שו"ת ברוך השם שב

מותר. [ומיהו מה שפירש"י שם ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום צ"ע דמה בכך שמחשב בלבו שיעשה בו מום מ"מ כיון שהעכו"ם אינו מבין זה אינו עושה על דעת הישראל וגם אינו עושה על דעת הברה ומאי איסורא איכא במה שמחשב בלבו וצ"ע]. ונחזור לענינינו בנדון דידן

והנה לכאורה משמע דהישראל לא ידע כלל שהוא בכור או שלא ידע דבכור בע"מ נמי אסור בעבודה דהא צווהו לסרסו כדי שיהא יפה לחרישה ואם לא ידע שהוא בכור או שלא ידע הדין דאסור לצוות לעכו"ם לעשות מום בודאי יש להתיר דלא גרע משאר קנסות דלא קנסו בשוגג כמו בהמבשל בשבת בשוגג או בהיזק שאינו ניכר בשוגג או במבטל איסור בשוגג וכמו שמבואר כל זה בסוגיא (דגיטין דף נ"ג). ואף דאם העכו"ם עושה בעצמו בשביל הישראל ג"כ אסור היינו משום דודאי ניחא ליה להישראל במעשיו וחיישינן דשמא יצוה לו לעשות אבל בנדון דידן נראה דבעכו"ם בודאי לא ידע כלל שהוא בכור או שניתר ע"י מום והלכך אף בנד"ד הי' בקשה גמורה מהישראל שיעשה בו מום מ"מ כיון שלא ידע שזה אסור הוי כשוגג וכמו שכתב הט"ז (ביו"ד בסי' צ"ט) לענין מבטל איסור ולא ידע שאסור לבטל. ומיהו אם ידע הישראל שהוא בכור וגם ידע שאסור לעשות מום רק שלא כיון להתירו בזה רק שיפה לחרישה נראה דאסור דהא הוי פסיק רישיה. ומה שהביא כת"ר ראי' מבכור שאחזו דם דקיי"ל דנשחט על אותו מום שאני התם דלא עבד איסורא כלל שהרי התירו לו חכמים לכתחלה וכן מבעט בבכור בשעת רדיפה אינו ראיה דהתם הוי כאנוס דהא צריך להציל עצמו ממנו וכן להאיכא דאמרי דאף לאחר רדיפה מותר ג"כ י"ל כיון דצעריה קא מדכר ג"כ הוי כאונס בדבר [ומיהו אפשר דבזה"ז דלדעת כמה פוסקים אין איסור הטלת מום רק מדרבנן בעלמא יש להתיר גם בפסיק רישיה וכמו שכתב המ"ל בפ"ה מה' יסה"ת עיי"ש]

ולענין מה שכתב כת"ר נ"י ראיה מהלאו דלא תעשון דאם כוונתו לתקן שרי וה"נ כיון דאינו מכוין להתירו מותר תמהני דהא בהדיא (בש"ך יו"ד סי' רע"ו) דמ"מ יש איסור מדרבנן גם במוחק לצורך תיקון. וגם מש"כ ראיה דהמזיק שלא בכוונה פטור תמהני דמ"נ לענין דיעבד אדרבה בהקדש גם במזיק בכוונה פטור מתשלומין מן התורה וכדאיתא (בב"ק דף ז'). ולענין לכתחלה לא מצינו כלל היתר לכתחלה שלא בכוונה גם להדיוט ומיהו יש עצה בנדון דידן שיפקירו הכהן להבכור ואח"כ יזכה בו כהן או ישראל אחר וינהג בו כדין בכור בע"מ אז בודאי שרי דהא דעת הלבושי שרד דאף בצורם בעצמו בבכור לא קנסו רק לדידי' אבל לאחריני שרי ונהי דבחידושי להלכות בכורות הבאתי כמה ראיות בעז"ה דגם לאחרים קנסו ודוקא במת לא קנסו אבל בעודו בחיים אסור לכל העולם דאל"כ עדיין יעשה בו מום כדי שיהי' יכול להפקירו אח"כ ומאי הועילו חכמים בתקנתן מ"מ בנדון דידן דיש כמה צדדים להיתר בלא"ה דחדא דנראה דלא ידע הישראל שאסור לצוות לעכו"ם לעשות מום והוי כשוגג. ואפשר שלא ידע כלל שהוא בכור. וגם העכו"ם משמע שלא ידע כלל מכל המעשה שהוא בכור ושהבכור אסור לשוחטו בלא מום וגם דע"י מום הוא מותר דהא לא בקש ממנו רק שיסרסו ויותר לא אמר לו כלל [ומיהו ימחול מעכ"ת נ"י לחקור אחר הדבר האיך היה המעשה אם הזכיר לו שהוא בכור או לא]. ועוד יש לצדד ולהקל דכל שאחר עושה בו מום בין שהוא ישראל או כהן שרי. ומנא אמינא לה דהא לכאורה צריך להבין דהא המבשל בשבת בשוגג מותר בדיעבד גם לבו ביום לר"מ ואף דודאי ניחא ליה בבישול זה ואלו עשה עכו"ם מלאכה בשביל ישראל אסור אף שלא בקש ממנו ואף שאין לך שוגג גדול מזה. וע"כ דיש חילוק דבעכו"ם גרע דאם נתיר להנות יבואו לצוות להעכו"ם לכתחלה דאיסור אמירה לעכו"ם קיל ליה לאדם אבל במבשל לעצמו בשוגג לא יבוא לכתחלה לבשל במזיד והלכך בישראל אחר שבישל לצורך הבעלים אפשר דגם בבישל במזיד שרי להבעלים דהא הבעלים הם שוגגים בדבר ולא שייך דשמא אם נתיר יבוא לצוות לאחרים דמאן ציית ליה לחלל שבת [והא דבמבטל איסור אסור למי שנתבטל בשבילו י"ל דהתם מיירי דבקש ממנו לבטל או דמיירי דעכו"ם ביטל בשביל הישראל דחיישינן דאם נתיר יבוא לצוות לכתחלה לבטל וצ"ע בזה]. וא"כ בענין הטלת מום בבכור נמי יש לומר דאם ישראל או כהן אחר עשה מום לא קנסו להבעלים וקיל טפי מאם עשה העכו"ם. ובזה יש לפרש דכל מקום שדקדק רש"י לפרש דבכהן קא מיירי י"ל דר"ל דדוקא אם הבעלים עשאוהו קנסו אבל באחרים לא קנסו להבעלים ומ"מ איני מחליט זה לדבר ברור ח"ו דהא הרי"ט אלגאזי בעצמו לא כתב לדייק מרש"י רק אם עשה הישראל המום קודם שבא ליד כהן עיי"ש. אך לענין נד"ד יש לאיצטרופי לאידך טעמי

