלא קשה מידי דבשלמא התם דעכ"פ יש לתא דסקילה שאלו הי' לפני סנהדרין הי' נאסרה הבהמה באכילה והנאה מה"ת. הלכך שפיר נאסר לאדה"ר לאכול בשר וכנ"ל. משא"כ בסירוס גם לפני סנהדרין אטו יאמר אדם בעולם שיהי' איסור מה"ת באכילה, ואפילו התם ג"כ חולקין עליו. ועיין פ"ת שמביא שיש עוד מצוה ע"ז לשחוט מיד ולאכול בעצמו הנרבעת

ע"ד שכתבו שנשכח ממני גמרא מפורשת דאבוה דשמואל וכו' אשתומם ע"ז מאוד. ואישתמיטתיה רש"י מפורשת שם שכתב שידוע דעושין הסירוס מחמת שע"י הסירוס משתבח השור לחרישה לכן רק לחרוש בו קנסינן אותו. ורבא רצה לומר דגם אחר לא יחרוש ודחוהו אביי שאחר גם לחרוש בו שרי והלכתא כאביי. (ולכאורה צ"ע למה מני רק יע"ל קג"ם, וי"ל דע"כ בזה גם רבא מודה ודו"ק). וזהו לשון רש"י מפורש כיון שהוא עשה העבירה כדי לחרוש בו לכן קנסוהו ולא יחרוש בו וימכרנו. אבל אם ירצה לשוחטו ולאוכלו ודאי שרי. אבל אעפי"כ קשה דהא דברי (הב"ש באהע"ז סי' ה' ס"ק י"ז) עומד לנגדינו עיי"ש. וכן מבואר בדברי השאילתות דרב אחאי פ' אמור סי' ק"ה במה שכתב מפורש וקנסוהו רבנן דלא ליעבד עיבידתא אלא ליזדבן איזדבוני. הרי דהקנס הי' רק שלא יעבוד בהשור משום דבזה הוא שפיר נהנה יותר ממה שהי' מקודם שנסתרס דאז לא הי' יכול לעבוד בו ששור זכר קודם שנסרס לא יפה למלאכה לכן שפיר קנסוהו שלא יעבוד בו כדי