ועוד נראה לי עצה שיצוה לעשות עוד בו מום אחר ע"י עכו"ם דהא פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' איסורי מזבח הלכה ח') דהמטיל מום בבעל מום אינו לוקה ומשמע דאינו רק איסור דרבנן. וא"כ לעשות ע"י עכו"ם הוי שבות דשבות ושבות דשבות במקום הפסד מרובה וצורך גדול יש מקום להתיר. ולכן אם יפקירנו הכהן בעלים של הבכור ואח"כ יזכה בו כהן אחר או ישראל ויצוה לעכו"ם לעשות בו מום פעם שנית אז אני מסכים להיתר לשוחטו ולאוכלו בתורת קדושת בכור בע"מ אם גם מעכ"ת יסכים לזה [ומה טוב שיסכים לזה עוד רב אחד מובהק]. ואז אמטייה שיבא מכשורו. וקודם שישחט הבכור שור אזי ישבו ב"ד של שלשה להתיר הבכור כדין התרת בכור שצריך שלשה. ומתוך שאני טרוד כעת מחמת שבדעתי להעלות על משבח הדפוס את ספרי בנין שלמה כתב יד בקרב הימים אי"ה וצריך אני לסדרו יפה. וגם לבקש מקום לכסף כי ידוע גודל ההוצאה שיש בהדפסת הספר וצריך לזה הכנה דרבה ולכן הוצרכתי לקצר [ואם אדפיס איזה ענינים אשר כתבתי לכבודו נ"י אזי יבוא ג"כ ד"ק של כת"ר נ"י בתוך ספרי אי"ה]

כה דברי הדורש שלומם בלונ"ח וקשור באהבתם ומברך אותם בברכת כהנים שלמה הכהן מו"צ דפ"ק ווילנא

סימן קכ"ה

העתק מה שכתב לי קצת הערה על דבריי הגאון המובהק המפורסם בנש"ק כקש"ת מהור"ר ר' מרדכי דוב זללה"ה מ"ם דק"ק הארנאסטייפאליע יע"א

לענ"ד מדברי רש"י בהא דצורם אין ראיה דיש לומר דבכהן דוקא קנים ר"א דלא ישחט עולמית אפילו כשיפול בו מום אחר וכדאמרינן בגמרא הטעם משום דבממונו אתי למיעבד אבל בישראל גם ר"א מודה דשוחטין על מום אחר שיפול בו דלאו ממונו של ישראל הוא. אבל בא"ז איתא להדיא וז"ל דאי בישראל בעליו מה שייך קנסא. מבואר כמסקנת מהרי"ט אלגאזי. ובעיקר הדבר לא אבין החקירה בזה דאם ידע הישראל שבכור הוא ודאי כוון להתיר מי עדיף ישראל. מעכו"ם. דאם כיון להתיר אין מועיל. ואם לא ידע כלל שהוא בכור. ודאי ישראל נאמן לומר ששוגג הי' דלא חשידי ישראל להטיל מום בכוונה. ואם ידע שהוא בכור רק שלא כיון להתיר. (אף שזה קשה להאמין ולדעתי אפילו ישראל אינו נאמן ע"ז. כיון שחשוד להטיל מום בבכור) י"ל דמ"מ הוא בכלל קנסא דרבנן. (יען במהרי"ט שם שחקר מהא דלא תאכל כל תועבה) ואף שעיקר תקנתא דרבנן הי' בשביל זה שלא יתכוין לעשות בו מום להתירו (דאל"כ ודאי גם כהן לא יעשה מום בקדשים בכדי). אבל מ"מ י"ל דהקנס הוא בשביל שעבר על מימרא דרחמנא וממילא אפילו לא כיון להתירו. ובעכו"ם בעינן דוקא כיון להתירו.